בעלי הבית: עם נתניהו וליברמן בעצרת האו"ם
כולם הגיעו השבוע לניו יורק: דני דנון ונסים זאב, נביל שעת וריק פרי, חב"דניקים ונוצרים אוונגליסטים, החברים מדרום סודן וגם איראנים ידידותיים
האיראנים התגלו כידידותיים להפליא. היה חשוב להם מאוד להציג פנים אחרות של המדינה המשוקצת שלהם. הם סיפרו לי על נפלאות טהרן, ואיך 12 מיליון איש חיים "בעיר היפה בעולם" בלי שום בעיות, שמחים וטובי לב. היה חשוב להם להבהיר גם כי הם אוהבים את היהודים אהבה עזה, אבל שונאים את הציונות האימפריאליסטית. "המלך כורש הוא הראשון שנתן ליהודים זכויות", אמר פתחי. "לעולם אל תשכחו את זה".
כאן התחיל הוויכוח. אמרתי להם שאיראן מדינה לוחמנית וסכסכנית, שהעולם שונא אותה. הם התעקשו שאיראן היא דווקא מדינה שוחרת שלום. "תגיד לי את מי תקפנו אי פעם? ", התעקש מחמוד והניף יד מתוחה, כמבקש תשובה. "כולם רק תוקפים אותנו, כולל האמריקאים. המדינה האחרונה שהתנפלה עלינו הייתה עיראק, ואמריקה עזרה לה. שמונה שנים נמשכה המלחמה. עד היום אמריקה יושבת בעיראק, ופועלת משם נגדנו".
אמרתי למחמוד שאיראן רוצה להשמיד את ישראל. הוא התעקש שיש לאיראן בעיה רק עם הציונות שכבשה את פלסטין. "אתה יודע כמה יהודים יש באיראן? 30 אלף. הם חלק מאיתנו, בנשמה שלנו. יש אפילו יהודי אצלנו בפרלמנט. גם יש עשרות אלפי יהודים מאיראן בישראל. אתם יודעים".
הזכרתי שהנשיא אחמדינג'אד מכחיש את השואה, מפתח נשק גרעיני, ומאיים על העולם. "שטויות", ענו הפקידים בקול אחד. "אנחנו בעד שלום עם כולם, מה שהוא עושה זה למטרות שלום".
"העולם לא אוהב את אחמדינג'אד", סיכמתי. "כולם נגדו, ארצות הברית, צרפת, גרמניה". "אבל אנחנו אוהבים אותו", חתך ראזק. "תראה מה קורה בסביבה. מהפכות במצרים, בלוב, בסוריה, ורק אצלנו לא". "גם אצלכם", ניסיתי. "אתם רק יודעים לדכא היטב". "לא נכון", התרעמו האיראנים. "הכל פרופגנדה של אל-ג'זירה. הם רק רוצים למכור מינויים".
קמתי לשלם. החברים החדשים שלי נעלבו. "שלא תעז", הם איימו. "אתה היית אורח שלנו". "אפשר להזמין אתכם לבקר בישראל?", שאלתי. "למה לא", ענה מחמוד. "תבוא לאיראן, ואנחנו נבוא אליכם. פלסטין דווקא ארץ יפה". "אוי, שוב אין פרטנר", אמרתי , הפעם לעצמי, ועזבתי בחיוך עצוב את המקום.
עם כל הכבוד לוועידה השנתית של האו"ם, הבחירות בארצות הברית בנובמבר הבא הן מה שמעניין באמת את האמריקאים. המועמד הרפובליקני המוביל ריק פרי לא היה בונה אירוע בניו יורק עם הימין ההזוי, ואובמה לא היה משנה את טעמו המר כלפי ישראל, אילולא היו הסקרים חובטים בו באכזריות.
ביום רביעי הגיע ראש הממשלה נתניהו לניו יורק עם רעייתו שרה. מעולם לא הכינה לו העיר הזאת קבלת פנים חמה כל כך. הסקרים שהתפרסמו ב"יו-אס טודיי" העמידו את הנשיא אובמה במצב מביך מול שני המועמדים הרפובליקנים, פרי ומיט רומני. מנגד, התמיכה של הרחוב היהודי באובמה הידרדרה גם היא לבלי הכר. 78 אחוז תמכו בו בבחירות. 54 אחוז תומכים בו היום.
מעבר לזה, הידיעה המרכזית ב"ניו יורק טיימס" הציגה את נתניהו כבעל השפעה רבה בקונגרס, עד שגם הבית הלבן ביקש את עזרתו להעביר שם חוקי תקציב.
פוליטיקה היא עניין מתהפך של זמן ומקום. לפני שנה בדיוק ביקר ליברמן בעצרת האו"ם, ונשא נאום לוחמני נגד המדיניות של בנימין נתניהו, שנחשבה אז מתונה. ליברמן הפך למוקצה, והותקף בכל כלי התקשורת. היום הוא חבר של כבוד, לפחות לצדו של הנשיא האמריקאי שחורק שיניים.
מי שהגיע ביום שלישי האחרון למלון דבליו ליד היוניון סקוור בניו יורק, טעה לחשוב שהוא נמצא בעיצומה של ועידה משותפת של האיחוד הלאומי והבית היהודי שעליה מנצח פרי. המועמד הרפובליקני, איש מרשים שלובש חליפות של אלפי דולרים וצובע את השיער פעמיים בשבוע, מה שמעורר עליו ביקורת לצדם של ההתלהבות הכללית ומאמרי הפרגון ב"וול סטריט ג'ורנל", נכנס לאירוע שלוב זרוע עם חבר הכנסת דני דנון. לא פחות. דנון הוא האיש שענד לפני כמה שנים, כשכיהן כיושב ראש העולמי של תנועת בית"ר העולמית, סיכה שבה ישראל משתרעת מהים התיכון ועד עיראק. הייתה לו גם מצגת נאה בנושא, והוא אפילו שר בקולי קולות "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן".
מאחורי פרי עמדה גלריה מרשימה של חרדים בראשות הרב ח"כ נסים זאב מש"ס, וחובשי כיפות סרוגות שאותם הוביל ד"ר ג'וזף פריגן, יושב ראש הוועד העולמי למען אדמת ישראל, או משהו כזה. גם בוב טרנר היה שם. טרנר הביס לא מזמן מועמד דמוקרטי ששמו דיוויד וופרין בקרב על מקום בקונגרס, ומאז הוא נחשב למבשר המהפך בנובמבר הבא.
במהלך האירוע התברר כי פרי מתון אפילו יותר מדנון. כמעט. הוא דרבן את ישראל להמשיך בבנייה בהתנחלויות, וקבע שירושלים השלמה חייבת להיות בריבונות ישראלית. את הקללות שהוא שפך על המדיניות של אובמה כלפי ישראל ראו בכל אמריקה.
דנון, זאב והקבוצה היהודית הקיצונית התענגו על הדברים. בניו יורק קורים לפעמים דברים משונים. חברי כנסת שנחשבים בארץ שוליים או תמהונים, מתחככים באנשים הכי חשובים באמריקה, מבוקשים ברשתות הטלוויזיה הגדולות, ואפילו כריסטיאן אמנפור הגדולה מאיי-בי-סי מבקשת להשחיל להם שאלה.
דנון אומר שלא אכפת לו מפער הדימויים הזה. "אני לא שמעון פרס שמתלונן", הוא אמר. "פרס היה באופוריה בחו"ל. בארץ הוא היה שוקע בדיכאון. אני שונה".
אתה לא שם לב שאתה מעורב במערכת בחירות פנימית בארצות הברית?
"כל מי שתומך בישראל אעבוד איתו, לא אכפת לי אם הוא רפובליקני או דמוקרט. מבחינתי זה דבר מובן מאליו".
הארגונים היהודיים המובילים הדירו רגליים מהאירוע של פרי ודנון. הזהות האוונגליסטית האדוקה של המועמד מרתיעה אותם. הם רוצים להפריד לחלוטין בין דת ומדינה, והמועמד פרי שלא מפסיק לדבר על מלכות שמים, דוחף את הדת למדינה. לחבר הכנסת נסים זאב זה לא מפריע. התאולוגיה מחייבת את האוונגליסטים לתמוך בעם היהודי, כדי שיחזיקו את הארץ כפיקדון, עד שיבוא ישו המשיח. אז הם יהיו חייבים ללכת לאבדון (או להתנצר).
"בארץ", אני אומר לזאב, "אתה נלחם בכתות משיחיות. כאן באת לתמוך במי שמפעיל אותן". "אני לא מבין", הוא עונה. "כל נוצרי שהוא מאמין אני צריך לפסול? פרי הולך להיות נשיא. בינתיים האינטרסים שלנו משותפים".
נתניהו הצליח לעשות ספין עולמי. מערכת הכוחות באו"ם לא השתנתה. היה ברור לכולם כי לפלסטינים אין רוב במועצת הביטחון למדינה עצמאית, ואם הם ישיגו רוב, תטיל ארצות הברית וטו. כולם יודעים גם כי רוב מוחלט מהמדינות בעולם מתנגדות למדיניות הישראלית. האנשים של נתניהו ושל שר הביטחון ברק הצליחו לעורר את הרושם שהם הפכו כאן עולמות. ביום ראשון ינחת נתניהו בארץ כמו גיבור.
אבל גם הפלסטינים מרוצים. הם הפכו לכוכבי העצרת. כולם משחרים לפתחם. התחושה שעומדת לקום מדינה עצמאית נוספת מעוררת התרגשות באו"ם. הם לא רוצים לפספס את הרגע. "כבר אין לנו דרך חזרה", אמר לי נביל שעת. "אנחנו נותנים למועצת הביטחון שבועיים לבדוק את הבקשה שלנו. אם לא ילך, נפנה לעצרת הכללית".
אני יושב עם נביל שעת במלון יו-אן פלאזה. כמו תמיד הוא שופע הומור. לפני 20 שנה פגשתי אותו לראשונה בז'נבה. החוק אסר אז מפגשים עם אנשי אש"ף. היינו בכנס של האו"ם שאליו הגיעו כמה אנשי ימין מהארץ. "מתחת לז'קט היפה שלך מסתתר טרוריסט", אמר לו בזעם אחד מהם. שעת קם והוריד בהפגנתיות את הז'קט.
שעת וכמוהו אנשי המשלחת הפלסטינים האחרים טוענים שנשבר להם אחרי 20 שנה של משא ומתן, שלא יוצא ממנו כלום. לפי הנאום של אובמה, העמדות של נתניהו וההתעקשות הפלסטינית, המשא ומתן יימשך עוד מאה שנה, אם בכלל. כולם מיואשים. גם עורך הדין יצחק מולכו, אשף במשא ומתן, מי שעשה את הסכם חברון ואת הסכם וויי פלנטיישן, ועכשיו נראה קצת מדוכדך בלובי של מלון ריג'נסי בניו יורק.
אין סטרטר, אומרים הפלסטינים. אין נקודת סיום, אומרים הישראלים. "19 שעות ישבנו עם בנימין נתניהו", מתלונן שעת. "הוא דיבר על מדינה יהודית ועל צבא ישראלי שמגן על כל הגבולות לפחות ב-50 השנים הבאות. הוא דיבר על הצבא שיישב בבקעת הירדן, ועשרה קילומטרים בתוך הגבולות. אבו מאזן אמר לו 'בסדר, בוא נדבר עכשיו על הפליטים ועל ההתנחלויות'. הוא לא רצה. קודם מדינה יהודית".
למקום מגיע מוחמד זעיב, פרופסור פלסטיני למדע המדינה, שהיגר לניו ג'רזי מחברון. מתפתח ויכוח. אני מספר לו שהמשפחה שלי עזבה בית יפה בסוריה, ועכשיו מתגוררים בו פלסטינים. אני לא דורש מהם את המפתח. "אף אחד לא רוצה לבוא לגור אצלכם", אומר זעיב בכעס. "תאמינו לי. אתם מפחידים את עצמכם. זה כמו הבית שלכם בדמשק, יישאר רק בזיכרון".
"אתם רוצים מדינה פלסטינית נקייה מיהודים", אני אומר לשעת.
"לא נכון", הוא אומר. "יש אצלכם ערבים שחיים בריבונות ישראלית? הם אזרחים שווי זכויות? אין בעיה. גם אצלנו יהיו יהודים".
אתה תהיה ערב לביטחונם?
"בוודאי".
אנשים מעניינים מסתובבים סביב הפלסטינים. משלחת של פוליטיקאים מדרום סודן, שרק קיבלו את העצמאות והפכו למדינה ה-193 באו"ם, באים לברך אותם ולהשיא עצות. הישאם אמיל, סטודנט לרפואה שהוא גם פוליטיקאי וגם רועה צאן, מכיר היטב את התהליך הבלתי נמנע. "אתם נלחמתם בטרוריסטים ערבים לפני 1948, וקיבלתם מדינה. אנחנו נלחמים בטרוריסטים בסודן מאז 1901. עכשיו התור שלנו, מחר התור של הפלסטינים. אין מדינה שלוחמת על העצמאות שלה ולא זוכה בו".
בניו יורק התקבצו השבוע כולם. שלשום ראינו עשרות אנשי חב"ד לצד כמרים אוונגליסטים וחרדים. כולם ארגנו הפגנה גדולה מול האו"ם נגד ועידת דרבן השלישית. על האירוע ניצח עורך הדין כלב מאיירס, יהודי משיחי מירושלים וחבר מרכז הליכוד. פקידים בלשכת נתניהו ולוביסטים ששכרה הלשכה באמריקה סייעו להפיק את האירוע. במסגרת מאמצי ההסברה באו"ם.
זה היה אירוע בלתי נתפס, מתחת לחלון של הנשיא ארדואן ומשרדי המשלחת הטורקית לאו"ם. מאות אוטובוסים באו מניו ג'רזי ומפנסילבניה, כדי להפגין נגד האו"ם. אפילו ארבעה איראנים מהמשלחת שהביא מחמוד אחמדיניג'אד התקרבו למפגינים מתוך סקרנות. כאשר דלקנו אחריהם, הם נעלמו במהירות והסתגרו במלון וורוויק, מוגנים בתוך מחסומים שהציבה המשטרה ברדיוס של 50 מטר. להתראות בעצרת הבאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם