הנפטר המתפרע
דוד משה - האניגמה והכריזמה של האיש בעל אלף הפנים
ולמרות שאיש לא ממש הכיר אותו, איני מכיר עוד איש ציבור בעת העברית החדשה שעדיין מאוזכר בקשר לכל מהלך מדיני או בכתבות על מלחמות ישנות במגזינים שבהן גנרלים סניליים תורמים זיכרונות גבורה לא מהימנים. וגם אנחנו, בני משפחתו, לברכה ולקללה, עדיין מגודפים או מבורכים בלי שאף אחד יטרח לחשוב לרגע על הצל הענק שהטיל עלינו האיש הלא פתור הזה, שהעביר לנו את לפיד האומץ הגובל בשיגעון, פלרטוט רומנטי עם המוות, חוסר סבלנות קליני לכל מה שמשעמם, ובאותו מחיר - גם התמכרויות מכל המינים והסוגים.
ונדמה שרק עכשיו אני והמשפחה מתחילים להבין איזה תפקיד ענק וכפוי טובה הוא שיחק במסכת הולדת העם העברי בארצו, שהיה בה כל כך הרבה פאתוס וקלישאות, ופתאום צץ לו גבר אחד, אמיץ ונחוש, עם כמויות של כריזמה שנבעה לא מעט מהאניגמה שבו. והכריזמה הזאת, שאלוהים ישמור: גם כשהצגתי בפניו את החברות היפות שלי, ראיתי אותו מבצע את כל הרפרטואר - מהג'נטלמן עם הכרס ועד הצ'רמר המבריק, והבנות נמסו מרוב אניגמה וכריזמה.
בשנות החמישים, אחרי שכבר היה ברור שאלוהים מת בשואה, והחלוצים והחולמים שייבשו את הביצות הפכו לטרחנים פאתטיים ופטפטנים, וסכנת האויב הקם להשמידנו הייתה מוחשית ויומיומית, נדרש גבר שקט ואמיץ, וכמו במערבונים הטובים, ברגע הנכון הגיע גרי קופר.
וכל העם אהב אותו כי היה גיבור. במקום הפאתטי הזה, שנשלט על ידי להג, עסקנות ערמומית ופרנויה לאומית שתלך ותהפוך לשלטון הפחד ולמחלת נפש, אדם שקט וישיר היה מצרך נדיר. דיין היה אולי הגבר הישראלי הקל הראשון, עוד לפני שהייתה המילה הזאת.
הנה לכם גיבור תנ"כי בארץ האבות, עשוי ללא חת, חי מעל החוק ומתחתיו, בתקופה שבה התקשורת לא רק שלא נברה בחיי נבחרי האומה אלא אף הצדיעה להם וסלחה על כל חולשותיהם האנושיות, כפי שמתנהגים עם בני אלים שירדו אלינו מהשמים, והנה גם לנו, כמו לרומאים וליוונים יש מיתולוגיה ומיתוס.
כמו במיתולוגיות האחרות, גם המיתולוגיה הישראלית היא שירי הילדות של העם הבוכה והיורה הזה, וכמו בשירי הילדים העממיים אנחנו מגיעים לגיל שבו השירים
כשהייתי ילד בגן, הייתי בטוח שכל השירים שלמדנו היו על משה דיין: "יש לי דוד בנהלל, לעשות הכל יוכל" ; "לדוד משה הייתה חווה" - וזה לפני שהבנתי את חולשת הדוד לבנות חווה; "שנה טובה לדוד גיבור אשר על המשמרת". וכמובן הבית הפותח של "יבגני אונייגין". הרגעים הקסומים שבהם דקלמנו, דודי לי ואני לו, את כל הפואמה הארוכה של פושקין בתרגום של שלונסקי, היו היחידים שבהם הרגשתי שדודי הנערץ ממש מ ע ר י ך אותי. "דודי ידוע חולי הוא ואך נפל אלי משכב - אכף עליי שאכבדהו וגם עשה בשכל רב".
וגם לפני שנפל למשכב, כיבדתי את הדוד החידתי והכריזמטי שלי, שהיה מספיק נבון כדי להבין שהמרד של בני הדור הבא הוא תהליך בריא אם כי משעמם. בשיחה הפוליטית השמאלנית היחידה שניהלתי איתו, לפני הנתק והסדק שאותו חווה עם כל בני משפחתו, הוא לא הוציא מילה, ורק בסוף הוא אמר לי: "כן, יותי, אבל מה יהיה עם כל השערות האלה?".
