אבי, זיכרונו

לדעתי הוא שנא אותי, בעיקר על החוצפה שלי לא להתפעל מהאגדה שכל כך טרח להפיצה ועל תרומתו לקידום הזיון מהצד של הקצונה הבכירה

אסי דיין | 8/10/2011 21:12

תגיות: משה דיין

אחרי כ-20 כתבות שכתבתי בעבר, גדולות וקטנות, קנטרניות ומתחנפות, אלגיות מקוננות, מתגעגעות ואדישות, שמוטות זיכרונות, ממציאות את אבי מתוך המרחק ההולך וגדל ממותו, מירושתו וממורשתו ומהאבא שלא דיברתי איתו בשבע השנים שעברו מאז ששהיתי כצנחן ליד התעלה במלחמת יום הכיפורים ועד לפגישה נוראית בתל השומר שחמש דקות אחריה מת, ואני כתבתי: "אבי, משה, עלה בכעס השמימה באוקטובר 1981", ולא ייללתי, "אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו" - בואו אני אכתוב לכם את האמת.

לדעתי הוא שנא אותי, בעיקר על החוצפה שלי לא להתפעל מהאגדה שכל כך טרח להפיצה, האגדה על "אחריותו המיניסטריאלית - שלא התנהל בשמה", ועל תרומתו לקידום הזיון מהצד של הקצונה הבכירה.

הוא שנא אותי כחלק משגרת חוסר הסבלנות שלו, שהגבילה את השהות במחיצתו לחמש דקות. כחלק מהרשעות הפטריארכלית ויחסו הגובל בסיעודיות כלפי אמי, שאותה השפיל בפומבי, פלוס המשפט המחליא שאמר: "לו הייתי חי מחדש, לא הייתי מקים משפחה".

ואכן, הוא לא הקים אותנו ולא עולה בזיכרוני אפילו תמונה אחת לצדו, מגיל תשע ואילך, שיש בה יותר מהשתרכות והתאיידות. האיש הזה עם הרטייה שהפכה לפיקנטריה שהונצחה במאפרות, בשד אחד של אופנה סטריפטיזאית. ועינו הבריאה, הכמעט עצומה, יחד עם שאר פניו שתמיד התמוטטו וצימקו את הכריזמה שלו לפסימיות נוראית עם הציניות שלו (ואני אומר ש"ציניות זה הומור של לוזרים").

אני לא המזרח התיכון, אני בנו

אף שכרמטכ"ל גידל את הצבא הטוב בעולם, וניהל בגאונות את ששת הימים והציע, כמה חודשים לפני יום כיפור, מיני-הסדר בסיני על ידי נסיגה חד צדדית שלנו מן התעלה, כעשרה קילומטר, עד הקוג'ידי-מתלה-ראס-סודר, כך שהיא תיפתח מחדש, ומאות אלפי פליטים מצרים יחזרו לבתיהם בערים שננטשו במלחמת ההתשה, פורט סעיד ויסמעיליה. וההצעה נדחתה על ידי ממשלת גולדה.

אבל אני לא המזרח התיכון, אני בנו, ואחרי גיל חמש הפכתי לברירת הלא קיים והמחדל בחייו. ורק כדי לציין כמטאפורה סמלית את מידת הנוכחותנפקדות בחייו, אציין שבגיל

14, לאחר שהתחלתי לפרסם שירים וסיפורים ב"קשת" והמשכתי בפרסום ספר שיריי הראשון ב"עקד", והראיתי לו, הוא עלעל בספר ופסק: "קשקוש", על סמך כתיבתו הפרימיטיבית של האיכר הבור מול הגדר הבלתי אפשרית שאלתרמן ושלונסקי הציבו בפניו.

אבל יותר מכל הוא כעס על קרבתי לשולחן יום השישי ב"כסית" עם עמוס קינן, דן בן-אמוץ ואורי אבנרי. ועל זה זכיתי לכך שהפסיק לקרוא לי בשם החיבה "פיקול" (מלשון "פיקולו" באיטלקית), והוא הפסיק את החיבה וקרא לי "אתם". ומאז "אנחנו" זוכרים אותו כ"קשקוש" של בן אדם ומצביא דגול.