הסבא שלא הכרתי
נולדתי שנתיים לאחר שסבא משה נפטר כך שאין לי זיכרונות ממנו. אבל אין ספק שהוא המעניין והמסעיר ממנהיגי ישראל לדורותיהם, והיה מביא הכי הרבה רייטינג ב"האח הגדול VIP"
לקראת סיום הספר "אבי, בתו" של דודתי יעל דיין, מופיע משפט עגום במיוחד: "ליאור הקטן יכיר את סבו רק מהתמונות". כשיעל כתבה את זה היא לא לקחה בחשבון שלא תמיד אשאר "ליאור הקטן" ושכמעט לכל נהגי המוניות שזכיתי לנסוע איתם יש משהו להגיד על משה דיין.
הייתי רוצה להעלות זיכרונות מרגשים על אותו משה דיין, אבל אני נטול זיכרונות כאלה. הייתי גם מוכן בכיף לשקר ולהגיד לכם שבהחלט יצא לי לפגוש אותו בחיי, אבל מאז מלחמת יום כיפור השילוב בין שם המשפחה דיין לשקרים הוא קצת רגיש.
מאוד הייתי רוצה לתת לכם את ההרגשה שאתם קוראים כאן מסמך אינטימי לזכרו - כזה שיאוורר את הגעגועים לששת הימים ולישראל של אז. אבל אני לא ילד הפלא של עולם ההספדים ואתם לא תזכו להזיל איתי דמעה. לצערנו נאלץ להסתפק באמת. והאמת היא שהכי קרוב שהגעתי למערכת יחסים עם סבא משה זה כשהייתי צריך לנסוע לסינמה סיטי בראשון לציון ואמרו לי שאני צריך לרדת מאיילון דרום בשדרות משה דיין.
אולי מצער לשמוע את זה אבל כמעט תמיד, כשאני שומע את השם "משה דיין" אני מיד מקשר אותו אסוציאטיבית למחלף באיילון דרום. לעתים רחוקות בלבד יוצא לי לחשוב מה היה קורה אם הוא לא היה נפטר בגיל 66 מסרטן והיה נשאר כדי להיות חלק מחיי. אבל רוב הזמן אני עסוק בלחשוב על דברים אחרים, הרבה יותר חשובים: ההרכב של בני יהודה בשבת, מצב התחבורה הציבורית בברוקלין, ומה בדיוק תפקידו של דוב הנמלים בטבע.
ולמרות זאת, אני חייב להתוודות שעל אף המרחק הגדול ביני ובין סבא משה, הרבה פעמים בחיי, כשזה התאים לי ושירת אותי, דווקא שייכתי את עצמי אליו כאילו היינו סב ונכדו בלתי ניתנים להפרדה.
גם היום, כשאני מוצא את עצמי מחויב להתחבב על בעל דירה שאני שוכר או פקיד באיזו רשות ממלכתית, אני ישר נוקט את גישת "רק על סבי לספר ידעתי"
לפעמים אני פשוט יודע שזהו הזמן להוציא מהארון את החולצה עם דיוקנו של דיין. פתאום אני נזכר בגאווה שאני חלק מ"משפחת קנדי הישראלית". ובתור ג'ון ג'ון דיין אני מרשה לעצמי להאמין שהשמים הם הגבול, שמטוסי ססנה חד מנועיים הם בטיחותיים מספיק כדי לרחף מעל האטלנטי, ושאין כל רע בלהיות הנכד של המצביא חד העין אם זה יכול להעניק לי הנחות בארנונה.
הבעיה היחידה היא שכיום איש כבר לא סופר את משפחת דיין. כבר כמה זמן שלפיד הוא הדיין החדש. ובפעם האחרונה שהייתי בעירייה איש לא קיבל אותי בפרחים והנחות - יצאתי משם כשרוחי רופפת וכרטיס האשראי שלי מגוהץ עד טיגון. וכשחלפתי על פני פסלו של רבין המנוח בכניסה לבניין העירייה חשבתי שבטוח נולדתי למשפחה הלא נכונה.
אם כבר אנחנו בעניין של להגיד את האמת, אז בואו אגלה לכם סוד: הדבר הראשון שחשבתי עליו כשגיליתי שהשנה ימלאו 30 שנה למותו של סבא משה, זה שאבא שלי כבר מזמן לימד אותי ש"30 שנה - לך תזכור".
אינני יודע מה יגידו כאן הכותבים האחרים. העובדה שהם טורחים בכלל להגיד עליו משהו ושמוסף שלם מוקדש לזכרו היא החדשות המשמחות. למרות שלא הכרתי אותו בחייו אני מרשה לעצמי להתרגש מזה ש-30 שנה אחרי הוא עדיין מככב על שערים, שהוא לא נשכח כמו גיבורי ישראל אחרים כצבי צור ומשה לוי או כמו פוליטיקאים בכירים אחרים, למשל קרוב משפחה רחוק שלי, שר האוצר לשעבר יגאל הורביץ.
הזיכרון הלאומי של המדינה שלנו אכזרי במיוחד וכיום, בלי סוכן מתאים ותעשיית מרצ'נדייז, אתה עלול למצוא את עצמך מחוץ למשחק ההנצחה הלאומי. יש לנו מספר מוגבל של סופר טאלנטים שיכולים להיכנס בשערי הפנתיאון הלאומי הצפוף, ולא כל מי שפעם הסתובב בקריה עם דרגות של רב אלוף או ישב בשולחן הממשלה נמצא שם.
מה שאני מנסה להגיד זה שבמצב הנוכחי, שבו השכחה הלאומית חזקה יותר מתמיד ואנשים כמו ליהיא גרינר ואסי עזר משתלטים על שערי העיתונים, לא פשוט לזכור את משה דיין ועוד להקדיש לו מוסף שלם. הוא אולי הסבא שלי, אבל לפני הכל הוא האבא של צה"ל, האמא של מדיניות הגשרים הפתוחים, הבן דוד של הסכם השלום עם מצרים וממציא הכריזמה הצברית.
הנטייה הטבעית של כולנו היא לבחור כל הזמן את "הדבר הבא", שלא לדבר על "הדור הבא". ומרוב שאנחנו ממהרים כל הזמן להקדים את זמננו ולחשוב קדימה והלאה, אנחנו נותרים קצת נטולי הווה ועבר. בתור נציג הדור שלא הכיר את משה דיין בחייו, אני רוצה לדווח על הממצאים: בעוד בקרב הציבור המבוגר יותר משה דיין הוא עדיין בגדר מותג, אצל אנשים בני גילי וצעירים יותר הוא דמות נשכחת למדי, אייקון מתפורר.
העולם שבו אנו חיים הוא עולם פוסט דייני, עולם נטול רטייה ורתיעה, עולם של נוער שלא יודע שהחיסולים הממוקדים הם בעצם שדרוג של פעולות התגמול שהנהיג דיין כרמטכ"ל, ושהתמונה המפורסמת של רבין, דיין ונרקיס בשער האריות צולמה - תתכוננו, זה לא הולך להיות קל - בלי מאפרת וסטייליסט ואפילו, השם ישמור, בלי פוטושופ.
מעטים הם בני דורי שיודעים לענות על השאלה: מה עשה משה דיין בחייו (חוץ מבנות ישראל)? ואם מישהו יודע משהו על האיש אז במקרה הטוב נזכרים שהוא היה שר הביטחון במלחמת ששת הימים, ובמקרה הרע שהוא היה שר הביטחון במלחמת יום כיפור.
פרטים ביוגרפיים מורכבים יותר כמו זה שהוא היה אחד ממ"ג אסירי ההגנה שנכלאו על ידי שלטונות המנדט הבריטי, או שבערוב ימיו ייסד את אחת המפלגות המשונות ביותר שקמו בפוליטיקה הישראלית, תל"ם (תנועה להתחדשות ממלכתית), הם לא חלק מעולמו הרוחני של בן גילי היום.
חשוב לי להבהיר באובייקטיביות מלאה שגם לולא היה האיש סבי, הייתי טוען שמשה דיין הוא אחת הדמויות המרתקות והחשובות ביותר בהיסטוריה הארץ ישראלית, ועל כן אסור שיישכח. דיין הוא בין המנהיגים היחידים שהצליחו להיות סוליסטים מוחלטים, עם קווי אישיות אגוצנטריים ברורים, ועם זאת השכילו להשתלב באופן הרמוני ומושלם בצמרת המדינה הסופר סוציאליסטית שהייתה בשנים ההן. וזה לא הכל. אם היה צריך לבחור דמות היסטורית אחת להכניס לבית "האח הגדול VIP" זה היה ללא ספק דיין.
הוא פשוט המעניין והכריזמטי מבין כל המנהיגים הישראליים אי פעם. אני יכול לחתום לכם שהוא היה מביא הכי הרבה רייטינג. ולא מפני שהיה ודאי מנהל רומן עם פנינה טורנה, אלא פשוט כי הוא היה חיית פרא בלתי ניתנת לביות. וחיות מהסוג הזה מביאות צופים. וגם מנדטים.
מי שמכיר את הביוגרפיה של דיין יודע שהוא תמיד עשה מה שבא לו. בצה"ל הוא היה לוחם בודד, בכנסת הוא היה מחוקק עצמאי, בממשלה הוא קודם כל היה שר לענייני עצמו, ובכל זאת הוא תמיד היה "המדינה", "הממשלה", "הצבא". הוא ייצג רק את עצמו ועם זאת הוא ייצג את כולם.
האינדיבידואליות שלו הלכה נגד כל העקרונות של הפלמ"חניקים עם המדורות והחברותא שלהם, אולם היא גם גרמה לו להיות חביב העם, חביב הנשים, חביב התקשורת, ואני חושב שהוא ידע את זה, אהב את זה, והשתמש בזה. רק הוא יכול היה להגיד בראיון ממלכתי לאחר מלחמת ששת הימים: "מה אכפת לי מה יאמרו עליי אחרי שאמות? הרי אני מת כדי ששוב לא יהיה לי אכפת מה אומרים עליי".
אז הנה אני אומר עליך עכשיו הרבה דברים, סבא. מקווה שבאמת לא אכפת לך. לפני כמה שנים גרתי בסמוך לרחל דיין. יותר נכון: לפני כמה שנים גרתי בסמוך למגדל המפואר שבו התגוררה רחל דיין. מדי פעם הייתי רואה אותה יורדת אל העם והולכת ברחוב. בחיים לא החלפנו מילה. רק כמה מבטים. היה משהו נורא זר ומנוכר במבט שלה, שגרם לי להרגיש שגם אם סבא משה היה בחיים ודאי היה בינינו קשר רופף, במקרה הטוב.
את שנותיו האחרונות בחר לבלות לצדה של רחל ולא ממש בקרבת המשפחה. גם בצוואתו העדיף לדבוק ברחל והוריש לה את רוב הונו (ורוב הונו היה כמה מיליוני דולרים). לשלושת ילדיו-ביניהם אבי - הוריש שיר שכתב להם ועוד כמה פרוטות.
אני הסתפקתי ב-500 שקל ושני פאקטים של סיגריות. זה הסידור שאליו הגעתי עם המוכר בשוק הפשפשים שקנה ממני את שני השנהבים הענקיים שהיו שייכים לסבא משה (הם היו מתנה מנשיא דרום אפריקה, שגם חתם עליהם) ואיכשהו התגלגלו אליי בתור ירושה אלטרנטיבית. הייתי אז בן 15, זה היה החופש הגדול וממש רציתי לנסוע לכנרת עם דניאל, החבר הכי טוב שלי, וגם ככה השנהבים האלו תפסו יותר מדי מקום בחדר, אז הלכתי על זה ומכרתי אותם לבעל הדוכן הראשון בשוק הפשפשים שהסכים לקנות אותם ממני.
את הכסף בזבזנו אני ודניאל על נסיעה בהולה לכנרת וקניית סירת גומי במחיר מופקע, שאיתה חתרנו, ולא ממש בהצלחה, לחוף לבנון. הסיגריות התבררו כמזויפות, אבל אנחנו עישנו אותן בהנאה, כי היינו בני 15 וכל מה שהוציא עשן היה נפלא בעינינו.
עד היום אני זוכר איך דניאל שאל אותי אם אני לא מתחרט על מכירת השנהבים, כי אחרי הכל, היה להם ערך משפחתי סנטימנטלי. עניתי לו: "לא, ממש לא. אתה יודע, הוא אף פעם לא היה ממש סבא שלי, כי אני נולדתי אחרי שהוא נפטר וכל זה. בחיים לא פגשתי אותו, ככה שאני לא ממש מכיר אותו. וחוץ מזה, מה זה חשוב בכלל, העיקר שהשגנו 500 שקל ואנחנו כאן בכנרת ואנחנו נהנים".
היום אני יודע שהטיול ההוא לא היה הצלחה מסחררת - בעיקר בשל העובדה שהוא הסתיים כשמשטרת טבריה עצרה אותנו באמצע הכנרת כשאנחנו משייטים בסירת גומי בלי כיוון ברור, אך אז האמנתי בלב שלם שאני נהנה מכל רגע. הייתי בן 15, עם החבר הכי טוב שלי, והיו לנו רבע חוף נידח וסיגריות מזויפות ואפילו סירת גומי עם משוטים מפלסטיק, ככה שהכל בעצם היה מושלם. לא היינו צריכים יותר מזה.
גם היום אני לא מצטער שמכרתי את השנהבים האלו. אני כן מצטער על זה שגביתי עליהם 500 שקל בלבד ולא 50 אלף, אך על המעשה עצמו אני לא מתחרט. מה שכן, היום אני בהחלט מקפיד לשמור את מעט המזכרות מסבי שאיכשהו התגלגלו לידיי ואינני זומם למכור אותן בשום שוק פשפשים.
המזכרות האלה כוללות כמה ספרים שחיבר בחתימתו ("יומן מערכת סיני", "אבני דרך" ו"מפה חדשה, יחסים אחרים") וכמה תמונות בשחור-לבן. לא משהו שאני יכול למכור במיליון דולר למוזיאון ישראל כמו שעשתה רחל דיין עם אוסף העתיקות של סבא משה לאחר שנפטר.
אבל אין לי כוח לדבר על רחל דיין ועל החוש העסקי שלה, אני מעדיף לדבר על הנושא האהוב עליי: על עצמי. ובכן, אני מוכרח להודות שלמרות השנתיים שמפרידות בין פטירתו של סבי להולדתי שלי וחוסר הקשר הכללי בינינו, אני עדיין שמח לקחת חלק במוסף הספציפי הזה לזכרו. והיחס שאני מפגין הוא בהתאם. לטור הזה אני מתייחס ביותר "כבוד" וכתיבתו גם מרגשת אותי יותר מאשר בדרך כלל. אני גאה לחתום אותו במילים: "צום קל לצמים, וגמר חתימה טובה לחותמים. נתראה בשבוע הבא. שלכם - הנכד של. . .".
lior.dayan@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם