המגזר החרדי יוצא לעבודה

אוהבי הגמרא הגדולים ביותר לא יכולים לעמוד מול בכי של ילד רעב. והפלפול, גם אם הוא מתוק מדבש, לא ישלם את החשבונות

שרי מקובר-בליקוב | 10/10/2011 15:00

תגיות: גמרא,דוח טרכטנברג,ש"ס

בציבור החרדי מסתובב סיפור על שני אחים מירושלים, האחד רב ומקובל שבניו יצאו לתרבות רעה, והשני פקיד ממשלה שבנו הבכור צדיק גמור. שאלו את הרב איך אירע הדבר והוא השיב שכשהיה מגיע מבית המדרש לביתו, אשתו קבלה לפניו שחייבים כסף לירקן, למכולת, לנעליים של הילד, וכל השיח בבית היה על כסף ומחסור. ואילו האח הפקיד שב מעבודתו אל ילדיו השבעים, הלבושים היטב, וישב ללמוד עמם גמרא מתוך נוחות ורווחה.

דוח טרכטנברג ממליץ על בית הפקיד. מכוון לתורה עם דרך ארץ. תובע את עלבון הפתגם העתיק "אם אין קמח, אין תורה". טרכטנברג אומר בקול צלול את מה שהמחאה החברתית לא העזה להגיד בשום עצרת: שאם רוצים צדק חברתי אמיתי, צריך לסיים את החגיגה של ציבור הולך וגדל הנתמך במשאבי מעמד הביניים, בלי שהוא נותן את חלקו לצבא ולשוק התעסוקה; שרק שני בני זוג עובדים יקבלו מהמדינה סל הטבות משמעותי בדיור ומיסוי; ושתקציב הכוללים העומד על מיליארד שקל לשנה יקוצץ משמעותית. במילים אחרות, מי שתורם יקבל תמורה ומי שיסרב לתרום יקבל פחות. הרבה פחות.

ש"ס, כרגיל, הרימה קול זוועות וטרפדה את נתניהו. בכך הוכיחה פעם נוספת (אחרי פרשת עמנואל) שהיא מנותקת מקהל בוחריה, כי זה מכבר מאסה החברה החרדית בתבשיל העוני והבערות הבזוי שהמפלגה רוקחת למענה.

סוגרים את הגמרא ומחפשים עבודה

בעשור האחרון החרדים רוצים להשתלב במעגל העבודה. לא מפני שסר חנו של הלימוד, אלא מתוך מצוקה וצורך. אוהבי הגמרא הגדולים ביותר לא יכולים לעמוד מול בכי של ילד רעב, והפלפול, גם אם הוא מתוק מדבש, לא מסוגל לשלם את חשבון החשמל.

הציבור החרדי חונך בעבר לבחירה בחיי תורה ודלות כאידיאל הנעלה ביותר. היום החיים מנצחים והעוני, מרוד ומנוול, מאלץ את הלמדנים המופלגים ביותר להתפשר על פרנסה ביום וקביעת

עתים לתורה בלילה. פעם הורים עוד יכלו לסייע לילדיהם ללמוד תורה, אך היום גם ההורים עניים. מוכרח היה לבוא שינוי ולא רק בגלל קיצוץ התקציבים או הזעקה החילונית.

יותר ויותר חסידים וליטאים סוגרים, אפוא, את הגמרא ומחפשים מקורות הכנסה בשוק הכללי, בצער אך באחריות, מתוך הבנה שחברה המונה 730 אלף איש ומכפילה את עצמה בכל עשור אינה יכולה ליהנות מפריווילגיות של חברת מיעוט הנסמכת על רוב.

צעד אמיץ

הבעיה מתחילה כשחרדים יוצאים החוצה ומגלים שבלי תואר אקדמי אי אפשר להתקבל למשרה ראויה; שבשביל עבודת דחק ותוספת של אלף שקל לא שווה להפסיד את העולם הבא; ושלימודי בגרות ותואר דורשים זמן וכסף: מושגים נעלמים במשפחה ברוכת ילדים ובעלת צרכים דחופים.

לכן ראוי להניח בצד את תוכניות העומק ללימודי ליבה והכשרה חרדית מגיל צעיר, ולטפל בחרדים עובדים שהולכים לאיבוד במעגל שאינו שש לקראתם מלכתחילה. חובה על הרשויות והחברה לסייע לבעלי משפחות עניות המשתוקקים להתפרנס בכבוד, להמציא להם מסלולים עוקפי בגרות, להנגיש הכשרה מקצועית במחיר מסובסד, לקצר תהליכי קבלה ולייצר מקומות עבודה ההולמים את חוקי דתם.

במקום להאשים ולצלוף עלבונות אופנתיים בציבור החרדי, עדיף להרחיב את שורות הלומדים במכללות חרדיות כמו זו של עדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף - המנהיג החרדי הראשון שהבין שתעסוקה איכותית עוברת דרך השכלה גבוהה.

שומה על הציבור החילוני לזכור שמדובר באנשים הגונים וחרוצים שבחרו לצמצם את עולמם הרוחני כדי לשמש שגרירים טובים לחבריהם הנאלצים להסתפק בפירורי משרה בשכר עוני; להבין שמדובר בצעד אמיץ שעדיין יש בצדו מחיר כבד; ולקוות שכדרכן של מהפכות שקטות, המניע האישי יוביל לשינוי חברתי.