מפגש צמרת: תלמידים מורים ושיעור באזרחות
פעם הכל היה טוב יותר: ספרי הלימוד, המורים, התלמידים. פעם גם אנחנו היינו אזרחים טובים יותר. ד"ר צבי צמרת פורש ממשרד החינוך ומסביר
צמרת, איש חינוך מורכב, מרתק ועטור פרסים והישגים, רק פתח את פיו ודיבר על הצורך בחינוך ציוני ויהודי וכבר מצא את עצמו תחת אש צולבת. עיתון "הארץ" שם אותו על המוקד ופתח נגדו במסע לסיכול ממוקד. גורמים פוליטיים ציירו אותו כצנזור של ספרי לימוד. ארגונים בעלי השקפות עולם שונות משלו ניסו להפוך אותו - "המפא"יניק" - לאיש ימין קיצוני.
כשהודיע לפרופ' ידידיה שטרן, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, על הפסקת כהונתו כיו"ר ועדת המקצוע ללימודי אזרחות מצא מולו אופוזיציה קולנית. בסוף החודש, אחרי שנתיים אינטנסיביות במיוחד, הוא עוזב את המשרד, יוצא לפנסיה וחוזר לעסוק בחינוך בעיירות הפיתוח, ה"בייבי" האמיתי שלו.
מחצית השבוע ישהה בבית שמש, שבה הוא מתגורר כבר 20 שנה. בחצי השני ממתינה לו כבר דירה בירוחם, שם יעמוד בראש צוות ההיגוי של מערכת החינוך המקומית. רגע לפני שהוא יוצא את המשרד יש לו כמה דברים קשים לומר על מערכת החינוך שלנו, על הבורות של התלמידים שיוצאים ממנה ועל הרמה הירודה ופיחות מעמדם של המורים.
כבר בפתח פגישתנו אני מציג לו כמה קטעי עיתונות שהוא במרכזם. חלקם בני קרוב ל-40 שנה. רובם נראים כאילו נתלשו מהעיתון של אתמול. אותם נושאים, אותם ויכוחים עקרוניים, אותו דיון על הצורך להנחיל לנוער את הנרטיב היהודי ציוני.
צמרת משוכנע שהרבה מאוד השתנה מאז. לרעה. שאנחנו הולכים לאחור. "התלמידים של היום נולדו פחות או יותר עם הסכמי אוסלו או רצח רבין", הוא מסביר. "מבחינתם, כל מה שקרה לפני זה שייך להורים או לסבים שלהם. לכן עיסוק בתולדות מדינת ישראל הוא הכרח. הרי הכל מתחיל מהעבר.
"כשדנים בקווי 67', כדאי לבחון כמה תלמידים יודעים מה זה. כשדנים בכל הנושא של ההתנחלויות, כדאי לבחון כמה תלמידים יודעים שרוב ההתנחלויות הוקמו על ידי ממשלות שמאל. הם לא יודעים.
"בעבר לימדו ארבע שעות היסטוריה שבועיות, היום שעתיים בלבד. יש נושאים כמו העלייה מאתיופיה או המאבק המופלא של אסירי ציון לפתיחת מסך הברזל, שעבור רוב התלמידים הם חור שחור. הם לא יודעים על זה כלום. בשעתיים היסטוריה, כללית ויהודית, מבית שני ועד ימינו, אי אפשר להספיק ללמוד הרבה מאוד דברים. אני מקבל מכתבים ששואלים אותי למה לא לומדים מספיק על ראול ולנברג, ולמה לא לומדים מספיק על אלי כהן. פשוט מאוד. כי אין שעות במערכת. באמצע שנות התשעים חל קיצוץ דרסטי, ומאז זה המצב".
צמרת גם לא מתלהב משיעורי האטרקציה שממציאה המערכת חדשות לבקרים. "יש היום 150 מקצועות בבית הספר התיכון מכיתה י' ומעלה. חלק מהם בעיניי הם מקצועות פסאדה. היום לומדים בכיתה י' משפטים, רפואה ויחסים בינלאומיים. אין בעולם דבר כזה. בעולם יש בממוצע בין 50 ל-80 מקצועות . זהו.
"בגיל בית ספר תיכון צריך לעסוק בלימודי בסיס. יש מקצועות שצריך להשאיר לאוניברסיטה. פגענו במקצועות הבסיס והכנסנו כל מיני לימודים מיותרים שאין בהם טעם ואין בהם צורך. ילדים מסיימים בית ספר תיכון עם יותר מדי אטרקציות ופחות מדי בסיס. לפני כמה שנים טובות הייתי חלק מצוות המיון לגלי צה"ל שלקח את המאה האחרונים שעברו את הבחינות, מתוך 5,000 שניגשו, וניסה להוציא מהם 35 כוכבים. נתתי להם לצייר את מפת ארץ ישראל וביקשתי מהם להציב שורה של יישובים על המפה. היו כאלה שהציבו את מעלות מתחת לראשון לציון. היו כאלה ששמו את חברון ליד עזה. כל מיני. בעיניי אלו שאלות יסוד".
טענו כלפיך שהפכת לצנזור של ספרי לימוד שנכנסו למערכת לפני תקופתך.
"את הספר 'להיות אזרחים בישראל' למדו בעשר השנים האחרונות מאה אלף תלמידים. זה ספר שיש בו קטעים מזעזעים. מחפירים. יש שם, למשל, פרק שקובע בהבלטה שהדרוזים בישראל מזדהים עם הפלסטינים ומזכיר שיש גם דרוזים 'אחרים'. כל מי שמכיר את העובדות יודע שהאחרים, אלו שרואים את עצמם ישראלים ומשרתים בצה"ל, הם 88 אחוז. כתוב שם שערפאת ביטל באמנה הפלסטינית סעיפים הקוראים להשמדת ישראל ושבשנות השמונים חל מפנה ביחסו של אש"ף למדינת ישראל. תיזכר באינתיפאדה, תיזכר בפיצוץ האוטובוסים. ממש מפנה.
"במדריך, שמלמד את המורה להשתמש בספר, מוסבר שמדינת ישראל לא מספיק דמוקרטית. שיש מדינות דמוקרטיות יותר טובות מאיתנו, שמכירות בזכותו של אדם לא לציית לחוק מטעמי מצפון ואינן רואות בו עבריין. הקו שהוליכו אליו בשנים האחרונות היה הדגשה של כל החינוך לאזרחות מהזווית המשפטית, שבעיני היא הסתכלות צרה מדי.
"אתן לך דוגמה מזעזעת. יצא השנה ספר חדש, 'יוצאים לדרך אזרחית, ישראל, חברה מדינה ואזרחיה'. יש בו קטע שמדבר על 'עופרת יצוקה' ושמתאר מה קרה לרבים מתושבי רצועת עזה שלא היו מעורבים בפעילות טרור ואיבדו את חייהם. הספר מלמד ש'וועדה בינלאומית, שהקימה מועצת זכויות האדם של האו"ם (ועדת גולדסטון), קבעה כי ישראל ביצעה פשעי מלחמה במהלך המבצע וכי יש לפתוח בהליכים בינלאומיים נגד אנשי הצבא והממשל הישראלי שהיו אחראים לכך'. הכל נכון חוץ מהעובדה שמועצת זכויות האדם של האו"ם מורכבת בין השאר מאיראן ומלוב ומארצות דומות וחוץ מהעובדה שאפילו גולדסטון שינה בהמשך חלק מעמדותיו. על זה אין מילה".
צמרת מדפדף אל עמוד אחר שמספר על "הפגנת ה-400 אלף " המפורסמת נגד מלחמת שלום הגליל. "כולם כבר יודעים היום שהמספר הזה, שנכנס לספר כנתון עובדתי, היה בדיה. שאין שם מקום בכלל ל-400 אלף. אבל זה כתוב בספר".
מה עומד מאחורי זה?
"עומדים מאחורי זה השקפת עולם וחוסר אחריות. היום כל מי שרוצה לכתוב ספר כותב. השאלה איך אושר ספר כזה ללימוד היא שאלה מעניינת".
ילד ממוצע שמסיים היום את הלימודים במערכת החינוך, יודע פחות ממה שידע ילד לפני 30 שנה?
"הרבה פחות. אם כי צריך לציין, במקביל, את אחד ההישגים הגדולים של מערכת החינוך, שאצלנו כמעט כולם גומרים היום תיכון. לפני 30 שנה זה לא היה כך".
המורים היו פעם יותר טובים?
"ודאי שהמורים היו יותר טובים, כי היו מעט מורים. היום יש 130 אלף מורים. אז היו בערך 15 אלף".
צמרת מודע למחיר שמשלמת המערכת על הקדמה. הוא מברך עליה, אבל מודע גם לחסרונותיה. "אני חושב שאי אפשר לסמוך בכל דבר על הרב גוגל. להקליד כל שאלה בכל עניין. יש דברים שצריך לדעת. למשל, אני גאה בכך שהחזרנו קצת למידה בעל פה, גם בתנ"ך וגם בספרות ובשירה. עם כל הכבוד לעולם המחשוב, שמאפשר לרבים להגיע בקלות רבה למידע, יש צורך בידע בסיסי.
"לפני כמה שנים הגעתי להייד פארק בלונדון. עמד שם פלסטיני עם שבע מפות. מפות החלוקה של36' ושל47', המפה של49', של56', של67' וכו'. המפות הראו בצורה מאוד ברורה את מה שהוא כינה 'ההתפשטות הציונית'. מול המפות הללו עמדו צעירים ישראלים, ואף אחד מהם לא ידע להתמודד איתן. להגיד שאת החלטת החלוקה ב-36' ההסתדרות הציונית קיבלה והתנועה הערבית דחתה. שאת החלוקה ב-47' אנחנו קיבלנו והם דחו. זה ויכוח שקשור לכל שאלת הלגיטימציה שלנו. איך נצא לעולם הרחב ונסביר את עצמנו, אם הצעירים שלנו לא יודעים להסביר לעצמם?".
בדיוק בהקשר הזה נמתחה עליך ביקורת לאורך כל תקופת כהונתך, שלפיה העדפת להציג רק את הנרטיב הציוני בלי יכולת להסתכל גם על נקודות מבט נוספות.
"אני חושב שצריך לחנך הרבה יותר לנרטיב היהודי-ציוני. ההתקפה הגדולה עליי הייתה למה לא מחנכים גם לנרטיב הפלסטיני. הלכתי והראיתי לאנשים מה זה הנרטיב הפלסטיני. למשל, חוברת לימוד שמתארת את הנרטיב הזה ושנקראת 'הנרטיב של האחר', מספרת על 'ערבים יבוסים' שהתגוררו בירושלים לפני שדוד המלך הקים בה את ממלכתו. שדוד המלך כבש את ירושלים מהערבים. אנחנו צריכים ללמד במערכת הישראלית על ערבים יבוסים? גם עמוס עוז היה בין אלה שהתייצבו נגדי. הוא טען שלימודי תולדות הציונות שהכנסנו באים על חשבון מה שהוא קרא'חוקי המשחק'. שמשכנו יותר מדי לעניין הלאומי ופחות מדי לאוניברסלי.
"לצערי הרב, גם עמוס עוז לא יודע שלימודי אזרחות חייבים ללכת עם עקרונות המדינה. ואם עקרון המדינה הוא מדינה יהודית ודמוקרטית, אז חוקי האזרחות הם לא רק חוקים סתמיים. יש עשרות חוקים יהודיים בתוך החוקים שלנו, חוק השבות וחוק ההסתדרות הציונית וחוק הקרן הקיימת ועוד. אם לא נלמד את החוקים המיוחדים לנו ונלך רק על חוקים אוניברסליים, נצמיח בין היתר את הבורות שעליה אני מדבר".
נאמן לגישתו זו, פעל צמרת להוציא מתוכנית הלימודים פרקים מסוימים ולהכניס במקומם אחרים. "הכנסתי, לדוגמה, שני פרקים שהיו מאוד עקרוניים בעיניי. האחד שמספר על ניסיון של אלפי עולים מאתיופיה לצעוד לכיוון ארץ ישראל כבר בשנת 1862, 20 שנה לפני העלייה הראשונה. היה לי חשוב שידעו שלא הכל התחיל בציונות או בשואה.
"בנוסף, הכנסתי פרק אחר שעוסק בפליטים היהודים בארצות ערב. מצער אותי מאוד שזה פרק שלא מכירים בארץ. אנשים לא יודעים, לדוגמה, על הטבח שבוצע בעדן ב-30 בנובמבר 1947, יום אחרי החלטת החלוקה, טבח שבו נרצחו יותר יהודים ממספר הערבים שנרצחו בדיר יאסין, ושעליו כולם שמעו. אנחנו לא יודעים על שורה של דברים קשים מאוד שקרו ליהודים במדינות ערב ושגרמו למאות אלפי פליטים יהודים. או הסיפור על התפרעויות גדולות במצרים ביולי 1948, שגרמו ליותר מ-80 חללים יהודים. לא יודעים על זה כלום".
לפני כחצי שנה הודיע כאמור צמרת לפרופ' ידידיה שטרן על סיום כהונתו כיו"ר ועדת המקצוע ללימודי אזרחות ומינה תחתיו את הפרופ' אשר כהן מאוניברסיטת בר אילן. החילופים לא עברו בשקט. שטרן ועמיתיו יצאו למסע תקשורתי רחב נגד צמרת בטענה ששטרן הודח על רקע עמדותיו. קבוצה של מורים לאזרחות הצטרפה גם היא למחאה.
"אני חושב שהכל היה מוגזם. האמירה'מורי אזרחות' שיקפה לכל היותר כמה עשרות מורים", אומר צמרת. "הסיפור על פיטוריו של ידידיה שטרן לא היו ולא נבראו. ידידיה, שמונה על ידי השרה יולי תמיר שבוע לפני סיום כהונתה, סיים קדנציה, ואני אפילו הארכתי לו אותה. העברתי את השרביט ואני מאוד מאוד מרוצה שהעברתי. הוועדה היום הרבה יותר פלורליסטית".
נסה לחדד לי את המחלוקת העניינית ביניכם.
"אני טוען שאזרחות לא קשורה רק לכותרת של אתמול בעיתון. שלימודי אזרחות ותולדות מדינת ישראל הולכים יחד. הבאתי הרבה ראיות מהעולם. בדקתי תוכניות לימודים במדינות שונות. אין דבר כזה בעולם הרחב אזרחות שפירושה רק הדגשת זכויות של יחידים. בכל העולם, כשעוסקים בלימודי חברה, מסתכלים על הדברים בצורה רחבה יותר, יחד עם ההיסטוריה, עם הכלכלה ועם כל המערכות האחרות.
"ידידה שלי, ששבה כעת מארצות הברית, סיפרה לי שהבת שלה למדה לימודי חברה חמש שעות בשבוע, שהתחלקו להיסטוריה אמריקאית, לפטריוטיזם, לכלכלה אמריקאית, לסביבה וגם לחוק ולזכויות. כל ילד שם יודע לשנן את מגילת העצמאות האמריקאית.
"אצלנו השיעורים לאזרחות, עד שהגעתי, נפתחו במגילת העצמאות, עם דגש על כך שזו קודם כל מגילה של זכויות, במקום המינימום שאני הולכתי אליו וזה לפתוח בתוכנית החלוקה. בעובדה שהוחלט על מדינה יהודית ומדינה ערבית בארץ ישראל ועוד שטח בינלאומי. תלמיד צריך לדעת שהערבים לא קיבלו את החלטת האו"ם ופתחו במלחמה שניסתה להשמיד אותנו. שהשטח היהודי שנתקבל בחלוקה היה חמישית מארץ ישראל ולזה הערבים סירבו".
עם התוקפים את צמרת על משנתו החינוכית נמנה גם שר החינוך לשעבר יוסי שריד, שלימד תחת צמרת בבית הספר שניהל בקריית שמונה. "הוא כתב נגדי מאמר שבו קבע שאני פקיד שמתכוון ומתכוונן לפי השר. הרמתי אליו טלפון ואמרתי לו 'יוסי, אנחנו מכירים היטב, זה מה שאתה חושב עליי?', אז הוא אמר לי'סליחה, סליחה, אני אתקן את זה'. ראית שהוא תיקן?".
אנחנו צריכים לאפשר לערביי ישראל ללמד על מה שהם מכנים "הנכבה" ?
"אני חושב שבמדינת ישראל צריך לחנך כמה שיותר ליחד. חוק חינוך ממלכתי אומר שצריך להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל. אני מסכים לזה לחלוטין. אבל יחד עם זה יש לחוק גם חלקים אחרים שמחייבים לחנך כל אחד להיות אוהב עמו ואוהב ארצו ואזרח נאמן למדינת ישראל. הוא מחייב להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
"כלומר, השאלה הקשה שלנו היא שאלה של הליכה על חבל דק, שמצד אחד מכיר בייחודיות, ומצד שני מחנך ליחד. אני חושב שמי שמדבר על נכבה לא מתכוון ללמד את זה שהערבים דחו את החלטת החלוקה, לא קיבלו את ההצעה למדינה ערבית, פתחו במלחמה שניסתה לחסל אותנו ובמלחמה הזו היו לנו 6,000 הרוגים ביישוב שמנה אז 650 אלף איש. זה שהיציאה למלחמת העצמאות גרמה לערבים אסון זה נכון, וטוב שילמדו שהם הוליכו את האסון הזה על עצמם".
צמרת נולד לפני 67 שנה להורים שהיו מראשוני נתניה והתגוררו בשיכון פועלים. לישראל הם עלו סביב שנות השלושים של המאה הקודמת, עבדו קשה במחצבות, "ומאז ", צוחק צמרת, "אני אוכל חצץ".
ההיסטוריה המשפחתית שלו מרתקת. דודו, שנולד בפולין כשמואל ברום, הפך לסטניסלב שדלבסקי ושירת כתת אלוף בצבא הפולני, נישא לגויה ובסוף ימיו כיהן כגבאי של בית כנסת בורשה. אמו, צמרת, נפטרה בגיל צעיר, ושמה היה לשם משפחתו.
זכות היוצרים לשם הבלתי שגרתי ובלתי פולני בעליל הזה רשומה על שמו של מדריך מ"השומר הצעיר" שהחליט שכל חניכיו בפולין ידברו עברית. "היא הייתה אז בגיל 12, כשהוא אסף את החבר'ה סביב המדורה, ביקש מכל אחד לרשום את שמו הלועזי על פתק ולהשליך לאש. אחר כך הוא העניק לכל אחד שם עברי חדש. לאמא שלי הוא אמר'את הצמרת שבח בורה' ומאז זה שמה".
בגיל 25, אחרי שהשלים בשנתיים תואר בחינוך ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, כשהוא חסר ניסיון בהוראה וחסר תעודת הוראה, כבר שימש צבי צמרת כמנהל בית הספר התיכון בשדה בוקר, אחרי אישור מיוחד שנתקבל משר החינוך יגאל אלון. אחת המורות שלימדו אצלו, איזה עולם קטן, הייתה אמו של שר החינוך, גדעון סער.
"היום מינוי כמו שמינו אותי לא היה עובר, לצערי", הוא אומר. "היום גם קצין חינוך ראשי לא יכול להיכנס לבית ספר. היום אתה צריך רק תעודות והרבה פעמים הן אפילו יותר חשובות מהמהות. רוצה דוגמה? כשנכנסתי לתפקיד במשרד החינוך לקחתי עוזרת. בחורה כבירה שעבדה שנים בפרקליטות ולא באה מהתחום החינוכי.
היא הגיעה אליי אחרי שסיימה את מכון מנדל למנהיגות כאחת הקליבריות. אחרי חודש של עבודה במשרד החינוך היא קיבלה את התלוש הראשון בסך 3,200 שקל . המשרד פשוט לא הכיר בשום דבר שהיא עשתה בחייה אלא רק בניסיון החינוכי שלה. זה פשוט נורא. היא עזבה. חייבת להיות ועדה שמכירה בחריגים שיש להם אישיות מחנכת ושההשכלה שלהם רצינית, גם אם היא לא בתחום החינוך".
אחרי מלחמת יום הכיפורים הקים וניהל את מלי"ץ, המכונים לחינוך יהודי ציוני. ארבע שנים אחר כך טיפס לקריית שמונה כדי לנהל שם את בית הספר התיכון. "אמרתי 'אי אפשר רק לדבר ציונות, צריך לעשות'. ישבתי שם בתקופה הקשה ביותר, משנת77' עד 83'. 5,000 קטיושות, מלחמת שלום הגליל וארבע פגיעות ישירות בבית הספר שלי, שלא היה בו אפילו מקלט".
גם מהצפון יש לו דוגמה למה שאפשר לעשות כשהמערכת לא דורשת תעודות עבור כל דבר. "כשעזבתי את קריית שמונה החליף אותי כמנהל ירון שור, היום פרופסור להוראת המדעים. הכרתי אותו כשהוא שימש כמהנדס בבית חרושת, שהרבה להתנדב עם הנוער ועשה דברים נפלאים.
"בשלב מסוים אמרתי לו'בוא תהיה מורה לפיזיקה'. הוא אמר לי 'אין לי תעודות ואין לי הכשרה'. אמרתי לו 'אני מקבל אותך'. אחרי שנה הוא קיבל את פרס'דה שליט', הפרס הגבוה ביותר בהוראת הפיזיקה בארץ, הוליך מגמה מוגברת לפיזיקה בקריית שמונה לבגרות ואחרי שעזבתי הוא החליף אותי כמנהל בית הספר. היום הוא לא היה מתקבל לכלום בלי תעודת הוראה. מורה לשל"ח הוא לא היה יכול להיות.
"יש אנשים מצוינים שבגיל 40 רוצים לעבור למערכת החינוך ואנחנו מכבידים עליהם מאוד, ולעומת זה לוקחים בוגרי מכללות, שלא תמיד הכישורים שלהם הם המוצלחים ביותר, אבל תעודה יש להם. הפכנו להיות לעם תעודה".
אחרי שש שנים כמנהל, רגע לפני שיצא לשבתון, קיבל הצעה לנהל את יד בן צבי ועשה את זה במשך 27 שנה. בין לבין התגורר שנה אחת גם בירוחם.
כשצמרת מתבקש להגדיר את מיקומו המדויק על הסקאלה שבין דתי לחילוני, הוא בוחר ב"חילדתי". " אני לא חילוני ולא דתי. יש לי בבית מטבח כשר, ואני מקפיד לעשות קידוש בכל ליל שבת. אני לא מפחד מבית הכנסת, יש לי תמיד כיפה בכיס, ואני גם נוסע בשבת".
הצורך הזה, גם במערכת החינוך, לחלק את התלמידים באופן דיכוטומי, דתיים לכאן וחילוניים לשם, מטריד אותו. "כשהגעתי לנהל את התיכון בקריית שמונה אמרו לי בכירים בהנהלה'אצלנו לא מקבלים מורים דתיים'. שאלתי 'למה?'. אמרו לי 'כי אותנו לא מקבלים לבתי ספר דתיים'. אמרתי להם שעם כל הכבוד לפוליטיקה, מה שלי חשוב זה התלמידים, והתלמידים ברובם באים ממשפחות מסורתיות וקשורים למסורת. והשאלה שלי היא איך לשלב מורים דתיים, שמקובלים על מסגרת בית הספר ושמסגרת בית הספר מקובלת עליהם. כשעזבתי את התיכון שליש מהמורים היו דתיים ומנהל בית הספר היה חובש כיפה.
"בעיניי זה מאוד עקרוני שנלך עם התלמידים ועם המשפחות ולא עם הפוליטיקה. גם היום חלק גדול מהחברה בישראל הוא מסורתי. לא דתי ולא חילוני. החלוקה הפוליטית למגזרים היא מעוותת. אנחנו מפוצלים מדי. אלה לא טובים לאלה ואלה לא טובים לאלה. גם במסגרות החילוניות וגם בדתיות.
הציבור המסורתי, למרות שלפי המחקרים הוא קבוצת האוכלוסייה הגדולה בארץ, אין לו זרם משלו. "לכל הגופים הקיצוניים יש זרמים ולאמצע המסורתי, המתון, שמכבד את בית הכנסת ונוסע בשבת, אין לו מערכת חינוכית ואנחנו מחייבים אותם ללכת או לשחור או ללבן. והוא לא שם.
"אספר לך את אחד הסיפורים הכי יפים שקרו לי בקריית שמונה. הגעתי עם כ-150 תלמידים לבית הכנסת העתיק בפקיעין. עמדה מולנו מרגלית זנאתי, שמתחזקת את המקום, ואמרה שבבית הכנסת, שקיים כמעט 1,800 שנה , לא מתפללים בשנים האחרונות. החבר' ה שלי, שלא היו דתיים, התארגנו בתגובה כמעט באופן מיידי לתפילת מנחה. ומי יצא החוצה? התלמידים משל"פ (שמיניסטים לעיירות פיתוח - ק.ל.) שהגיעו ממרכז הארץ ואיתם רוב המורים שלא היו בקיאים. הסיפור הזה מלווה אותי כל חיי".
לפני כחצי שנה נמתחה עליך ביקורת כשצוטטת אומר ששלחת את ילדיך לחינוך ממלכתי-דתי, כי רצית שייהנו מחצי הכוס המלאה.
"הציטוט שהובא לא היה שלם. ביקרתי גם את החינוך הממלכתי-הדתי. אמרתי שכששלחתי את ילדיי לפני 30 שנה לחינוך הדתי הוא היה אחר. אז, למשל, לא הייתה הפרדה בין בנים ובנות. היום חלק גדול מהחינוך הממלכתי דתי יכול לסיים תיכון בלי ללמוד בכלל ספרות. יש כאלה שלא לומדים את עגנון וביאליק ובעיניי זה לא ייתכן".
פתאום, כשצמרת נמצא בעיצומו של עוד הסבר ארוך ומלומד, מתקרב מישהו אל השולחן שלנו בבית הקפה שבכניסה לבית שמש, מתייצב מולו ומכווץ את עיניו כמנסה להיזכר, לא לגמרי משוכנע שהוא מזהה. "צביקה, נכון? אני בטוח שזה אתה". צמרת מרים את ראשו. בשנייה הראשונה הפנים לא נראות לו מוכרות. כעבור רגע מתברר שהשניים למדו יחד בבית הספר התיכון בנתניה לפני 50 שנה ומאז לא נפגשו.
"מה אתה עושה כאן, בבית שמש, צביקה? ".
" אני גר כאן".
" כאן? אתה? בעיירת פיתוח? אתה הרי תמיד היית מפותח".
אחרי שש שנים בקריית שמונה,שנה בירוחם ועוד 20 שנה בבית שמש, צמרת נראה נבוך, כמעט נעלב. הפריפריה היא אחד הנושאים הקרובים ביותר ללבו. בעוד כחודש ייערך בבית הנשיא טקס הצדעה לעיירות הפיתוח, שהוא יזם.
"רוב חיי הבוגרים הייתי בעיירות פיתוח. אני מאמין במסגרות האלה, שהן הרבה יותר חמות והרבה יותר קהילתיות", הוא אומר. "אני מאמין הרבה יותר בעמך ישראל מאשר באינטלקטואלים שאני מכיר היטב. בעיירות הפיתוח מתגוררת היום חמישית מהחברה בישראל. הביטוי עיירות פיתוח הולך רק לכיוון אלה שלא הצליחו. שוכחים שבאר שבע ואשקלון וראש העין התחילו כך.
"בעיניי, הקמת 32 יישובים כאלה בתקופה של צנע היא אחד ההישגים הגדולים ביותר של המדינה. אני שואל את עצמי איזו חגיגה הייתה פה אם היינו יכולים היום להקים שני יישובים כאלה. אנחנו לא מבינים את הדברים העצומים שנעשו כאן. הכנסתי את הנושא הזה גם לתוכנית הלימודים ולבחינות הבגרות. בתוכנית הקודמת הדגישו מדי את המושבות ואת הקיבוצים ואת הערים ושכחו את עיירות הפיתוח".
לפני כמעט 35 שנה הצליח לעורר סערה כשפרסם מאמר מטלטל תחת הכותרת "עצה לידידים, חדלו להתנדב". "המאמר הזה נלמד עד היום, והוא אמר בעצם לאלה שבאים לעיירות הפיתוח'אל תבואו מבחוץ, אל תבואו כמתנשאים, אל תבואו כמצילים את האוכלוסייה. תבואו בגובה העיניים. תנו ותקבלו. בואו והיכנסו למערכת העבודה הרגילה, לא כמתנדבים'".
יכולת למצוא את עצמך חי בתל אביב?
"לא. בשום אופן לא. תל אביב עבורי היא עיר זרה. היא עיר גדולה מדי ומורכבת מדי ושקועה מדי בעולמות שפחות מושכים אותי. בחומר".
החזרתי את צמרת למאמר שפרסם בעבר ובו התלונן על רוח הזלזול שחש מכיוון המרכז, כשהתגורר בקריית שמונה. "הייתי חבר קיבוץ האון, ממזרח לכינרת, עד מלחמת ששת הימים. קיבוץ שהופצץ כל העת על ידי הסורים. גם הבית שלי נפגע ישירות. ובימים ההם, כשהייתי מגיע לנתניה, עיר הולדתי, הייתי מתקבל כגיבור לאומי. אלתרמן, באחד השירים שלו קרא לאזור הגבול 'העמדות הקדמיות של הציונות'. ואני הרגשתי שאני נמצא שם, בעמדות הללו.
"ב-77' הגעתי לקריית שמונה, שהופגזה פי אלף ממה שהופגז קיבוץ האון. יום אחד נסעתי לישיבת מורים בנצרת, עצרתי למלא דלק בראש פינה ופתאום המתדלק התחיל לצעוק עליי'גם אתה בורח מקריית שמונה? בגללכם ערפאת מנצח. אתם מפקירים את הגבול'. וחשבתי לעצמי 'איך העולם השתנה'.
"לא רק שלא העריכו אותי כשהייתי שם, רבים מאוד מאלה שהעריכו אותי 15 שנה קודם מתחו עליי פתאום ביקורת. 'פראייר, מה אתה עושה שם, מה אתה מחפש שם'. ביקורת שבאה ממה שנהוג לכנות'מדינת תל אביב'. היום אני פחות מקשיב. מבלי לחטוא ביותר מדי הכללות, נכון יהיה לומר שרבים מדי במרכז הארץ לא מכירים את מה שמתרחש בפריפריה. הם לא היו שם, הם לא חוו שם, אין להם קרובי משפחה שם וחבל. אני חי מאוד גם את המרכז וגם את הפריפריה והרבה יותר את הפריפריה".
בלי קשר למדינה התל אביבית ואולי דווקא עם, ביקשתי לשמוע מה הוא חושב על צעדו של הסופר יורם קניוק, שנאבק על כך שתעודת הזהות שלו תקבע שהוא חסר דת. "יורם קניוק שייך לקבוצה קטנה, משפיעה, קיצונית, שיכול להיות שאם הייתי בבית המשפט הייתי נותן לה לגיטימציה משפטית להתקיים, אבל היא לא הקבוצה שתקבע את עתידנו. תמיד היו קבוצות קיצוניות. אלו שוליים. המשמעות היותר גדולה זה לא מה רשום בתעודה זהות שלו אלא העובדה שהוא נישא לאישה לא יהודייה וילדיו אינם יהודים".
צמרת יוצא עכשיו לגמלאות ולא נראה שהוא יסתכל אחורה בגעגוע. "קשה במשרד. קשה בירוקרטית, קשה משפטית, קשה עם ריבוי הזרועות. לפעמים קשה אפילו לדון בדברים שרציתי שידונו עליהם. לא הצלחתי, לדוגמה, לקיים דיון עומק במשרד על לימודי התנ"ך. פשוט אין פורום מתאים לזה".
צמרת מציג נתונים שאסף על שרי החינוך מאז קום המדינה. "עד98', במשך 50 שנה, היו תשעה שרי חינוך. מאז ועד היום, ב-13 שנה , היו עוד עשרה. לצערי, ככה עובדת היום המערכת. יש לנו בעיה קשה מאוד של המשכיות. יוסי שריד, שמספר שהוא היה שר החינוך הכי טוב בעולם, היה בסך הכל 11 חודשים בתפקיד. תגיד לי אתה, מה אפשר לעשות ב-11 חודשים ".
רגע לפני שאנחנו נפרדים, לצמרת, שקנה לעצמו שם של המבקר הגדול של מערכת החינוך, חשוב לסיים בכמה מילים טובות. "צריך לבקר, אבל אחד הדברים שגיליתי תוך כדי העבודה שלי זה כמה דברים נפלאים יש במערכת החינוך שאנחנו כמעט לא שומעים עליהם. גיליתי מוסדות חינוך ניסויים שנעשים בהם דברים מדהימים. גיליתי אנשים שעובדים במשרד הרבה יותר קשה ממה שאפשר לתאר. גיליתי אנשים שבוחרים ללכת לפריפריה ולחינוך מיוחד, אף על פי שהמשכורות נמוכות.
"אני מוקסם מהמערכת, לא רק מבקר אותה. יש אנשים שממש מקריבים את עצמם כדי לחנך. רק אתמול פגע חניך בבית ספר לחינוך מיוחד בקרובת משפחה שלי שעובדת שם. זה קורה כל הזמן. הוא הפיל אותה, היא נפגעה באף ושברה את היד. וזה לא המקרה הראשון. מחזיקים שם את המקרים הקשים ביותר. יש מורים שמתאמצים ומשלמים מחיר גדול כדי לחנך, עם תמורה כלכלית נמוכה, ואנחנו אפילו לא יודעים להעריך את זה".
kalman.liebskind@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם