עכשיו זה קורה: תחילת הצונאמי
קשה למצוא מנהיג שלא הזהיר את נתניהו ושריו מפני הצונאמי המתקרב, ללא הועיל. עכשיו, כשזה מגיע – כבר מאוחר מידי
נתניהו, עכשיו, כבר אינו "אזרח מודאג". הוא ראש הממשלה. האזרחים המודאגים הם אנחנו. ישראל נכנסת לספטמבר (שיקרה באוקטובר) בלי טורקיה, כמעט בלי מצרים, כשירדן משותקת מאימה, אירופה עוינת ברובה ואמריקה כמעט אדישה. תדמיתה של ישראל בעולם בשפל המדרגה, מסע פרוע של דה-לגיטימציה שוטף את חופיה, והכי גרוע, הטובים שבידידיה מאבדים עניין.
קשה למצוא מנהיג שלא הזהיר את נתניהו ושריו בשנה האחרונה מפני הצונאמי המתקרב, אך ללא הועיל. עכשיו, כשזה מגיע, כשהצרות נוחתות בצרורות, כבר מאוחר מדי. לאמעט מידידיה של ישראל בעבר אומרים לעצמם (או לנו) בשבועות האחרונים ש"הגיע הזמן שתאכלו את מה שבישלתם".
מתישהו בהמשך החודש, אולי בתחילת החודש הבא, מתכוון ראש הממשלה נתניהו לעלות לדוכן נואמים כזה או אחר ולצאת בקריאה נרגשת לציפי לבני להצטרף לממשלת חירום לאומית. הוא ידבר מדם לבו. זו תהיה הפנייה האמיתית הראשונה שלו, מאז הרכיב את הממשלה. זו תוכנית העבודה שלו.
אחרי שהקדיח את התבשיל, אחרי שהוביל את המדינה לעברי פי פחת, אחרי שהעדיף להיגרר עד הקצה במקום לקבל החלטה או להציג תוכנית, הוא מצא פתרון. ממשלת חירום. צריך להתפלל ולקוות שללבני יהיה מספיק כוח לסרב (כי היא מוקפת אופורטוניסטים שימכרו את סבתם החולה בשביל אאודי 6).
ישראל לא תיחרב, המדינה הזו חזקה יותר מסך מנהיגיה, האופוזיציה תתמוך במהלכי הממשלה ברגעי חירום אמיתיים, אבל הגיע הזמן להעביר במבחן המציאות את שתי תפיסות העולם המנוגדות שאנו נקרעים ביניהן כבר שנות דור. הגענו לצומת ה"טי". אי אפשר להמשיך ישר, צריך לפנות. ימינה או שמאלה.
מהן שתי תפיסות העולם? הראשונה מיוצגת על ידי אביגדור ליברמן, שהפציע אתמול באולפן ערוץ 2כחתלתול המתמתח בשמש הצהריים, כולו חיוכים ופרגונים. למי לא פרגן שם ליברמן. אפילו לנתניהו. יממה קודם הוא שיגר פצצת גרעין נוספת מהארסנל הלא נגמר שלו, דרך הכותרת הראשית ב"ידיעות", שבה הודיע איך מתכוונת ישראל "לטפל" בטורקיה הסוררת (אימוץ המחתרת הכורדית, למשל).
עוד הוא מחסל
ואילו נתניהו, בנאום לאומה שלו, הגדיל לעשות והעלה על נס את "הברית האסטרטגית" בין ישראל לארה"ב שחיונית כל כך לקיומנו. הוא נתלה, נתניהו, בסיועם של האמריקאים לחילוץ המאבטחים בקהיר (מה שכל ממשל יעשה בכל מצב). הוא שכח שרק שלשום אמר עליו שר ההגנה היוצא של ארה"ב שהוא "כפוי טובה ומסכן את האינטרסים החיוניים של ישראל".
תפיסת העולם של ליברמן אומרת כך: הערבים אותם ערבים, הים אותו ים, אין עם מי ואין על מה לדבר. צריך לשאוף לכאוס המוחלט, למלחמת גוג ומגוג, צריך להעיף מכאן את אבו מאזן וסלאם פיאד לטובת חמאס, כן-כן, חמאס, שישלוט הוא בשטח, שהעולם יבין עם מי יש לנו עסק, וכשהכל יבער, כשהכל ייחרב, אפשר יהיה, בחסות העשן הכבד, לעשות כאן סדר חדש. הם שם, אנחנו כאן.
להגיד לכם משהו? יכול להיות שאיווט צודק. יכול להיות שזה יעבוד. או שלא. האם נתניהו שותף לתפיסת העולם הזו? לא. היא מפחידה אותו. אומץ מדיני הוא לא הצד החזק שלו. אבל הוא שבוי בה.
תפיסת העולם השנייה היא כזו: הלגיטימציה הבינלאומית, תמיכת הקהילה העולמית ובעיקר אירופה ואמריקה - אלה הם נכסיה האסטרטגיים העיקריים של ישראל. בלעדיהם, תהפוך למדינה מצורעת ותגמור כמו דרום אפריקה. לפיכך, חייבים לנהל מו"מ מדיני. חייבים להבין שמתווה קלינטון הוא הפתרון היחיד ולהציג אותו, בווריאציות שונות, כתוכנית ישראלית. צריך לתת לפלסטינים להיות הצד הסרבן. אסור לישראל להצטייר ככזו (מה שקורה היום).
כשמתנהל מו"מ בין ישראל לפלסטינים, כשהאווירה טובה, כשהרוח חיובית, מעמדה של ישראל איתן. הרחוב הערבי שקט יחסית. אפשר לנהל מדיניות, יש מרווח פעולה, אפשר אפילו להילחם בתקיפות במי שפוגעים בנו (ראו אולמרט ב"לבנון השנייה" וב"עופרת יצוקה").
בנימין נתניהו, בשנתיים וחצי החולפות, היסס וזגזג והחליט והתחרט, אבל בסוף בחר בפנייה ימינה של מזלג הדרכים. שם אנו עומדים היום. אם נצלח את אוקטובר בשלום, אם גלי הצונאמי יתנפצו על חופינו וייסוגו בחזרה לים, אם הכלכלה תחזיק מעמד והעולם יבין, אם מצבנו יהיה טוב יותר בשנה הבאה מאשר בשנה שעברה, אז הידד, זוהי תפיסת העולם המנצחת. ואם לא? אז נראה שטעינו. ועל טעויות משלמים.
אקו"ם