בארץ שכבר נשלטה ברובה על ידי עילגים, דוד משה היה איש ספר, כותב בבהירות תנ"כית מדויקת וקורא שירה נדיר ונלהב. ואם אכן העולם מתחלק לאוהבי טולסטוי ולמעריצי דוסטויבסקי, אין ספק שמשה היה טולסטויאני שרואה את האפוס והסיפור הגדול, ואנחנו, אסי בן דודי ובני דורי האחרים ואני, היינו דוסטויבסקים שמפשפשים בנפש וברפש בעוד המדינה מחפשת מלחמה ושלום ולא את הבני דודים קרמזוב.
אחרי 30 שנה, אם יש בי ובאנשים מהמחנה שלי, יהיה אשר יהיה, כעס על הדוד - זה לא בגלל מידותיו הרעות אלא בגלל ההחמצה שאין לה סליחה. היה את הרגע הזה שבו הייתה לו הזדמנות פז, שהייתה בעבר רק למשה רבנו, להוביל אותנו לארץ המובטחת - שלא יכולה להיות אחרת מלבד ארץ של שלום במזרח התיכון.
אם רק היה ממצמץ בעין היחידה שלו ברגע הנכון הזה, במקום להצטרף לחלום היהירות של ארץ ישראל המשיחית, לא רק שהיה לדעתי שלום באזורנו כבר לפני 50 שנה, אלא גם לא היו בוחרים כאן במנהיגים החלולים של ימינו שמובילים אותנו שוב ושוב לארץ המוב-תחת.
אם דיין היה נהרג או מת חס וחלילה אחרי מלחמת ששת הימים, ביום השביעי היו פסלים שלו בכיכר, אולי אפילו על סוס, אבל הוא חי עד להפתעה הלא נעימה של מלחמת יום כיפור, ויצא ככה שבן אחותו הצעיר והזועם אף המציא לה מילה חדשה בעברית "המחדל", ולא ידע שאחרי המילה הזאת והמלחמה ההיא, העם המאוכזב והכואב יעשה את מה שעם מאוכזב וכואב הכי אוהב לעשות - וזה לנפץ את פסל הגיבור, ועדיין לא המציאו דרך טובה ומהירה יותר לגמילה מעבודת אלילים.
ועדיין, 30 שנה אחרי מותו, השאלה היא לא היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה, אלא מי היה האיש הזה? וכמובן שלכל אחד יש דעה נחרצת שהיא הנשק המהיר ביותר של הטיפשים.
כמו באגדה ההודית העתיקה על העיוורים שממששים פיל, כל ממשש סיפר על המקום שבו נגע: העיוור שנגע בחזה של החיה הענקית אמר שהפיל הוא קיר, מי שנגע בשן הענקית אמר שהפיל הוא בעצם חנית. הנוגע באוזן אמר שמדובר בשטיח, ומי שמישש את החדק אמר שהפיל הוא נחש. ואם לפיל הייתה תודעה אנושית הוא היה יודע שכולם צודקים וכולם טועים.
"הוא הציל את עם ישראל", אמר לי סבא זועף שנלחם בסיני במלחמת ששת הימים. "הוא רוצח", אמר לי מושבניק משופם שאיבד את הבן שלו במלחמת יום כיפורים. "הוא היה נואף וסקסיסט", אמרה לי פמיניסטית בגמלאות, "אם הוא היה חי היום הוא היה נשפט ומבוזה כמו הנשיא קצב". "הוא חי בימים אחרים עם קודים אחרים", אמר לי קצין גבוה בדימוס, "אז זה היה כבוד לבנות לעשות נעים ללוחמים".
"הוא היה גנב. שלף עתיקות בלי רשות ולקח אותן הביתה", אמר לי גבר ממושקף ואקולוגי. "תגיד לי, יוני, מי שנתן את כל כולו למען המולדת שייקח כמה עתיקות שהוא רוצה ושיהיה לי בריא", מלמל פטריוט שגר במגדל יוקרה בתל אביב. "הוא היה קמצן שלא השאיר כלום לילדיו אחריו", אמר בן משפחה נידח שגם לו לא היה שום דבר להשאיר מלבד את המשפט הזה.
"הוא היה נדיב אליי יותר מכל בן משפחה", אמרתי ואף הרחבתי וסיפרתי איך הוא תמך בי במעטפות גדושות בפאונדים בריטיים כשנסעתי ללמוד בקמברידג', אנגליה, וכמה הוא השקיע בחתונה שלי עם נורית שנערכה בחצר ביתו, עוד פעם כל הדקלים והשיש העתיק הזה, כשמענטש, שנחשב אז לראש משפחת פשע לכל דבר, היה אחראי על הקייטרינג המגוון והתוכנית האמנותית (עליזה עזיקרי), בימים של שיכרון הכוח שבהם הגנרלים הנערצים התקשטו בלי כל בושה בגיבורי העולם התחתון למרות שאף אחד מהם לא היה זמר מזרחי נוגה.
בכל פעם כשהייתי רואה את הדוד הגיבור בבגדי החאקי המטולאים שלו, בחצר ביתו, מתחת לדקלים הזקנים שגם אותם העביר באיזה לילה חשוך מאל-עריש, משייף ומדביק בסבלנות אין קץ פיסות חרס, חשבתי שאולי הוא מנסה לאחד את פיסות נפשו השבורה למשהו שלם, וכנראה שבאמת זו הייתה גם תרפיה בשבילו, שבסופה היה מציג איזה כד מכוער וכנעני בחיוך ועין שמחה, כאילו הוא מציג בפנינו את כתר היהלומים של המלכה אליזבת.
הוא היה מיתוס. אניגמה. אניגמה וכריזמה. וכנראה שגם לאודיסאוס לא היו חברים, רק ביוגרף. הומרוס. עיוור. כל הביוגרפיות שנכתבו על דיין עד כה היו מלאות הוד והדר ממלכתיים. שבתאי טבת כתב עליו נשגבות. בתו האהובה יעל כתבה ספר על אב נערץ וגדול מהחיים. והייתה גם איזו גרפומנית שכתבה עליו ספר חצי פורנוגרפי לא אמין על יחסי המין שלה עם המיתוס ועוד בחולות.
ואם יש דבר שאני יודע לבטח על דוד משה זה שהוא אהב נשים וחפירות, אבל שנא חול וספרות זולה.
מכל התחקירים שנעשו לא היה למשה אפילו חבר נפש אחד ולכן כיום קל לי להבין את תנחומיו בנשים חדשות, כולל לביאה קטינה שהוא ישן איתה באותה מיטה מתחת למדף עמוס כלי חרס עתיקים שנראו לו מגניבים אבל לא גנובים.
מלבד משככי הכאבים נגד רסיסי הזכוכית בבור הריק של העין, שהכאיבו לו בכל רגע של ערות בחייו, הנשים והכדים היו התרופות האנטי דיכאוניות של הגבר, שכיום אין לי ספק שסבל גם מנכות רגשית מודחקת ולא מטופלת.
בכל פעם שניסה מישהו מאיתנו, בזהירות הראויה, לשאול אותו על ייסוריו, העין היחידה שלו נעצמה והוא נעלם. אף מילה על אחיו הצעיר זוריק שנהרג במלחמת השחרור. אף מילה על הזוועות שראה בקרבות קשים.
אחרי שאמי, אחותו, שמה קץ לחייה, ואני קיבלתי חופשת התאבדות מהצבא, ישבתי מתחת לאשכולית הזקנה בחצר הבית שלנו בנהלל וניסיתי לעצור את דמעותיי, כי חיילים לא בוכים מתחת לעצים. הוא ניגש אליי, נגע ברפרוף בשיערי, והמשפט היחידי שהוא אמר היה: "היא השאירה מכתב?".
לא, אני עונה לו, 30 שנה אחרי מותו בלינץ' של מעריציו המאוכזבים שהיו גסים אפילו יותר מסרטן המעי הגס, ואתה, מה אתה השארת, אניגמה כריזמטית שכמוך? השארת לנו מישהי ששווה יותר מכל ירושת ממון ומכל ניצחון, כישלון או חזון - קדושה חילונית, ששום דבר אנושי לא זר לה, וכבר 30 שנה אין יום שבו היא לא מדביקה את שברי המשפחה שהשארת מאחוריך, ולהדביק משפחה זה הרבה יותר מסובך מאשר להדביק חרסים ונשים. ולכן, עם כל הכבוד לגיבור הגלמוד-מה שנשאר לנו פה בסוף זה מורשת רות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם