כך הושקעו 10 מיליארד שקל ב"מונית לחיילים"
עסקת נגמ"ש המרכבה (נמ"ר) היא השנייה בגודלה בתולדות הצבא והיא נשלמת ללא דיון ובצל ביקורת של בכירים במערכת הביטחון. תחקיר
הוא מפציר בנתניהו ובברק לחשוב שוב. והנה העניין החשוב באמת: לדעתו של כבל, לפרויקט הנמ"ר שותפים חברים בקבינט, אלופים בצה"ל בעבר ובהווה ובכירים במועצה לביטחון לאומי. בחודשים האחרונים שבהם אני חוקר את העניין, כמה מהם ממש הפצירו בי להעלות אותו לסדר היום.
זה אינו סיפור של שחיתות, אלא משהו קשה יותר. האופן שבו מתקבלות ההחלטות התקציביות הכבדות ביותר בישראל, החלטות שיקטינו למינימום את הסיכוי להגשים כל שינוי שוועדת טרכטנברג תנסה לעשות. הוועדה, אומרים, תמליץ לקחת מתקציב הביטחון את המקורות הכספיים לשינוי החברתי המתבקש. כדאי לה ולכם לבחון את פרויקט הנמ"ר. זהו מקום מצוין להתחיל בו, וגם דוגמה לכל הרעות החולות של ההחלטות הביטחוניות-תקציביות בישראל.
כמו בהרבה מקרים דומים, סיפורנו מתחיל בטראומה. טילי הנ"ט של מצרים וסוריה שהפתיעו את כוחות השריון של צה"ל במלחמת יום כיפור. הטראומה הזו הולידה את המרכבה, "טנק האימהות" שבו הושם דגש על המיגון. מנגד, עלתה השאלה איך יוכל החי"ר להתקדם עם הטנקים. למי שעוד זוכר, אחד העקרונות שהוסיף ישראל טל ז"ל לפיתוח המרכבה היה שהטנק יוכל להוביל גם רגלים. זה נוסה לא פעם בתרגילים, מעולם לא בתנאי קרב.
צה"ל המשיך להוביל רגלים לקרב בנגמ"שי ה"זלדה" המוכרים, שמבנה הפלדה שלהם חדיר לכל פצצות הנ"ט. תורת הלחימה אמרה, ועדיין אומרת, שהנגמ"ש הוא כלי תעבורה בלבד, "מונית" בניסוחו של כבל. במלחמת לבנון הראשונה מימשה חטיבת הצנחנים בפיקודו של יורם יאיר (" יה-יה") את התורה הזו, כשהלכה ברגל מהאוואלי ועד ביירות. היא הגיעה לשם מהר יותר ובפחות נפגעים מאלה שנשבו בקסם הנוחות של הנגמ"ש, ושכחו את מה שלמדו באימונים.
ב-30 השנים שחלפו מאז השתנה טיב העימותים. התפתחותו של החימוש המדויק ביבשה ומהאוויר, עם המגמות אצל האויב - התחפרות, דגש על ירי מרחוק, מעבר לשטחים בנויים - הקטינו מאוד את הסבירות לקרב תמרון בשטחים פתוחים, כפי שהיה בסיני וברמה ביום כיפור. החי"ר הולך ברגל, מתאמן לקראת הסבך והמדרונות התלולים של לבנון, מפעיל חימוש מדויק למרחקים גדולים.
זה הפירוש האמיתי של הטענה של כבל ומתנגדי הנמ"ר האחרים. מי שבודק את התוכניות האופרטיביות האמיתיות של הצבא בכל הגזרות, יתקשה למצוא בהן מתאר שבו ייעשה שימוש אמיתי בנגמ"ש כבד, שיוביל כוחות בשדה מערכה קשה לתנועה ורווי טילי נ"ט. זה פשוט לא יקרה. ואם יקרה, כי מישהו יתעצל ללכת כמו שהתעצלו יחידות מסוימות ב-1982, זה עלול להיגמר לא טוב ממש כמו אז.
