הנאום שלא היה: מעשייה בדיונית לחג
נתניהו עשה הכל: הקפיא את הבנייה בהתנחלויות, נאם בבר אילן, בכנסת ובקונגרס ודיבר על שתי מדינות, אבל בזמן ובמקום הלא נכונים
נתניהו נחת בוושינגטון ביום ראשון בבוקר. פגישת העבודה עם הנשיא תואמה ליום שני. יציאה משותפת לצלמים מיד בסיומה, אחר כך ארוחת צהריים ומסיבת עיתונאים. כבר במהלך ה"פוטו-אופ" הראשון, לפני שיצאו לארוחת הצהריים, היה ברור שמשהו קורה שם. אובמה היה נינוח, כרך זרוע סביב נתניהו, כינה אותו "ביבי ידידי" והדביק לו תואר של "מנהיג אמיץ". נתניהו הרגיש בבית. כעבור רבע שעה יצא וולף בליצר בסי.אן.אן בכותרת מרעישה, לפיה "נתניהו מתכוון להציג תוכנית שלום במסיבת העיתונאים". הקולגות מישראל התקשו להאמין. כעבור שעה, במסיבת העיתונאים, נפלה הפצצה. "האירוע ייפתח בהצהרה ארוכה של האורח, ראש ממשלת ישראל", אמר יועץ התקשורת של הבית הלבן, אחריו ידבר הנשיא, ואחר כך נפתח את האירוע לשאלות, שלוש שאלות מכל צד. העיתונאים עוד לא ידעו מה בדיוק מצפה להם. ואז פתח נתניהו את פיו ואמר:
"רבותיי, אני מסיים פגישת עבודה ארוכה עם הנשיא אובמה, מנהיג המעצמה החזקה בתבל ובעלת הברית החשובה והגדולה ביותר של ישראל ושל העם היהודי. אני מרשה לעצמי, גם ברשותו של הנשיא, לחלוק איתכם כמה מהדברים שאמרתי לו בפגישה. אמרתי לנשיא, בין היתר, שאני מתכוון לעשות ניסיון אמיתי להגיע להסדר שלום בין ישראל לפלסטינים, או לפחות להסדרה זמנית של הסכסוך בדרך להסכם כולל. אמרתי לו שאני מכיר בזכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית, משגשגת, בת-קיימא, שתקום לצדה של ישראל. פירטתי בפני הנשיא את הסדרי הביטחון שאני דורש כדי להבטיח שמדינה כזו לא תהפוך לאיום על שלום אזרחינו, בין היתר הצורך שהמדינה תהיה מפורזת, שלאורך הירדן תהיה נוכחות צבאית ישראלית ארוכת טווח, שכוח בינלאומי חזק בהובלה אמריקאית יסייע לשמירת הסדר, שינתנו לנו ערבויות בינלאומיות מרחיקות לכת, שיאפשרו לנו להקים תחנות התראה על גב ההר, ורשימה נוספת של עניינים חיוניים מהסוג הזה.
"סיפרתי לנשיא על הקשר ההיסטורי האדיר, הראשוני, העתיק, של עם ישראל למולדתו. על הקושי העצום לוותר על חלקים מהמולדת הזו למען סיומו של מצב המלחמה ולטובת עתיד ילדינו וילדי העם הפלסטיני שחי לצדנו. אין טעם להיכנס עכשיו לוויכוחים היסטוריים על צדקת הדרך ולקטטה על מי היה שם קודם וזכויותיו של מי גוברות. האמת ההיסטורית ברורה לכולנו.
"אני מקווה שבשנה הזו ייפתח משא ומתן אמיתי בינינו לבין הפלסטינים. אני מקווה שבשנה הזו נגיע למתווה של גבולות קבע. אם זה יקרה, נאריך את ההקפאה ביישובים שיימצאו מעבר לגבולות הללו, ונחדש את הבנייה בגושים שאמורים להישאר בכל מקרה בידי ישראל. אני מודע לכך שכדי לסיים את הסכסוך הפלסטינים יצטרכו לקבל שטח הדומה בכמותו לשטח שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים. מאידך, אני חושב שחזרה לקווי 67' כמו שהם מסוכנת לישראל ומציבה אותה במצב שבו כמעט בלתי אפשרי להגן על גבולותיה. אני סמוך ובטוח שניתן יהיה להגיע דרך משא ומתן לנוסחה שבה יוחלפו שטחים בין הצדדים, אולי אפילו בסיוע צד שלישי או צד רביעי, כדי שכולם יבואו על סיפוקם. יחד עם זאת, אסור לשכוח שכדי להשיג שלום צריך גם לוותר. אני מאמין שאתם מאמינים עכשיו שישראל מוכנה לוויתורים. אני מקווה שהנכונות הזו תימצא גם בצד השני. עוד אמרתי לנשיא כי בהתאם לעיקרון של תהליך אנאפוליס שהתקיים בין הצדדים בתקופת הממשלה הקודמת, שום דבר במו"מ לא יהיה גמור ומוסכם עד שהכל לא יהיה גמור ומוסכם. בכך אני מתכוון למנוע מצב שרק ישראל תוותר בתחומים מסוימים, בעוד הפלסטינים יתבצרו בעמדותיהם בתחומים אחרים. אני שוחר שלום, אבל אין לי כוונה לוותר על נכסים אסטרטגיים של מדינתי רק לשם הוויתור. רבותיי, לא שחשבתי אחרת, אבל אני שמח שמצאתי בנשיא ברק אובמה שותף אמיתי לתוכניתי זו, ואני משוכנע שהוא יידע להטיל למערכה את כל יכולתו וכישרונותיו המוכחים. יחד נוכל לעשות את זה. או לפחות לנסות באמת".
רק כשסיים לדבר, הבין נתניהו איזו דממה נפלה על אולם מסיבת העיתונאים במהלך דבריו. עשרות העיתונאים הביטו בו מהופנטים. הנשיא אובמה הביט בו בחיוך. יועץ התקשורת של הבית הלבן מיהר לתפוס פיקוד והעביר את זכות הדיבור לנשיא המארח. "רבותיי", אמר אובמה, "מצאתי ידיד אמיתי, מנהיג אמיץ ושוחר שלום בבית הלבן. אני שמח על הביקור, ביבי, ואני מבטיח לך, בהן צדק, שארצות הברית של אמריקה תעמוד שם, לצדך ולצד ישראל, בדרך הארוכה והמסוכנת שבה פתחת היום. הגיבוי שלנו יהיה עוצמתי ומוחלט. זה צעד ראשון, קטן, אבל אמיץ וחשוב מאין כמוהו. בשבועות הקרובים אזמן לוושינגטון את יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, ואשמע את דעתו. אני יכול להעריך, בזהירות, שהמשא ומתן בין הצדדים יחל מיד אחר כך. לא ניתן להזדמנות ההיסטורית הזו לחמוק מידינו".
זכות השאלה הראשונה, בהגרלה, ניתנה לעיתונאי ישראלי: "אדוני ראש הממשלה", הוא פנה לנתניהו, "אתה לא חושש מקריסת הקואליציה? מה תגיד למתנחלים? מה תגיד לבעלי בריתך ההיסטוריים? איך תעמוד מול ליברמן?".
נתניהו הביט בו, חייך, ואמר: "הסר דאגה מלבך. אני לא מייצג כאן שום קואליציה, לא באתי לוושינגטון לדבר בשם שום קבוצה מסוימת בעם ישראל. אני עומד כאן, מולכם ומול הנשיא אובמה, כנציג מדינת ישראל, אולי גם כנציג העם היהודי. אני מאמין שמה שאני אומר היום משרת את המטרות של ישראל. אני מאמין שגם כשכולם אומרים שאין סיכוי להגיע לשלום, חייבים לנסות. אני לא חושש מפירוק הקואליציה, כידוע לכם היא יציבה ואף גורם מגורמיה אינו יכול לפרק אותה. אני גם מציע לחבריי בליכוד לחשוב כמה פעמים לפני שהם מכריזים על מרד. שכולם יספרו עד עשר ויבינו מה קורה כאן. בסך הכל מדברים על שלום. ואם בכל זאת אנשים יתעקשו להפיל את הממשלה? אז יפילו. נלך מיד לבחירות ונראה מה יגיד העם".
ראש ממשלת ישראל כבש, באותו ערב ולמחרת בבוקר, את כל הכותרות הראשיות בעולם. בדרכו חזרה ארצה עצר נתניהו לביקור חפוז ברבאט, אצל מוחמד השישי מלך מרוקו, משם המריא מטוסו לקהיר, ואחר כך הביתה. ביקורים בירדן, בעומאן ובקטאר ציפו לו בהמשך הדרך. מגעים חשאיים עם סעודיה נפתחו בגישוש.
מיד עם נחיתתו נועד נתניהו לפגישת עבודה עם שרת החוץ, ציפי לבני. הברית הפוליטית החדשה הזו, המוזרה, החלה למצוא חן בעיניו. עינו צדה את העוזר של הגברת, נתן אשל, משגר מסרונים בהולים לכתובת עלומה בעוד לבני נכנסת ללשכה, נתניהו ידע בדיוק למי אשל מסמס, אבל השתדל לא לחשוב על הצרות שיש לו מבית. המדינה, אמר לעצמו, חשובה יותר.
בינתיים אביגדור ליברמן, סגן ראש הממשלה ושר התשתיות, חרק שיניים. מקורביו פיזרו איומים מרומזים בתקשורת, אבל נתניהו ידע שלליברמן אין אופציה. ההחלטה להקים ממשלה שנשענת על הליכוד, קדימה והעבודה, עשתה את שלה. ליברמן מיהר פנימה בתנאים נוחים, הוא הרי לא יכול להרשות לעצמו להישאר באופוזיציה כשמתנהלת נגדו חקירה, ש"ס זחלה פנימה בעקבותיו. עכשיו, אף אחד מהם, לא איווט ולא אלי ישי, לא יכול להפיל אותו. מה גם, שלליברמן הובטחה סוכרייה מיוחדת בהמשך הדרך: שינוי שיטת הממשל, ה"בייבי" של יו"ר ישראל ביתנו מאז ומעולם.
בשיחות ובתרחישים שעלו בדיונים האינטימיים שניהל נתניהו עם מקורביו, היה ברור שאין סכנה אמיתית לכך שביבי יצטרך לוותר על חבלי מולדת. החומרים שקרא ולמד טרם כניסתו לתפקיד, הפגישה הארוכה, המרתקת, עם קודמו אהוד אולמרט, הערכות המודיעין, כל אלה סייעו לו להבין שאבו מאזן לא יוכל לעשות את הצעד הנוסף. שהפלסטינים לא בשלים לוויתורים הנדרשים. שמי שיפוצץ את הסיפור הזה בסוף, כמו תמיד, יהיה הצד הפלסטיני. "חשוב", אמר ביבי לאנשיו ברגעים הכי אינטימיים, "שאלה יהיו הם, ולא אנחנו. כשנגיע לקטע של המדינה היהודית, כשנגיע לסידורי הביטחון, כשנגיע לנושא הפליטים, אתם תראו שאבו מאזן לא יוכל לחתום. בדיוק כמו שערפאת לא חתם. בדיוק כמו שהצעת אולמרט תלויה עד היום באוויר. חשוב שברגע הזה העולם יבין שישראל עשתה את שלה. שמי שלא בשל לשלום זה הם ולא אנחנו".
"למה זה כל כך חשוב?", שאל רון דרמר, היועץ המדיני המסור של נתניהו, וביבי השיב לו "כי אנחנו לא לבד כאן. אתה יודע שכנראה נצטרך לעשות מעשה מול הסכנה האיראנית, מדובר באיום האמיתי לקיומו של עם ישראל, אני רוצה להתרכז בו ולצורך זה אני צריך לנהל את כל השאר ולמזער נזקים. אני חייב להשיג לעצמי חופש פעולה מוחלט בנושא הזה. וגם לגיטימציה. וגם אישור אמריקאי ושיתוף פעולה. חייבים לייצר מצב שבו ישראל מקובלת בין העמים, מצטיירת כשוחרת שלום ומוכנה לסיכונים למענו. אם אנחנו רוצים חופש פעולה במלחמה נגד הטרור, אנחנו צריכים להבין שהדה-לגיטימציה של ישראל מסוכנת לעתידנו יותר מכל דבר אחר".
"ומה אם", הקשה דרמר, "הם יגידו כן, אבו מאזן יפתיע ויסכים ללכת להסדר?". ראש הממשלה נאנח, "אם הם יגידו כן", אמר, "זה אומר שיש סכנה ברורה ומיידית שעוד עלול לפרוץ כאן שלום. אבל רון, תירגע. אל תעצור את נשימתך. זה לא יקרה. לא בימינו".
עד כאן מעשייה בדיונית לחג. כל זה, כמובן, לא היה ולא נברא. כמה חבל. כי זה היה יכול להיות. הנאום הדמיוני של בנימין נתניהו לאחר המפגש הראשון שלו עם ברק אובמה שהוצג כאן הוא, בעצם, סיכום כל מה שביבי אמר ועשה בשנתיים וחצי האחרונות (עם תוספת אחת, המדברת על "שטח בגודל67'". אפשר גם בלעדיה, אף על פי שנאום אובמה המשודרג באיפא"ק הכיל את האלמנט הזה וקיבל את ברכתו של נתניהו). מה שהתבקש מנתניהו, בסך הכל, זה להפוך את סדר פעולותיו. הרי ביבי הקפיא את הבנייה בהתנחלויות לעשרה חודשים (בפועל ההקפאה הייתה ארוכה בהרבה), הרי ביבי נאם בבר אילן, שם עוד היה חמוץ וקמצן, ואחר כך בכנסת ובקונגרס, שם כבר היה נדיב ורחב לב. הוא דיבר על שתי מדינות, דיבר על סידורי ביטחון, דיבר על נוכחות ביטחונית בבקעה (שממנה אפשר להבין, כפי שמסביר בכישרון דן מרידור, שהוא מוותר על ריבונות שם). הוא עשה הכל ואמר הכל, אבל בזמן ובמקום הכי פחות נכונים.
ביבי, כמו ביבי. תמיד ישלם את המחיר הגבוה ביותר ויקבל את הסחורה הפגומה ביותר. במקום להיגרר לכל הדברים האלה ולעשות אותם כשכבר היה מאוחר, הוא היה יכול ליזום, להנהיג, להוביל, ולגרוף את כל הקופה. לבוא עם כל זה כבר בהתחלה, לתת את כל זה לנשיא אובמה, באופן אישי, להפוך את אובמה לבעל ברית אמיתי, לגייס את העולם כולו. כפי שעשה אריאל שרון. כפי שעשה אהוד אולמרט. האם היה פורץ שלום? כנראה שלא. האם היינו צריכים לפנות התנחלויות או שטחים? כנראה שלא. אבל נתניהו היה נהנה היום ממעמד בינלאומי חסר תקדים עבורו. ישראל לא הייתה נאבקת בגל הדה-לגיטימציה הגואה. היחסים עם השכנים היו טובים יותר. אפשר היה להתרכז במשימה העיקרית (איראן, המחאה החברתית). אפשר היה לקרוע את המסיכה מעל פניו של אבו מאזן. אפשר היה להסביר לעולם שמי שמטרפד כאן הכל, זה לא אנחנו, זה הם. כי כרגע, לא זה מה שהעולם חושב.
העולם נתון למניפולציה פלסטינית מתוחכמת. אבו מאזן, שהוא לכאורה המנהיג הפלסטיני הכי נוח שאפשר היה לחלום עליו, מסוכן לישראל הרבה יותר מערפאת. יחד עם סלאם פיאד הוא מציג אופציה שפויה, מעונבת, רחוקה מטרור, שבסך הכל רוצה להקים כאן מדינה בשלום, אבל "הכיבוש" הישראלי מונע זאת. כשאבו מאזן משקר, וכמה שהוא שיקר מעל דוכן האו"ם, הם מאמינים לו. מדובר, כמובן, בהטיה חמורה של העובדות בשטח, אבל כל עוד בנימין נתניהו קופא על עמדותיו ושבוי בין כבליו, אי אפשר להוכיח ההפך. כי גם אנחנו לא גאונים גדולים.
נתניהו בחר לא להקים קואליציה שפויה, ציונית ופרגמטית, ובמקום לעשות היסטוריה העדיף ללכת אחרי בעלי בריתו ההיסטוריים. המטרה היחידה שלו היא להמשיך להיות ראש ממשלה. לצורך זה, הדבר היחיד שצריך לעשות, זה כלום. במקום לשנות את שיטת הממשל, הוא מנציח אותה ומסכן את עתיד המדינה. הוא החליף כבר ארבעה יועצי תקשורת, יועץ פוליטי, מנכ"ל, ראש לשכה, ראש מועצה לביטחון לאומי ועוד שלל אנשי צוות ומקורבים, עוד זה יוצא וזה בא, המהומה חוגגת, המנהיגות לא קיימת. כן, הוא מפחד מאיווט ורועד מבוגי ונכנע לבני בגין, אבל בסוף לא יהיה אפשר לתלות הכל בהם. בסוף, זה הוא. אפילו שמעון פרס, שהגיע עם אבו מאזן למתווה חידוש המשא ומתן במפגש לונדון (שנחשף במעריב), אפילו פרס כבר מבין. זה לא הם, זה הוא. ביבי. זה הוא שלא יכול. זה הוא שלא רוצה. זה הוא שעושה הצגה אחת גדולה בבר אילן, ובקונגרס, וגורם לישראל להיקלע לבידוד הולך וגובר בימים סוערים כל כך.
אתמול לפני שנה תמה הקפאת הבנייה בשטחים שעליה הכריז נתניהו. שלושה ימים קודם לכן אמר הנשיא אובמה שההקפאה צריכה להימשך. מחר לפני שנה העביר אובמה לנתניהו איגרת ובה הוא מפציר בו להאריך את ההקפאה. אהוד ברק ניסח אפילו מתווה מיוחד (שרובו התבסס על שקרים והבטחות חסרות כיסוי), כדי לשכנע את הממשלה להאריך את ההקפאה בשלושה חודשים.
ביבי ישב עם הילארי קלינטון שמונה שעות בוושינגטון, יצא להתייעצות עם רעייתו, הסכים, התחרט, מסמס וטרפד. זה לא קרה, וטוב שכך. הדבר היחיד שמסוכן יותר מקפיאה במקום, הוא היגררות בשיער לאזור שאליו לא רצית להגיע. נתניהו העדיף להעביר את הזמן בלי לעשות כלום, והגיע למחוז חפצו: ערב הבחירות באמריקה. הסקרים מנבאים ירידה תלולה לתמיכה היהודית באובמה, ועכשיו הגיע תורו של הנשיא האמריקאי לקפוא במקום, מפוחד, מול זרקורי הקלפי המתקרבים. אובמה ויתר. התייאש. הוא כבר מבין שמהלימון הזה לא תיסחט לימונדה. הוא מעדיף קודם לעשות לביתו, לנסות להיבחר מחדש. הוא חייב לשקם את תמיכת היהודים, ובעיקר הכסף היהודי, במועמדותו. נתניהו ניצח בנקודות. בינתיים. נכון לעכשיו, הצונאמי המדיני של אהוד ברק התברר כטפטוף סתווי קל. אחרי ספטמבר, מגיע אוקטובר. החיים נמשכים. הספינה שטה. התזמורת מנגנת על הסיפון. שנה חדשה באה עלינו לטובה, נעבור גם אותה. כנראה.
אקו"ם