הפריצה לשגרירות: רוחה של תחריר

ישראל חייבת להפעיל הרבה תבונה ואיפוק מול השלטון הנוכחי במצרים בתקווה שהמאבק לא יסתיים בניצחונם של הקיצוניים

עודד גרנות | 11/9/2011 5:02

תגיות: מצרים,תחריר,ישראל,האחים המוסלמים

קשה מאוד להגזים בחומרתה של הפריצה ביום שישי אל בניין שגרירות ישראל בקהיר. קל מאוד להיתפס למרה שחורה ומחשבות נוגות על עתיד יחסי ישראל-מצרים ועתיד השלום בין שתי המדינות. אבל גם חשוב מאוד להבין כי מה שהתרחש בסוף השבוע סביב בנין השגרירות שלנו ברובע גיזה היה רק חלק קטן מהתפרצות מחודשת של הר הגעש בכיכר תחריר בנושאי פנים, שאין בינם לבין יחסי ישראל-מצרים ולא כלום.

וגם כדאי לזכור שהתביעה לגירוש השגריר הישראלי מקהיר, שקדמה להתנפלות על השגרירות, הייתה רק אחת מרשימה ארוכה של דרישות, שהציגו ביום שישי מפגיני הכיכר למועצה הצבאית העליונה שמנהלת את מצרים: הם העלו שם טענות קשות נגד ראש המועצה, הגנרל טנטאווי, ש"מגונן על מובארק" ומתמהמה בהעברת השלטון לידיים אזרחיות, וחוץ מן השגרירות הישראלית הם פרצו גם אל משרד הפנים ואל תחנת משטרה והעלו באש שתי מכוניות של כוחות הביטחון.

מה שקרה בקהיר בסוף השבוע היה שחלק מן הזעם שהתפרץ מחדש בכיכר תחריר, על מה שנתפס בעיני המפגינים כ"גניבת המהפכה בידי הצבא", תועל גם אל בניין השגרירות הישראלית.

מדובר כאן במאבק רחב יותר

בראייה ישראלית, אין ספק שהשלטון המצרי הזמני, שמתקשה להיענות לדרישות השונות של המפגינים לקידום מטרות המהפכה, הוכיח אוזלת יד בהגנה על בניין השגרירות, בדיוק כשם שלא מנע את הפיגוע נגד הישראלים מצפון לסיני. אולם צריך לזכור שהקומנדו המצרי הוא זה שחילץ בסופו של דבר את המאבטחים הישראלים מסכנת חיים. יתר על כן: גורם מצרי בכיר ביותר הוא זה שהפציר בישראל, תוך כדי האירועים הדרמטיים, להשאיר "בכל מחיר" נציג דיפלומטי בקהיר "כדי לא לשחק לידי המפגינים".

לא רק המועצה הצבאית העליונה במצרים מבינה שקיומו של חוזה השלום עם ישראל, והסיוע האמריקני שנלווה אליו, הם חיוניים להצלת הכלכלה המצרית משקיעה לתהומות. גם חוגים ליברליים וחילוניים רבים במצרים הסתייגו אתמול מן החדירה אל השגרירות. אפילו האחים המוסלמים, שלא השתתפו באירועי השגרירות, מבינים שאסור למתוח את החבל יתר על

המידה.

אבל המלחמה על דמותה של מצרים אחרי המהפכה טרם הוכרעה ואיש אינו יודע כמה זמן תימשך וכיצד תסתיים. התובנה הזו, שמדובר כאן במאבק רחב יותר, מחייבת את ישראל להפעיל הרבה תבונה, קור רוח ואיפוק בהתנהלותה מול השלטון הנוכחי, בתקווה שהמאבק הזה לא יסתיים בניצחון הגורמים האסלאמיים הקיצוניים.

וכמו בכל סיפור דרמטי, שנגמר בנס, היו בסיפור הזה לפחות שלושה גיבורים: יונתן, קצין הביטחון בשגרירות, שבמקום לשלוף אקדח ולירות בפורעים, הצליח להדוף אותם לדקות יקרות בעזרת מטף לכיבוי אש; מפקד קומנדו מצרי, שצעק למאבטחים הישראלים הנצורים בקומה ה-18 " צאו אלי. אני שולט במצב. לא אתן לאיש לפגוע בכם" ; ונשיא אמריקני אחד, ששם בצד את הריב על ההתנחלויות, התגייס לעזור, ואף הציע לפתוח את שערי השגרירות האמריקנית בקהיר כעיר מקלט למשפחות הדיפלומטים הישראליים בעת צרה.