עשור לאסון התאומים: חוזרים אל הגיבורים
19 כבאים עבדו ב-2 התחנות הסמוכות למגדלים. איש מהם לא נותר כדי לספר על ה-11 בספטמבר. ביקור בתחנות ההצלה שהפכו לפינות זיכרון
הכבאים בפעולות חילוץ אחרי קריסת התאומים צילום: אי-פי
מסביב פזורות עשרות, אם לא מאות, תמונות שמספרות את סיפורן של 14 משפחות שנהרסו באותו היום. תמונות של כבאים צעירים עם הילדים הקטנים בחוף הים, תמונה של כבאי ביום חתונתו, תמונה של בני זוג בחופשה בהרים.
כמעט כולם בחורים צעירים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם . בעלים טריים, הורים צעירים. על הרצפה מונחות מזכרות אישיות: דובונים שעליהם מצוין שם הכבאי, חולצות, פנסים שהיו בשימוש עד אותו יום, קסדות חרוכות מאש, ארגז כלים, כדורסל של אחד הכבאים וחליפות הצלה עמידות באש. על הקיר תלוי דגל גדול של ארצות הברית.
ג'וני לובש מכנסי עבודה כחולים וחולצה קצרה שמבליטה את שרירי ידיו המכוסים קעקועים גדולים. שיער ראשו מגולח בקפידה. "עם השנים למדנו להכיר את המשפחות", הוא מספר. "ילדים שאין להם שום זיכרון מוחשי מאבא שלהם. הם באים לפה ורוצים לשמוע עליו כמה שיותר פרטים. נערים שפגשתי בפעם הראשונה כשהיו בני שנתיים-שלוש והיום הם באים לפה ומספרים לי שהחלום הכי גדול שלהם הוא להתנדב ליחידת כיבוי אש".
המעבורת הפכה לדרך המילוט מהתופת
הנוף שנשקף מהתחנה לא יכול להיות שליו יותר. הרחוב שבו היא ממוקמת שוכן על גדת הנהר המזרחי של מנהטן. לכל אורכו פזורים עשרות מסעדות, בתי קפה, מועדוני לילה וכמה מוזיאונים. ספינת תיירים מפוארת עוגנת סמוך לתחנה בשעה שאנחנו מדברים. ברקע אפשר לשמוע כרוז מקומי שמכריז על יציאתה של אחת המעבורות לכיוון ניו ג'רזי.
כבאים מתיזים מים לעבר הבניינים ההרוסים צילום: רויטרס
בשעה הזאת, לפני עשר שנים, הפכה אותה המעבורת לדרך מילוט עבור מאות עובדים מקומיים שביקשו לברוח מהבניינים הבוערים. חלקם התגוררו בניו ג'רזי ולקחו אותה כל יום, אחרים עלו עליה בלי יעד מוגדר ובלי לדעת לאן תיקח אותם. ניצולים שרצו לברוח הכי רחוק ממוקד התופת.
עד לפני עשר שנים השלימו את התמונה הפסטורלית מגדלי התאומים שעמדו במרחק חמש דקות הליכה מהתחנה, חלק מרכזי בנוף המקומי. מטילים את מוראם ואת יוקרתם על האזור כולו. מרכז הסחר העולמי מצד אחד, אזור הנמל שוקק החיים מצד שני, ובין לבין תחנת כיבוי האש.
11 כבאים עובדים בכל משמרת בתחנה שנחשבת לגדולה באזור ולאחת הגדולות בניו יורק. גם מספר הקורבנות שהיא ידעה
ב-11.9 היה גדול במיוחד. 14 כבאים שעבדו בתחנה נהרגו בניסיונות החילוץ, שנייה רק לתחנה במרכז העיר שאיבדה 15 כבאים. "באותו יום היו 11 כבאים במשמרת", אומר ג'וני. "עוד ארבעה הגיעו מהבית ברגע שקיבלו דיווח על הפיגוע".
אני שואל אותו אם היה בתחנה באותו היום. הוא מהנהן לשלילה. "מה לגבי שאר הכבאים במקום?" אני מתעניין. "אף אחד לא היה פה באותו יום", הוא משיב. גם בתחנה השנייה שאליה הגעתי אתמול, זו שברחוב ביקמן הסמוך, אני מקבל תשובה דומה. חמישה כבאים היו שם אתמול, אף אחד לא היה במקום בזמן הפיגועים. וזו, כפי שאני מבין די מהר, הטראגיות הבלתי נתפסת שעומדת מאחורי הפיגוע הקשה ביותר שידע העולם בעידן המודרני.
14 יצאו לשטח, כולם נהרגו
עשרות כבאים עובדים בשתי תחנות כיבוי האש הקרובות ביותר למקום שבו עמדו מגדלי התאומים, ואיש מהם לא נותר לספר את הסיפור של אותו יום. תזכורת אילמת למחיר הבלתי נתפס ששילמה ארצות הברית בגלל משאלת המוות של 19 מחבלים שטופי מוח.
כבאי בדרכו למקום הפיגוע ב-12 בספטמבר 2001 צילום: רויטרס
בתחנה ברחוב סאות', מתברר, היו באותו יום נורא 11 כבאים פלוס ארבעה שהגיעו מהבית. 14 מתוכם יצאו לשטח, כולם נהרגו. הבחור שנשאר בתחנה הלך לעולמו בחודש דצמבר האחרון לאחר שלקה בדום לב. כך גם בתחנה ברחוב ביקמן. חמישה כבאים היו במשמרת באותו יום. ארבעה יצאו לבניינים הבוערים. כולם נהרגו. הכבאי החמישי פרש כעבור זמן קצר.
מאז אין בשתי התחנות מי שיספר בגוף ראשון את מה שהפך מיד לאחר הפיגוע לסיפור הגבורה הגדול ביותר של אותן שנים: סמל לאומץ לב עילאי, להקרבה, לרוח האמריקאית כפי שכולם היו רוצים לזכור אותה. וכאשר אין מי שיספר את סיפורו של אותו יום, נשארים בעיקר עם סיפורי המורשת. כמו זה של סקוט לרסון.
"הוא היה צריך להיות כבאי תורן", מספר ג'וני. "כשהם קיבלו דיווח על הפיגוע, הוא התעקש לצאת לשטח. אמרו לו שיישאר בתחנה בתור איש קשר, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע על זה. הוא התעקש לצאת בכל מחיר וכמו כולם שילם על זה בחייו".
ויש את ג'יימס ריצ'ס. "הוא היה בבית, חגג יום הולדת לאחת הבנות שלו. ברגע ששמע על הפיגוע, הוא עזב הכל והגיע לפה תוך כמה דקות. הוא אמר לבת שלו שעוד כמה שעות הוא חוזר הביתה. היא לא ידעה שזו הפעם האחרונה שהיא רואה אותו".
"הזיכרון שלנו הוא מהגבורה שלהם, לא מהמוות"
התחנה ברחוב ביקמן קטנה יותר. גם מספר האבדות נמוך יחסית. שם כבר אין חדר הנצחה מיוחד, רק פינת זיכרון קטנה שמקבלת את פניך מיד בכניסה לתחנה. שולחן שעליו מונחות תמונותיהם של ארבעת הכבאים שנהרגו ולידן פסל מתכת קטן של מגדלי התאומים; פעם מזכרת נפוצה לעשרות מיליוני התיירים שפוקדים את ניו יורק בכל שנה, היום פריט הנצחה לזכרם של קרוב ל-3,000 הקורבנות.
פינת הזיכרון בתחנה במנהטן, אתמול צילום: צח יוקד
ביום ראשון הקרוב יגיעו לתחנה משפחות הקורבנות. "כל שנה אנחנו מקדישים את היום הזה לתפילות", מספר לי ארתור, כבאי צעיר בשנות ה-20 לחייו. "אנחנו מתפללים לפי זמנים קבועים. פעם אחת ברגע שבו התרסק המטוס הראשון על הבניין הצפוני. 17 דקות אחר כך ברגע שבו התרסק המטוס על הבניין השני. תפילה נוספת אנחנו מקיימים ברגע שבו כל אחד מהבניינים נפל. חלק מהמשפחות הפסיקו לבוא לפה בשנים האחרונות, אבל השנה כולן מתכוונות להגיע".
אני אומר לו שקשה לחיות עם זיכרון קבוע של המוות. "הזיכרון שלנו מהם הוא לא של המוות", הוא מתקן, "הוא של הגבורה הגדולה שלהם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם