ישראל באה לספטמבר מרוקנת ומבודדת
הבידוד המדיני המוחלט, אובדן בעלות הברית והכתף הקרה של ארה"ב אינם גזירה משמים. זו המכה שבנימין נתניהו הרוויח בזיעת אפו
אילו לא היו שם מאבטחים, לא הייתה דרמה שיכלה לגרום בנסיבות מסוימות גם למלחמה. זאת, מכיוון שהחלטה כזאת הייתה יכולה לדרדר את האזור כולו למרחץ דמים לא מתוכנן ולא רצוי. בסופו של דבר, למרבה המזל, התעשתו המצרים, רק אחרי שהישראלים התחננו בפני האמריקאים, שהרימו את הטלפון לקהיר והפצירו במצרים והצילו את המצב.
אביב העמים הערבי התברר כעונת מעבר קצרה והפכפכה. ממנה, דילגנו ישר לחורף. נכון, האנרגיה הראשונית שהוציאה את ההמונים לרחובות בתוניסיה ובמצרים, הייתה אנרגיה חיובית. כוחות ליברליים בהשפעה מערבית חוללו את הגל הראשון. אבל בעקבותיו מגיע עכשיו הגל השני. הוא עכור, בלתי נשלט, מבשר רעות. במצרים אמורות להתקיים בחירות בעוד חודשיים.
הימור: לא יהיו בחירות. המועצה הצבאית יודעת שהגוף הכי מאורגן ומוכן לבחירות הללו הוא האחים המוסלמים. הם מתכוננים לרגע הזה כבר עשורים, והם ייצרו בלוק שייתן להם שליטה בפרלמנט. הם לא יציגו מועמד בבחירות לנשיאות, הם יתנו למישהו אחר לשבור את הראש ולהיות הנשיא הבא של מצרים. אבל אחריו, כשהמצב יהיה כאוטי, כשהרעב ישתולל ברחובות, יגיע תורו של הנשיא האיסלאמי. הארדואן המצרי.
מצרים תהפוך מרפובליקה חילונית לרפובליקה איסלאמית. במודל הטורקי, במקרה הטוב, האיראני, במקרה הרע. הבעיה היא שמצרים לא יכולה להרשות את זה לעצמה. כדי להיות איראן, צריך נפט. והרבה. לכן ההערכה של המומחים בישראל היא שהמועצה הצבאית לא תלך עכשיו לבחירות, אלא תעדיף לתת לזרמים הליברליים במדינה להתארגן, להתאחד, ולהציג קונטרה לאיסלאם. כי הברירה במצרים, נכון לעכשיו, היא בין דיקטטורה איסלאמית ובין דיקטטורה צבאית. עדיף צבאית.
הבעיה היא שהדיקטטורה הצבאית במצרים נראית יותר כמו חלטורה צבאית. בסערת הפריצה לשגרירות הישראלית נבלעו הידיעות על כך שההמון פרץ גם למתקנים של המודיעין המצרי באזור גיזה, ובזז אותם. עומאר סולימן מתהפך בכלובו (סולימן דווקא לא בכלוב, הוא הקונסיליירי הסודי של טנטאווי). הגנרל טנטאווי חושש לעצמו, הרבה יותר משהוא חושש ליחסים איתנו. הם מביטים בכלוב של מובארק, ויודעים שהיו בעצם אמורים לשכב שם איתו.
עמוס גלעד הוא המוהיקן הכמעט אחרון שמאמין, עדיין, שאפשר לאסוף את השברים. אגב, גלעד הוא לא השליח היחיד למצרים בחודשים האחרונים. מה שלא משנה בהרבה את התמונה האסטרטגית, והיא לא פשוטה מבחינת ישראל.
אנחנו מגיעים לספטמבר מרוקנים, מבודדים, נטולי בעלות ברית אזוריות, מפנים את השגרירויות האחרונות שלנו בסביבה כאסוף ביצים עזובות. מנגד, שמרנו על כבוד עצמי ועל זקיפות קומה. ישראל לא הייתה מעולם במצב הזה שבו אף מעצמה אזורית, ערבית או לא ערבית, לא מזוהה איתה. פעם הייתה לנו ברית עם איראן, אחר כך טורקיה, אחר כך מצרים. עכשיו, כלום.
ובעניין הכבוד העצמי, לא מומלץ לזלזל בעניין הזה באזורנו. בשכונה האלימה הקרויה גם "המזרח התיכון", מי שלא מקפיד על כבודו, חוטף. אחרי הבריחה מלבנון של אהוד ברק, חטפנו את האינתיפאדה השנייה והרצחנית (ושלושה חיילים נהרגו ונחטפו בהר דב). אחרי ההתנתקות, חטפנו את חטיפת שליט ואת מלחמת לבנון השנייה.
לא, זה לא
את האיזון הזה בנימין נתניהו לא מצא, וגם לא חיפש. עובדה. האביב הערבי לא קרה באשמתנו, אבל הבידוד המדיני המוחלט, אובדן בעלות הברית, ואפילו הכתף הקרה של אמריקה, כל אלה הם לא מכה משמים. זו המכה שביבי הרוויח ביושר. ראו דבריו של שר ההגנה היוצא רוברט גייטס, מאמר המערכת אתמול ב"ניו יורק טיימס" (נתניהו הביך את אובמה והביא לבידוד המדיני של ישראל) ועוד אין סוף סימנים מעידים. הסיבה היחידה למצב העגום שאליו נקלענו היא מחסור במנהיגות אמיצה. זה הכל.
גם במפלגת העבודה המתחדשת ניטש קרב מנהיגות. כבר מזמן לא היה לנו כאן קרב כזה. טלנובלה בלתי נתפסת, יצרית ונפיצה בין שניים שכבר הכל נכתב עליהם. לכאורה, תאומים פוליטיים, סוציאליסטים לוהטים ולוחמי צדק חברתי ותיקים.
אחד מהם, עמיר פרץ, ברא את הקריירה הפוליטית של האחרת, שלי יחימוביץ', ועכשיו הוא מתחרט על זה. מנגד, פרץ לא יכול לבוא בטענות ליחימוביץ' שקמה עליו להכריעו, כי הוא עשה בדיוק את אותו מעשה לשמעון פרס. ככה זה בפוליטיקה. וחוץ מזה, גם יש ניגודים חריפים בין פרץ ליחימוביץ'.
הוא גבר, היא אישה. הוא מרוקאי, היא אשכנזייה (בעבודה זה מכריע). הוא חתול פריפריה, היא שועלת העיר (והקיבוץ גם). הוא קיבל עכשיו כתגבורת את פואד, לה יש את עופר עיני (ורק על זה, הקרב עיני-פרץ, אפשר לכתוב טלנובלה נפרדת). בקיצור, יש לנו כאן חגיגה פוליטית ומפלגה תוססת, שסך כל שבריה גדול בהרבה מהשלם עצמו, כי בסוף צריך לזכור שמדובר במפלגה שמחזיקה היום בכנסת, ביום טוב, שמונה נציגים.
נתחיל עם בוז'י הרצוג. הגיבור הטרגי של הסיפור, אבל פוליטיקאי מיומן שנמצא כאן כדי להישאר. יכולת העבודה של הרצוג אגדית. האיש בלתי נלאה, מסוגל להופיע בו בזמן בשני ערוצי טלוויזיה ובשלוש תחנות רדיו, ותוך כדי כך גם לסמס הודעות לפעילים. הוא שקד, בין היתר, על הופעה ב"אחד נגד מאה" של רשת, ערוץ 2. בוז'י אחד, נגד מאה ליכודניקים.
התוכנית תוכננה לשידור בתחילת ספטמבר, מועד קלאסי, ערב הפריימריז. ואז נכנסה לתמונה יחימוביץ'. היא הפעילה מכבש על מועצת הרשות השנייה, על רשת, על מי לא. אגב, כנראה בצדק. בסופו של דבר נדחתה התוכנית ושודרה השבוע, למחרת הפריימריז.
וכך, לא רק שבוז'י לא גזר קופון ערב הפריימריז, הוא קיבל סטירה ביום שאחרי, כי בשיא הדיכאון, בעוד הרצוג ואנשיו מתבוססים במדמנת התבוסה, בערב שאחרי, פתאום הוא צץ על המסך במלוא עליזותו הזחוחה, מתמודד לבד עם מאה ליכודניקים בקהל, ובהפסקת הפרסומות הוא עוד קיבל מסרונים עם עצות ועם תשובות (כי לא כולם יודעים שלא מדובר בשידור חי). מלח על הפצעים.
אבל אחרי שגמרנו לצחוק, בואו ניזכר בסקר ההוא שפורסם בתחילת ההתמודדות בחדשות ערוץ 2. סקר שניבא ניצחון סוחף ליחימוביץ' כבר בסיבוב הראשון, והפך את הקרב המחומש בעבודה (אז היה גם אראל מרגלית במתמודדים) לדו קרב, שלי נגד עמיר. ובכן, אסור היה לשדר את הסקר הזה. אני לא יודע אם קשריה של יחימוביץ' בערוץ 2 סייעו להחלטה לשדרו, אבל עובדה שהוא שודר.
שאר אמצעי התקשורת, כמו העיתון הזה, החזיקו סקרים דומים והעדיפו לגנוז. כולם יודעים שלסקרי פריימריז אין ערך כלשהו. ראו פרס-פרץ ב-2005, מופז-לבני בבחירות הקודמות ועכשיו. אלא שזו טעות. לסקרי פריימריז יכול להיות ערך עצום, אם מפרסמים אותם, כי הם מייצרים מציאות.
הסקר ההוא איפשר ליחימוביץ' להחדיר למתפקדי העבודה שמי שלא רוצה את עמיר פרץ עדיף שיצביע לה, כי הרצוג לא בתמונה. וכל השאר היסטוריה. בוז'י המסכן שחה נגד הזרם, וגופתו נפלטה למחרת הבחירות אל החוף. התוצאה הצמודה (הרצוג קיבל אחוזים מעטים פחות מפרץ ומיחימוביץ', והביא בעצם תוצאה מצוינת) מוכיחה עד כמה הסקר ההוא היה מופרך, ועד כמה בוז'י הוא פייטר פוליטי מוצלח. אבל עם כל זה הוא לא יוכל ללכת למכולת.
מי ינצח השבוע? קרב פתוח לגמרי. גם יחימוביץ' מודה בזה. כן, היא סיפור פוליטי מלבב, עיתונאית חרוצה, יסודית ומוכשרת, שעשתה את זה בביצה הגדולה. אבל הוא, פרץ, הגיבור האמיתי של הדרמה. מעולם לא נחלץ אדם מקבר פוליטי עמוק יותר ממנו. פרץ היה מחוסל, גמור, קבור עד מעל ראשו, הסתובב במסדרונות הכנסת ככלב מצורע, איש לא העיף מבט מיותר לכיוונו. מלחמת לבנון השנייה לא השאירה ממנו שריד ופליט, המשקפת ההפוכה, הלשונות הרעות, הקומביין שעבר עליו הלוך וחזור, ומתברר שהוא לא מת. קשה להרוג את פרץ. האיש חזר. גם אם יפסיד השבוע, מדובר בהישג בלתי נתפס.
הסקר (שוב סקר) שפורסם השבוע ב"הארץ", שנותן ליחימוביץ' 22 מנדטים בראשות מפלגת העבודה, הוא סקר טוב לפרץ. כי הוא נותן לו 18 מנדטים. מה שאומר שההפרש בין מה שהיא יכולה להביא למה שהוא יכול להביא אינו משמעותי כפי שסברנו. ולכן הכל פתוח לגמרי. שני הצדדים משקיעים את טיפות האנרגיה האחרונות שלהם בקרב הזה. ממשכנים רכוש כדי לממן הסעות ומאמצי שכנוע אחרונים. ליחימוביץ' יתרון עצום בהצבעה החופשית בערים ובקיבוצים, לפרץ יתרון ארגוני ושליטה מוחלטת במגזרים. פואד עכשיו איתו, עופר עיני, במלוא הכוח, איתה. מי ינצח? זה יהיה צמוד. מה שבטוח, לפחות בינתיים, המפלגה המוספדת הזו, ניצחה.
לפעמים אני שואל את עצמי מה יש לי מגבי אשכנזי. בשביל מה אני מתעקש להמשיך להילחם את מלחמתו (שהוא עצמו בקושי נלחם). מעולם לא הייתי חבר של האיש, כרמטכ"ל פג תוקפו מזמן, כפוליטיקאי תוקפו יתחדש בעוד שלוש שנים, במקרה הטוב. וכפי שזה נראה עכשיו, מבחינת ביצועיו של אשכנזי בקמפיין הביבים המתנהל נגדו, עדיף שלא ייכנס לפוליטיקה.
אף על פי כן ולמרות הכל, צריך להילחם. אסור למצמץ. הכוחות שעומדים ממול עצומים כל כך, מסוכנים וחסרי עכבות כל כך, שמשהו בי מתעקש להמשיך. לפני שבועיים נפתח הפרק המכריע בקמפיין המתנהל מטעמו של שר הביטחון ברק להשפיע על מבקר המדינה, ולנסות ברגע האחרון להטות את הכף לקראת הדוח העתידי לטובת ברק ולשכתו.
הקרב הזה התנהל מחמ"ל אלקטרוני, שמשמש גם כאולפן "יומן" של הטלוויזיה הממלכתית, הערוץ הראשון. גבב של סיפורים בדיוניים פורסם שם, וגבב נוסף, מסוכן לא פחות ממנו, של קטעי רכילויות וטלאים שהודבקו בעיקר מגרסתו הנוכחית (מספר 300, בערך) של בועז הרפז, האיש שאם רק יתקרב לפוליגרף, תעלה המכונה האומללה באש.
אז עכשיו אתם בטח כבר יודעים שהפרסום אשר לפיו רונית אשכנזי היא שחיברה את בועז הרפז עם החבר'ה מעמיקם, וכך הגיעו חומרי פרשת הקרקעות של יואב גלנט לתקשורת, הוא הזיה פרועה. למה? כי הפגישה בין רונית אשכנזי להרפז התקיימה שנה וחצי אחרי שכל החומר, כולו, עד הפרט האחרון שבו, היו ב"מעריב", אצל קלמן ליבסקינד. אתם בטח גם יודעים שלא הייתה שום קונספירציה של היועץ המשפטי לממשלה ויינשטיין, המפכ"ל דודי כהן וראש אגף החקירות סגלוביץ, "לא לפתוח את המסרונים שעברו בין רונית להרפז".
הם ישבו שם באולפן, חיוורי פנים וחמורי סבר, וחשפו לנו את פרשת קו 300 החדשה. בשבוע שאחרי התברר שלא קו, ובטח לא 300, שוויינשטיין ביקש את כל המסרונים, אבל אין אפשרות טכנית לפתוח אותם. אתם כבר בטח יודעים שלא היה מסרון של רונית אשכנזי לבועז הרפז ערב פרסום מסמך הרפז. ככה זה הוצג בטלוויזיה, אבל במציאות המסרון שוגר יומיים אחר כך, כשכל המדינה סימסה בנושא הזה.
ואתם בטח יודעים שלא היה שיבוש חקירה, שכל הנושא נבדק, שכל המסרונים נבדקו, שלא נאמר המשפט "תצניע את חלקה של רונית", ושכל המעורבים בפרשה מצדו של הרמטכ"ל לשעבר עברו בהצלחה בדיקה במכונת אמת (כולל רעייתו). מה שאי אפשר להגיד על המעורבים בצד האחר (יוני קורן, למשל, נכשל בגלאי שקר. אבל את זה לא מדווחים בערוץ הראשון).
מה שאתם לא יודעים זה את היקף המאמץ של אותם גורמים, שכסף הוא לא פקטור אצלם, למצוא חברה כלכלית או עסקית משותפת להרפז ולאשכנזי, או להרפז ולרונית אשכנזי, או איתי אשכנזי (הבן של). שליחים עלומים טסו לאיטליה ולמקומות נוספים, ולא העלו דבר. כי אין חברה כזאת.
ואתם בטח שכחתם שלא מזמן יצא ספר, "הבור" שמו, שממנו עלתה תמונה מבהילה באשר למה שמתרחש באגף המ"מ (מבצעים מיוחדים) בצה"ל, וממנו עלתה עלילה חדשה אשר לפיה אשכנזי הוא גדול המושחתים. זמן קצר אחר כך התפרסם שנפתחת מחדש חקירה משטרתית חשאית, תחת איסור פרסום, הקשורה בנושא הזה. ומיד כל המדינה רתחה וגעשה, כי הנה סוף סוף תפסו את אשכנזי. מה שאילץ את היועץ המשפטי לפרסם הבהרה שאין לחקירה החדשה כל קשר לאשכנזי.
ומה עלה בגורל החקירה החדשה? שום דבר. נאדה. לא נמצאה אפילו "ראשית ראיה". החומר הוחזר למבקר המדינה. מה שאתם פחות יודעים, זה את ההכנות הבהולות שנעשות עכשיו במשרד הביטחון לקראת דוח המבקר, אשר במסגרתן בכירים מוזזים, מורחקים ואפילו יוצאים לפנסיה, כדי לקדם את פני הרעה. אחד מאלה, קצין הביטחון של משרד הביטחון דב לוטם, היה זה שהנפיק את אישורי הכניסה של הרפז לכל חור במערכת.
ואפרופו ספרים. נדמה לי שזה הזמן לספר את הסיפור שלי עם "חייל מספר 1", ספר שלאסוני כתבתי פעם, וסלל את דרכו של אהוד ברק לראשות הממשלה. מעשה שהיה, כך היה. התארגנה קבוצה. אז, עוד לא ידעתי שמדובר בכנופיה. היו בה שלושה אנשים, אחד עיתונאי לשעבר, השני סוג של עורך ספרותי, השלישי מו"ל עצמאי. אני הייתי עיתונאי צעיר ושאפתן. הם פנו אליי והציעו לי כתיבה משותפת של ספרים פוליטיים, בזמן אמיתי.
זה קרה למחרת בחירות 1996, והספר הראשון היה "ההתאבדות", שסיקר את הפסדו של שמעון פרס באותו קמפיין. הסכמתי. הייתי כתב מדיני, הייתי צמוד לזה שהפסיד, שמעון פרס, הייתי בור מלא של מידע, וכתבנו ספר. אגב, ספר טוב, עמוס גילויים. בדיעבד, גיליתי שיש בספר עוד כמה פרקים שהכינו החבר'ה הנוספים. בפרקים האלה חוסל חיים רמון, וסומן כאחראי להפסד, והוכתר אהוד ברק, שסומן כזה שהתריע, אבל לא הקשיבו. מילא. לא הייתי ער לזה מספיק. הספר היה באמת טוב, קיבל ביקורות מצוינות, ואנחנו עברנו הלאה.
הספר הבא היה על נתניהו. "הדרך אל הכוח". גם כן, ספר לא רע. אני לא ידעתי אז, שהתוכנית הזו סדורה, מחושבת, מתוכנתת מראש לפרטי פרטים. לא ידעתי שאני חלק ממנה. הייתי תמים, אולי על גבול הטיפשות. כי הכל היה מכוון לקראת הספר השלישי. "חייל מספר 1". אהוד ברק. כאן, כבר התחלתי לחשוד. הודעתי שאני כותב רק את החלק האחרון של הספר, מרגע שברק פשט מדיו. רק את החלק הפוליטי. שלושה-ארבעה פרקים.
הקריירה הפוליטית של ברק הייתה אז בחיתוליה, אלה היו ימי שלטונו של נתניהו, ברק היה ראש האופוזיציה ומנהיג מפלגת העבודה. הספר נכתב. החלק הצבאי היה שיר הלל ושבח לעלילותיו בצבא. בחלק הפוליטי, שכתבתי, היתה תמונה מאוזנת על יכולותיו הפוליטיות. לא אהבתי את הספר, אבל את הנעשה אין להשיב. אגב, גם כסף לא היה בספרים האלה. לפחות לא בשבילי. הכסף שהיה, היה קטן מאוד.
כמה חודשים לאחר צאתו של הספר לאור, התקשר גידי וייץ. עיתונאי חרוץ שעבד אז ב"כל העיר" הירושלמי. הוא שאל אותי אם אני יודע שהספר שאני חתום עליו (עם אחרים), זויף. נדהמתי. לא ידעתי. לך למהדורה השנייה, אמר וייץ, קרא אותה ותראה שקטעי הביקורת מהמהדורה הראשונה נעלמו.
הלכתי, קראתי, צדק. אפילו קטעי ביקורת קטנים וחביבים, כמו, לדוגמה, העובדה שברק אוהב לנשנש מזון מצלחות של אחרים, נעלם כלא היה. הם עשו את זה מאחורי גבו של המחבר, בלי להודיע, בלי לקבל רשות. מה עשיתי? שום דבר לא עשיתי. בלעתי. חבל שאשכנזי לא בלע ככה את המסמך ההוא.
חלפו עוד כמה חודשים. התקרבנו לבחירות 1999. הספר תורגם לרוסית. נעלמו ממנו עוד כמה קטעים, בעיקר בקטע המדיני (כמו הקטע שברק מביט במזרח ירושלים ואומר שאלה שטחים שלא יישארו שלנו), והוא חולק, בחינם, לכל בית אב של יוצאי ברית המועצות בישראל. הספר הזה היטה את הכף בקרב העלייה הרוסית. הספר הזה, המזויף, ניצח בשביל אהוד ברק בבחירות. הוא נכנס לקמפיין בפיגור עצום בקהל הרוסי, וגמר אותו ביתרון אדיר. שם חלה ההתמוטטות של נתניהו, שם קרתה ההמראה שלו. וזה הסיפור האמיתי.
לא מזמן, 12 שנה אחרי, התקשר אליי מישהו שהיה בתוך החדר, וסיפר לי איך, פיזית וגם לוגיסטית, הם "תיקנו" את הספר. מי זה הם? מי שאתם חושבים. ככה זה שם, אצל ברק. החברים מסיירת מטכ"ל יודעים לייצר מציאות מסובכת, מורכבת, שבה אף אחד לא יודע איפה הדברים מתחילים ואיפה נגמרים, מי המשטה ומי המשוטה, וגם מי השוטה.
אז, השוטה הייתי אני, הקטן. עכשיו, השוטה הוא גבי אשכנזי, הרמטכ"ל. אנשים כבר שכחו את הסיפור האמיתי, את מסע ההשפלות הציבורי שעבר אשכנזי כרמטכ"ל, עוד הרבה לפני המסמך, את הניסיון להרחיק אותו מהתפקיד באמצע השנה השלישית, את כל הדברים שנעשו, במציאות, ובשטח, ופורטו במסמך ההוא, עוד לפני שנכתב. אנשים שכחו את כל זה. מה שהם זוכרים עכשיו הוא המשפט המביך ההוא, בהופעה המביכה של משה לדור באולפן "יומן", שגילה לנו שההתנהלות של אשכנזי הייתה מביכה. וואללה. באמת, לא ידענו.
ben.caspit@maariv.co.il
אקו"ם