בקיצור, מדובר בפרויקט של עשרה מיליארד שקל שאף אחד לא מסוגל
לא מאמינים? הנה פרט מדהים: בימים אלה, חצי שנה אחרי שמערכת הביטחון בישרה בפומבי על אישור התוכנית להצטייד בנמ"רים בעשרה מיליארד שקל, מתנהלים בצה"ל דיונים בשאלה שהייתה אמורה לפתוח את הדיון ולא לסיים אותו: האם הנמ"רים יסופקו לחטיבות שלמות, או בכלל יחולקו לכמות גדולה פי כמה של יחידות, וייצרו גדוד כבד אחד בכל חטיבה? אני לא רוצה להיכנס לוויכוח מה נכון. המשמעות של הדיון הזה שהרמטכ"ל בני גנץ אמור להכריע בו, היא שלמעשה הנמ"ר הוא פרויקט שאינו נגזר מצורך תכנוני קיים. קודם קונים, אחר כך חושבים מה נעשה בזה.
ועדת ברודט שבחנה את תקציב הביטחון, התייחסה גם לכך. "יש לוועדה ספק", כתבו חבריה ביובש, "אם בחינת פרויקטים רבי ממדים נעשית כראוי, ובמיוחד אם הם נדונים בהרחבה וביסודיות בממשלה או בקבינט ביחס לחלופות אופרטיביות. . . התרשמנו שכאשר מעלים בממשלה נושא טכנולוגי, יש נטייה לאשרו בלי לבחון אם בהשוואה לכוח האויב, דווקא לנושא הטכנולוגיה יש עדיפות מול מרכיבים אחרים". ובמילים פשוטות, הפרויקטים הכבדים ביותר בתקציב מאושרים בלי לבדוק את תכליתם האמיתית, איך הם מתכנסים עם מה שצה"ל מתכנן, האם יש חלופות טובות יותר לשימוש בכסף. בעוד בצד האזרחי לכל שקל שמועבר מפה לשם יש מחיר, צה"ל ממשיך להתנהל בעולם שכמעט אין לו גבולות.
שנים רבות שכב הנמ"ר בצד כרעיון שאין לו הופכין. במרכז השיקום והאחזקה (מש"א) בתל השומר יש סדנה שכשמה כן היא - לשקם כלי שריון במהלך לחימה - והיא אכן עשתה נפלאות בכך במלחמות ישראל. בסדנה המשיך לפעול ליין המרכבה בעלות של כמאה מיליון שקל בשנה. הוא מסוגל לייצר עשרות מרכבות או נמ"רים על פי החלטה: תובת (גוף) הנגמ"ש זהה לזו של המרכבה, כך שמש"א פשוט מייצרת כלי אחד במקום האחר. האוצר התמרמר מדי פעם על קיומו, אבל הסכום לא היה גדול. כל עוד עלות הנמ"ר הייתה צריכה לבוא מתקציב הביטחון השקלי, האמינו בצמרת של צה"ל ומשרד הביטחון שיש להם דברים טובים יותר לעשות בכסף.
ואז באו הטראומה (שוב) והדוד העשיר. במלחמת לבנון השנייה חשש הפיקוד להכניס כלים משוריינים אל מעבר לגבול. הטראומה של הטנק שעלה על מטען גחון אדיר ביום חטיפתם של רגב וגולדווסר, וארבעת החיילים שבו נהרגו, רדפה את מקבלי ההחלטות לאורך כל המלחמה. עד למבצע האחרון כמעט לא דרך רכב זח"לילי בלבנון. אספקה ופינוי נעשו במסוקים ובהצנחה, דבר שעלה בחיי אדם ובהתמרמרות של הכוחות הרעבים והצמאים.
סגן הרמטכ"ל דן הראל וראש מפקדת זרוע היבשה אבי מזרחי (היום אלוף פיקוד המרכז), שנכנסו לתפקידיהם בשנה שלאחר המלחמה, החלו לדחוף שוב את רעיון הנמ"ר. הראל זכר היטב את המראות משכונת זייתון בעזה ומציר פילדלפי, שבהם עלו נגמ"שים על מטעני גחון או ספגו פצצות אר-פי-ג'י, וחיילים זחלו על האדמה בחיפוש אחר שרידי גופות. הרמטכ"ל גבי אשכנזי, שבימיו כאלוף פיקוד הצפון בלבנון וכרמטכ"ל שם דגש גדול על מיגון ועל מיעוט נפגעים, הסכים איתם.
בתוכנית הרב שנתית הקודמת ("תר"ש תפן" מ-2008), שאישר הקבינט ללא דיון פרטני בנמ"ר, הוכנס הפרויקט במספרים הבאים: כ-540 כלים שחלקם ייוצרו במהלך השנים במש"א, והשאר - כמה מאות - ייוצרו בחו"ל. וכאן נכנסים לתמונה השותפים השקטים ורבי ההשפעה של ההחלטות הביטחוניות: הסיוע האמריקאי והתעשיות הביטחוניות.
הסיוע האמריקאי, כשלושה מיליארד דולר בשנה, נתפס במערכת הביטחון כ"כסף של אחרים": פרויקט שכל עוד הוא היה אמור לבוא מההוצאה השקלית, תמיד נמצאו חשובים ממנו, הופך נחוץ כשהוא ממומן בדולרים של סיוע. העובדה שלכלים האלה יש זנב שקלי ארוך, שגורם בכיר בצה"ל מעריך אותו בעשרות מיליוני שקלים בשנה - אחזקה, אחסנה, שיפוצים - הופכת משנית ליכולת לממן את רכישתם הראשונית בכסף אמריקאי. כך גם מוסטת הצדה העובדה שנמ"ר המיוצר באמריקה פשוט יקר יותר, בשיעור של עשרות אחוזים, מכלי המיוצר בארץ. נכון, גם תעשיות ישראליות ייהנו מכספי הפרויקט. אבל חלק הארי של הכסף יעבור מכיס אמריקאי אחד למשנהו, על חשבון דברים אחרים שישראל הייתה עשויה לקנות בארצות הברית.
הצד האמריקאי של פרויקט הנמ"ר קושר למעשה כמעט את כל מה שנותר מהסיוע אחרי מטוסי ה-JSF. במילים פשוטות, כמעט לא נשאר עוד כסף לקנות משהו אחר באמריקה. וחשוב לזכור עוד דבר. היקף הסיוע מארצות הברית מובטח רק עד שנת 2017. כפי שברק מזכיר מדי פעם בשיחות סגורות, במתווה הנוכחי של כלכלת ארצות הברית ושל יחסי וושינגטון-ירושלים אי אפשר להבטיח שנמשיך לקבל שלושה מיליארד דולר בשנה גם אחר כך. ברק אומר את זה ביחס לצורך לנקוט מעשה מדיני. באותו זמן הוא והמערכת שבראשה הוא עומד התחייבו לרכישת נמ"רים מהאמריקאים עד שנת 2022 לפחות.
על פי המלצות ועדת ברודט, כל פרויקט הצטיידות ביטחוני שגודלו יותר מ-700 מיליון שקל חייב אישור של ועדת שרים מיוחדת, שבה חברים בין השאר נתניהו, ברק, בוגי יעלון, דן מרידור, בני בגין ושר האוצר יובל שטייניץ. בדצמבר שעבר הגיע הנמ"ר לדיון בוועדה. ברק, אומר אחד מחבריה, דחף בעוצמה להחלטה. הוא היה בטוח שחותמת הגומי הרגילה תעבוד, והעניין יאושר, אותן נורמות דיון שעליהן כבר העירה ועדת ברודט.
חלק מהשרים חשבו אחרת. לצליחת התעלה, אמר יעלון, שהיה סמל במילואים בחטיבת הצנחנים שצלחה ראשונה, הגעתי באוטובוס. במלחמת לבנון (הראשונה) מי שהלך ברגל התקדם מהר יותר. הנמ"ר לא יעזור, לא בעימות עם איראן, ולא בעימות בלבנון. הוא כלי תובלה, דבר שולי. למה, הקשה בוגי, צריך כל כך הרבה כלים?
גם מרידור, בגין ושטייניץ הסתייגו. למה זה דחוף כל כך? שאל מרידור. בגין שאל איך יתפקד הנמ"ר בלי מערכות הגנה מתקדמות, שייקרו את הפרויקט עוד יותר. שטייניץ, לשעבר ראש ועדת חוץ וביטחון, התנגד הן לצורך בנמ"ר והן למימונו, שיסנדל את כל מה שנשאר מהסיוע האמריקאי. בדיון נוסף בוועדת השרים בתחילת ינואר, התברר לשרים שכל עניין המכרז לצבא האמריקאי (ראו בהמשך) לא היה מעשי מעולם, ושהעלות של הנמ"ר בייצור באמריקה תהיה כבדה ממה שהוצג. למה לא גילו לנו את זה קודם? שאל יעלון.
ראש הממשלה, אומרים חברים בוועדה, לא נטה לכאן או לכאן. למעשה, נדמה היה שהדיון מעייף אותו. כשהתמשכו הוויכוחים, הוחלט להעביר את הנושא לבדיקה במועצה לביטחון לאומי. נתניהו הודיע שאחרי הבדיקה, הוא מבקש שהדיון הסופי באישור ההחלטה ייעשה בטלפון. מדובר, כזכור, ביותר ממיליארד שקל לשנה ליותר מעשר שנים, יותר מהוויכוחים השנתיים על סל התרופות או על השינויים בתקציב החינוך גם יחד, רוב הסכום שעליו יתווכחו בשבועות הבאים בלהט, אחרי שוועדת טרכטנברג תאמר את דברה.
והיה עוד דבר שולי. הדיון בטיב החציר נערך הרבה אחרי שהסוסים כבר יצאו מהאורווה, מהדלת הראשית. חודשים לפני הדיון בוועדת השרים, ובוודאי לפני האישור הסופי בפברואר, כבר יצא המכרז בארצות הברית, וכבר הייתה בו זוכה. גורם בכיר במועצה לביטחון לאומי מכנה את התהליך הזה, "שערורייה, לא פחות". עד היום, הוא אומר, לא הבנו איך יוצא מכרז לפני שיש החלטה של הגוף היחיד המוסמך לאשר את הפרויקט.
למערכת הביטחון יש הסבר, דחוק למדי. לא היה אפשר, אומרים שם, לאמוד את עלות הפרויקט בלי לדעת בכמה מוכנות החברות האמריקאיות לייצר אותו. במכרז הוכנס סעיף נדיר: הזוכה, נכתב בו, יודעת כי הפרויקט טרם אושר על ידי הגורמים המוסמכים בישראל, ולכן היא גם יודעת שהוא עשוי להתבטל, והיא לא תזכה על כך לפיצוי או לתמורה. גורמים בכירים בחברת ג'נרל דינמיקס שזכתה בסופו של דבר במכרז, אישרו באוזניי את קיום הסעיף.
לכאורה, הכל בסדר. לאיש גם אין ספק שאת המכרז הכין בנאמנות ובכישרון תת-אלוף ירון לבנת, ראש מנט"ק (המנהלת האחראית לייצור של המרכבה והנמ"ר), והוא נוהל ביעילות על ידי פנחס בוכריס, המנכ"ל הקודם של משרד הביטחון. אלא שכאן אנחנו נכנסים לממלכת הערפל והפרטים הלא תמיד שקופים. קחו אוויר, גם שרים שהצביעו בעד ההחלטה לא תמיד ידעו את מה שתלמדו עכשיו.
במכרז זכתה חטיבת היבשה של קונצרן הענק ג'נרל דינמיקס, שחטיבה אחרת שלו מייצרת את מטוס האף-16. היא גברה על שתי מתחרות אמריקאיות אחרות. לג'נרל דינמיקס קשרים ענפים בישראל, הן כספק והן ברמה האישית. היא מיוצגת בארץ על ידי חברת אלול של דוד קוליץ. במועצת המנהלים של אלול יושבים בוגרים רבים של מערכת הביטחון, ובהם אלוף (מיל') עמוס ירון, לשעבר מנכ"ל המשרד. יושב ראש ג'נרל דינמיקס העולמית הוא המיליארדר היהודי רב הקשרים לסטר קראון. בשנים האחרונות השתמשה ישראל לא אחת בקשריו ההדוקים עם הנשיא אובמה. לאנשים כאלה קשה לומר "התחרטנו", גם אם ועדת השרים הייתה עושה את הבלתי ייאמן ומבטלת את הפרויקט.
בדיונים בוועדה איש לא הסביר לשרים איך בדיוק יצא מכרז ונקבעה זוכה, עוד לפני אישור העסקה, שהוא תנאי חוקי להוצאה בסדר גודל כזה. נאמר להם שג'נרל דינמיקס עשויה להציג את הנמ"ר כפלטפורמה הנבחרת שלה במכרז ענק לאספקת נגמ"שים לצבא האמריקאי, מה שיהפוך את כל העסק לרווחי. אלא שבירור עם ג'נרל דינמיקס מעלה שלא הייתה כוונה כזו מעולם. דובר חטיבת היבשה של החברה אמר לי זאת במפורש.
כדי לקדם את הסיכויים שהנמ"ר אכן יהיה הנגמ"ש המוצע נחשפו בפני החברה האמריקאית טכנולוגיות ישראליות מתקדמות ביותר. בכירים מאוד במערכת הביטחון זעמו על כך. בכל מקרה, לכל הרמזים הנמשכים עד היום, אשר לפיהם הצבא האמריקאי עשוי להחליט להשתמש בנמ"ר או בטכנולוגיות שלו, מה שייצור לישראל רווח גדול כיצואנית, אין עד לרגע זה שום אחיזה במציאות.
בדיון בינואר הציגו אנשי המועצה לביטחון לאומי את כל ההסתייגויות שלהם: ממספר הכלים, מייעודם המפוקפק, מקצב ההצטיידות על חשבון דברים אחרים. האישור הסופי, כבקשת נתניהו, אכן נעשה בטלפון, ב-19 בינואר השנה. וכאן קורה דבר מדהים. אפילו שרים שדיברתי איתם לא בטוחים לגמרי מה אושר, מבחינת הקצב ומבחינת העלויות. לחלק מהם היה רושם שההחלטה הסופית דיברה על מספר כלים קטן יותר, והם אף הודו שזה יביא לכך שהעלות לכלי תהיה גדולה יותר מכפי שהוצג.
ב-15 בפברואר בישר משרד הביטחון, בכותרת "הצטיידות משרד הביטחון לאתגרי העתיד נמשכת", על האישור הסופי להצטיידות בנמ"רים, ונקב במספר הרשמי של עשרה מיליארד שקל בעשור הקרוב. ההערכה של כבל, שבדק את הנושא זמן רב בהרבה מכל שר, היא שמדובר בכ-12 מיליארד.
במטכ"ל לא התנהל דיון פרטני בנמ"ר. ההסתייגויות של אלופים לא מעטים, ובהם ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה דני ביטון ומפקד חיל הים אליעזר (צ'ייני) מרום, נשמעו רק בחדרים סגורים. עכשיו אמור הרמטכ"ל גנץ להחליט בדבר שהיה אמור להיות אחד הנושאים הראשונים לדיון: איך יחולקו הנגמ"שים, ואם יבנה צה"ל חטיבות חרמ"ש כבדות או ישלב את הנמ"רים בחטיבות הקיימות, גדוד אחד לחטיבה.
בעבודה שנעשתה במכללה לביטחון לאומי פירט מח"ט שריון אלוף משנה ש', כמה מהספקות החמורים ביותר של השיטה הזו, אשר לפיה קודם קונים ואחר כך מחליטים למה. חי"ר משוריין (חרמ"ש), כתב , הוא תפיסת עולם. זו תורה שלמה שצה"ל אינו בנוי לה. אם לא נבנית תורה כזו, כל מה שאנחנו עושים הוא להחליף לחי"ר את כלי ההסעה שלו למשוכלל ויקר יותר, מרצדס במקום חיפושית.
למה מתכוון אלוף משנה ש'? הנמ"רים, כך פורסם, יסופקו לחטיבת גולני ולחטיבות מילואים. גדוד אחד בגולני כבר קיבל כלים כאלה. האם תהפוך גולני לחטיבת חרמ"ש, המתאמנת ומתוכננת לנסוע בטנקים בשטחי האש רווי הנ"ט? או שאולי רק גדוד אחד יהיה כזה? האם חטיבות החי"ר בצה"ל, שבשגרה משרתות רוב השנה בקו בעזה, בלבנון או באיו"ש, מסוגלות בכלל ללמוד וליישם תורת הפעלה כזו? ואם לא, האם אין נזק מבצעי, ולא רק כספי, ביצירת האשליה שלחטיבת חי"ר תהיה הגנה מספקת מפני נ"ט, מה שיוביל להתנהגות דומה לזו של רוב צה"ל, פרט לחטיבה של יה-יה, ב-1982?
ייתכן בהחלט, אומרים המתנגדים, שצריך כמה עשרות כלים כאלה לצורכי ביטחון שוטף. כך אפשר יהיה להכניס גדוד למבצע בעזה במיגון משופר, ולהימנע מכך שפגיעת אר-פי-ג'י תביא לתמונות זוועה בנוסח זייתון ופילדלפי. אבל הכלים האלה כבר נמצאים. אין צורך, ויש נזק ברכישה של מאות נוספים בעלות שכזו.
על הרקע הזה צריך לזכור שהדיון בסוגיות מהותיות - מהו מבנה עוצבת היסוד בצבא? האם זו צריכה להיות החטיבה או האוגדה? איך בונים את הקרב המשולב לאור התקדמות הטכנולוגיה והשתנות פני המלחמה? - גווע לחלוטין בימי אשכנזי. הוא נתפס כאחת מהרעות של טרום לבנון השנייה, ממש כמו תפיסת ההפעלה או תורת המערכה המושמצת. התוצאה היא שקונים בלי דיון. מי שמצפה שדיון כזה יבוא ממשרד הביטחון, מצפה למשהו שפשוט לא קורה אצלנו.
המסקנה האמיתית מלבנון הייתה שגם השריון של המרכבה לא מספיק מול הטילים של היום. כל כלי שיוביל חיילים, חייב גם מערכת מיגון מתקדמת הפוגעת בטיל בעצמה, כדוגמת "מעיל רוח" של רפא"ל או "חץ דורבן" של התעשייה הצבאית. בקיצור, הנמ"ר חייב להיות ממוגן אקטיבית, מה שייקר אותו בהרבה ויסבך עוד יותר את כניסת החיילים אליו ואת יציאתם ממנו. בדיון בנושא בוועדת החוץ והביטחון הודה ראש מחלקת אמצעי לחימה במפקדת זרוע היבשה אלוף משנה ניר חלמיש, ש"בלי מערכת כמו'מעיל רוח', התוצאות יהיו קטלניות".
אלא שעד היום לא הוחלט איזו מערכת תגן על הנמ"ר. למעשה, פיתוחן של המערכות האלה מוקפא, בגלל הדיונים המתמשכים על עתיד התעשיות הצבאיות. בשלב מוקדם החליט סגן הרמטכ"ל דן הראל שמערכת "מעיל רוח" תסופק לטנקי המרכבה, ואילו מערכת "חץ דורבן" תמגן את הנמ"ר. אלא שבפועל סופקה מערכת "מעיל רוח" לגדוד טנקים בגבול עזה, ואילו "חץ דורבן" הוקפאה, מתוך ציפייה שתע"ש תמוזג עם רפא"ל. אנשי תע"ש קיבלו הנחיה אשר לפיה ה"מוח" של המערכת שלהם יוטמע בתוך "מעיל רוח". עד היום לא ברור איך.
וזו השורה התחתונה: העסקה הביטחונית השנייה בגודלה של ישראל נדונה באורח חלקי בכל המערכות. לוועדת החוץ והביטחון לא היה כלל חלק בעניין בימי צחי הנגבי, ורק בלחצו של כבל הסכים שאול מופז, שהחליף את הנגבי, לערוך דיון בוועדת משנה הרבה אחרי שהעניין הוכרע. בצה"ל מתכנסים רק עכשיו כדי לדון מה יעשו בנמ"ר, ומודים רק בחדרים נעולים שלא ברור איך הוא מתחבר לתוכניות האמיתיות של הצבא.
איש מהנוגעים בדבר לא מוכן לדבר בגלוי, שהרי מדובר בביטחון. העובדה שלא צריך לפרט מהן התוכניות כדי להאיר את עיניכם בסעיף תקציבי כבד כל כך, אינה סודקת את מסך ההשתקה. וככה, שנה אחרי שנה, יוצאים יותר מ-50 מיליארד שקל מתקציב המדינה, אל הבור הכי שחור והכי לא מפוקח שיש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם