גברת, על איזה מגדל את מדברת?
הצרחה הפתאומית של האישה ברחוב. הריצה המבוהלת הביתה. ההתנגשות השנייה בשידור חי. המראה המצמרר מהקומה השישית. הפאניקה ההמונית ברכבת התחתית. רונן טל, עיתונאי בניו יורק לפני כעשור, חוזר אל היום הדרמטי ביותר בחייה של העיר
בערך בתשע בבוקר עשיתי את הטיול היומי עם הכלבה. באוויר עמדה אנרגיה מוזרה, מין קדחתנות לא מוסברת, ציפייה למשהו שאין לו שם. בסך הכל יש בחירות אצל הדמוקרטים, חשבתי, על מה ההתרגשות. קניתי כוס קפה בדלי בפינת אווניו A והאוסטון. אחרי שיצאתי משם, כמה מטרים מזרחה, פגשתי אישה שהייתי רואה מדי יום, באותה שעה, צועדת עם צמד הכלבים הפקינזים שלה. "הם התנגשו במגדל", היא צרחה לעברי. לא ידעתי על איזה מגדל היא מדברת.
בבית הדלקתי את הטלוויזיה. בסי-אן-אן שידרו שוב ושוב את התמונה שהפכה מאז לסמל - ההתנגשות המרהיבה של הבואינג 767 במגדל הצפוני. הכתב דיווח שמדובר, כנראה, במטוס קל ושמוקדם עדיין לנחש מהי הסיבה ל"תאונה". ידעתי מיד שזו לא תאונה ושכלי הטיס שחדר את הבניין הוא הכל חוץ מ"קל". תוך כדי השידורים החוזרים של רגע ההתנגשות התמונה השתנתה, ומטוס אחר הגיח לפתע לאמצע הפריים והסתער על המגדל הדרומי. השדר באולפן נשמע מעט נבוך; יכול להיות שבסך הכל ראינו את אותו אירוע מזווית חדשה? "זה לייב", צעק לו הכתב בשטח.
עליתי לגג. ממרומי הקומה השישית נפרש כל אזור הדאון טאון של מנהטן. כמעט לא היו בניינים גבוהים שהפרידו בין המקום שבו הייתי, הלואר איסט סייד, עד גורדי השחקים של מרכז הסחר העולמי. עכשיו היתמר משם עשן סמיך ולבן. ייתכן שפה ושם הסתננה לתוך התמונה גם להבה של אש.
הייתי צריך להגיע לעבודה. נכנסתי לסאבוויי בפינת האוסטון והשדרה הראשונה. לא זוכר אם מישהו מהנוסעים האחרים דיבר, אבל לא הייתה פאניקה, רק תחושה חידתית שמשהו משונה מאוד התרחש הבוקר.
הנסיעה עברה חלק עד קווינס פלאזה, התחנה הראשונה בקווינס. הכרוז הודיע: "כל הנוסעים מתבקשים לעזוב את הרכבת. אין יותר שירותי סאבוויי". הנחתי שלמעלה ימתינו לנו אוטובוסים כמו שקורה תמיד כשתקלה במערכת הרכבת התחתית מחייבת את הפסקת השירות. אבל שום אוטובוס לא המתין למעלה ועובדי הרכבת נראו נבוכים לא פחות מהנוסעים שגורשו החוצה. בשלב זה עדיין התקשיתי להפנים את חומרת האירוע. רק כך אני יכול להסביר לעצמי את העובדה שהדבר היחיד שהעסיק אותי הוא השלומיאליות
אלפי בני אדם היו שם. הם צעדו במעגלים, חזרו ובאו, לחצו בכוח על הטלפונים הסלולריים שלהם, התגודדו בחבורות, מייחלים לאיזה מבוגר אחראי שיבוא ויסביר שתכף העניינים יחזרו לשגרה. המכוניות נראו משוטטות ללא מטרה. התנועה זרמה באיטיות. צעדתי עם ההמון הגדול לכיוון קווינס בולבאר, הרחוב הענקי שחוצה את הרובע, בתקווה למצוא איזה כלי תחבורה שייקח אותי לעבודה, אבל האוטובוסים היו מלאים עד דוחק וסירבו לעצור. הנוסעים בתוכם נראו מרוחקים ועמומים, כמו היו מאחורי מסך שקוף או בתוך אקווריום.
גבר היספאני סיפר לי שלפני כמה דקות התנגש מטוס שלישי בפנטגון. "הם הכריזו מלחמה על כל התרבות שלנו", הוסיף. אישה מבוגרת צרחה: "המגדל מתמוטט". הטלפונים הסלולריים המשיכו לשבות. "טוב, האנטנות שלהן היו על הגג של התאומים", הסביר מישהו. מצאתי טלפון ציבורי שעדיין פעל והתקשרתי לעבודה, ביקשתי שישלחו מישהו לאסוף אותי. משום מה, קצת הופתעתי לשמוע שאמא שלי התקשרה.
תוך כמה שעות הפך פיגוע הטרור המחריד שאיים להחריב את העיר "שלנו" לאירוע גלובלי, מהחשובים בהיסטוריה האנושית. השידורים בטלוויזיה, הדיווחים היומיומיים, דברי הפרשנות האינסופיים, אפילו התמונות הנוראות של אנשים שקופצים מהתופת של הקומה ה102- אל מותם - הפקיעו אותו מאיתנו והפכו אותו למשהו שקרה לכולם.
לנו - שמונת המיליונים שחיו בניו יורק - כבר לא הייתה בעלות על האירוע. בעצם הפכנו לשחקני משנה בסרט שהצטלם בבית שלנו. מכיוון שהטרוריסטים של אוסמה בן לאדן הכריזו מלחמה על העולם המערבי כולו, לא הייתה לנו עדיפות מיוחדת כאנשים שהיו קרובים, כניצולים של טבח.
אני בטוח שכמה מכם גיחכו בקול רם כשהטלוויזיה הראתה אותנו מסתובבים, בהמלצת השלטונות, עם מסכות נייר כדי להגן על עצמנו מפני ענן האבק הרעיל שכיסה את העיר (את זו שלי השלכתי אחרי חמש דקות). גם הפאניקה ששררה ברחובות אולי נראתה לכם מוגזמת. אחרי הכל, כל מי שביקש לשוב לדירתו שמדרום לרחוב 14 נדרש להציג עכשיו מסמכים אישיים שיעידו על הכתובת שלו. ואולי חשבתם שבישראל דבר כזה בחיים לא היה קורה. שכאן לא היו נותנים לארבעה מטוסים אזרחיים לשוטט חופשי בשמים בלי להזניק לעברם איזה אף16- שיעשה קצת סדר.
אלה היו ימים נוראים, ימים שבהם חיפשו כולם אחר "התגובה ההולמת", כאילו לא די בלשתוק ולבכות. כאילו האבל והאובדן הם פסקול שצריך להישאר ברקע. יומיים אחרי הפיגועים הלכתי לבניין הארמורי בלקסינגטון אווניו, שם התארגנו משמרות של מתנדבים לטיפול בנפגעים. קיוויתי שקורס החובשים הצה"לי שלי עשוי להועיל כאן. אבל האלונקות שפרשנו נותרו מיותמות. דווקא שם, כשהבנתי שאף פצוע לא יבוא, אף אחד לא נשאר בחיים, הכתה בי העוצמה האמיתית של האסון.
על לוח המודעות בהארמורי ראיתי לראשונה את הפתקים בכתב יד שהלכו והתרבו אחר כך בכל רחבי העיר. אחד מהם אמר: "מייקל טפייר נעדר", ואחר: "האם ראיתם את איתן."? במשך הזמן הצטרפו למודעות האלה - שביטאו איזו תקווה אופטימית, לגמרי מנותקת מהמציאות, מול האובדן הנורא - נרות, פרחים, תמונות פולארויד, שירים, מדבקות, מה לא. גם היום אני בטוח שזו יצירת האמנות הסביבתית הכי מרשימה שראיתי מעודי.
אבל הטראומה האישית שלי התקבעה בהדרגה אחרי האסון. מצד אחד, העניינים חזרו למראית עין של נורמליות די מהר. מהדורות החדשות עדיין נפתחו בתמונות מגראונד זירו, שבהן נראו כבאים בקסדות שתרו בין ההריסות אחרי ניצולים וכלים כבדים חפרו באדמה הפורייה מדנ"א של הנספים, אבל המסעדות חזרו לפעול, ליגת הפוטבול נפתחה, שוב נראו תיירים ברחובות ניו יורק.
הרחק מאיתנו עסקו כולם בניסיונות למצוא אשמים ולהכתיר גיבורים. וכך התייצבו מול שני צדי האסון הצורר אוסמה בן לאדן וראש העיר רודי ג'וליאני. שניהם ידעו לנצל היטב את האירועים לצרכיהם. בן לאדן היתל באמריקה הגדולה וגייס לוחמים לג'יהאד; ג'וליאני ביצר לעצמו את המוניטין כ"ראש העיר של אמריקה", כפי שהמגזין "טיים" מיהר לכנות אותו.
די מהר התברר שפיגועי 11 בספטמבר נתנו לכל מי שרצה הזדמנות אידאלית לצחצח חרבות, לקדם אג'נדה. שלטון בוש השתמש בהם כדי להוציא לפועל את התוכניות הניאו קונסרבטיביות שרווחו בוושינגטון מאז סיום מלחמת המפרץ הראשונה - להפיל את שלטונו של סדאם חוסיין.
מבקרי תרבות מהאגף השמרני לא הסתפקו במוות האמיתי של 3,000 בני אדם והוסיפו עליו עוד מיתות משונות: מות האירוניה, מות הפוסט מודרניזם, מותה של הרב תרבותיות, מותו של הרלטיביזם המוסרי, מות החולשה הלאומית מול שיא הרשע, מותו של השיח התבוסתני על הצורך לשמור על זכויות אזרח בשעת מלחמה. מהצד השני אמריקה נדרשה להסתכל פנימה, לאשר מחדש את מחויבותה למוסר היהודי-נוצרי ואולי גם לקבל לפחות חלק מהאחריות על מה שקרה.
כאן השתוללו פיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה השנייה וכמה ישראלים שהכרתי אמרו דברים בנוסח: "עכשיו גם האמריקאים יידעו מה זה להתמודד מול הטרור", וקראו לחקור את כל הערבים המתגוררים באטלנטיק אווניו בברוקלין, לעצור ולגרש בלי משפט.
ואז התברר שביום הפיגועים כמה צעירים בעלי חזות מזרח תיכונית עלו על גג גבוה בג'רזי סיטי, ממש מעבר להדסון, וצפו בעשן המיתמר מהמגדלים הקורסים. הם צעקו בקול רם, מחאו כפיים, קראו לחברים, צהלו ושמחו - ועשו את כל זה בשפה מסתורית ולא מובנת, עתירת צלילים לא נעימים לאוזן של עי"ן וחי"ת. שכן חרד הזעיק את המשטרה. בחקירה התברר שהעצורים - כולם ישראלים מעדות המובינג - חיים ועובדים באמריקה ללא אישורים. הם הועברו למתקן של רשות ההגירה וגורשו בהמשך. לא לזה התכוונו אלה מאיתנו כשקראו לשלטונות לגלות יד קשה מול המהגרים.
ברור שחזרנו לשגרה. כאילו יש ברירה. בימים הראשונים שאחרי הפיגוע לכד את תשומת הלב של כולנו פרצופו הדומע של גבר יהודי נאה כבן 40, בעל חברת השקעות מצליחה שניצל מהאסון רק משום שבבוקר 11 בספטמבר הוא הסיע את בתו לבית הספר. כל העובדים בחברה, כולל אחיו הצעיר, נספו.
"איך אני אמור עכשיו להמשיך לחיות?", געה בבכי. עברו כמה חודשים וכותרות העיתונים בישרו על מאבק משפטי לחיים ולמוות שניהל מול האלמנות של עובדי החברה שמתו, שדרשו עכשיו פיצויים מוגדלים.
אבל ברחובות המשיכו להתארגן עצרות זיכרון מאולתרות, ואת העיר עדיין אפפה תחושת סולידריות שנוצרת אצל ניצולים של אסון. מדי יום התפרסמו סיפורים חדשים על גיבורים אמיתיים - כבאי שהסתער פנימה בשביל להציל חבר וקיפח את חייו, אנליסט בחברת ברוקרים שפינה בזהירות את כל החברים לעבודה אבל לא הצליח לצאת בזמן, כלב רועים גרמני שחדר לעומק ההריסות ונחנק למוות. את מקום השחצנות הקבועה, התוקפנית, שמאפיינת בדרך כלל את החיים בניו יורק תפסו עכשיו תופעות אנושיות מוכרות פחות: חרדה. וגם ענווה.
שלושה שבועות לאחר הפיגוע טסתי ללוס אנג'לס לצורך ראיון עם קווין ספייסי, שכיכב אז בסרט "קיי פקס", שבו הוא מגלם גבר המאושפז בבית חולים פסיכיאטרי שטוען שהגיע מכוכב אחר. ספייסי היה אז אחד השחקנים המצליחים באמריקה. בראיון איתנו הוא דיבר על האמונה החזקה שלו שהדברים ישתנו. שאמריקה תחזור להיות מקום חם ותם, מאיר עיניים ואוהב אדם. שניו יורק תחדל להיות העיר האכזרית והדכאנית שהתרגלנו לראות בה.
"הפעם האחרונה שהרגשתי כך הייתה כשג'ון לנון נרצח", אמר ספייסי. "לאנשים היה ממש אכפת. הטראומה של המוות שלו איחדה בין כולם". ואז הוא פנה אליי: "זה כמו שקרה אצלכם לאחר הרצח של רבין".
כמובן שלא עדכנתי את קווין שהרוצח של רבין הפך בקרב מגזרים מסוימים ללוחם חופש נערץ. אבל ביני לבין עצמי לא יכולתי שלא לתהות על הנאיביות - או הניתוק - של כוכב מיליונר שמחזיק דירה באפר ווסט סייד, אחוזה בבוורלי הילס ועוד לופט בלונדון.
"ראית איזה טמבל?", אמרה לי עיתונאית אוסטרלית אחרי שהראיון הסתיים, בלובי של המלון. אחד ממפיקי הסרט ניגש אלינו: "תגידו, אתם חושבים שיש לקווין סיכוי לקבל אוסקר השנה?". בהוליווד העניינים חזרו מהר למסלולם.
לא רק שם. המיתון הקשה שכולם ניבאו לא הגיע, הרבה אנשים עשירים רכשו דירות, ותעריפי השכירות בניו יורק המשיכו לטפס בהתמדה. עוד ועוד תאגידי אופנה ומזון פתחו סניפים באזור טיים סקוור.
במקום סופרמרקטים התחלנו לקנות אוכל בחנויות של רשת המזון האורגני .WHOLE FOOD השכונה שבה התגוררתי התנקתה מהטיפוסים הלא רצויים שעד אז חיו בה, וברחובות המפויחים נפתחו מסעדות במחיר 49 דולר למנה עיקרית שקיבלו ביקורות נלהבות ב"ניו יורק מגזין". נשבע לכם שיום אחד ראיתי מחוץ לאחת את מרתה סטיוארט יוצאת מלימוזינה.
כשסיפרתי לחברים שאני חוזר לישראל הם הביטו בי בתימהון. אתה לא מפחד מהפיגועים? מהאוטובוסים המתפוצצים? הסכמתי איתם שניו יורק הרבה יותר בטוחה. אחרי הכל, הסיכוי היחיד שלי להיפגע באירוע טרור הוא רק במקרה שכמה משוגעים פנאטים יחליטו לפוצץ מטוסים ישר לתוך איזה רב קומות. אבל דבר כזה יותר מדי מטורף בשביל להתרחש במציאות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם