זיכרון גורלי: איך לימד ה-9/11 על המח האנושי?
מתברר שטראומת ה-11 בספטמבר הביאה לפריצת דרך בחקר המוח. כך מעידים מאות מחקרים על אלפי בני אדם, שחוו את הפיגוע
ואכן, מחקריה מאז בודקים כיצד אירועים טראומטיים מעצבים את הזיכרון האנושי, וכיצד המוח גורם לנו להאמין שאנחנו זוכרים היטב ובמדויק את מה שראינו וחווינו - בלי שיש לזה אחיזה במציאות. בשיאו, הצליח המחקר שלה לזהות אילו אזורים במוח מעורבים בתהליכי הזיכרון, ומתי הם נכנסים לפעולה כשיש צורך להיזכר מחדש באירועים מהעבר. "בכל הנוגע לאירועים מעוררי אמוציות, כלומר כאלה שמטלטלים אותנו רגשית, אנחנו חושבים שהם נחקקים בזיכרון שלנו כמו בצילום", מסבירה ד"ר שרוט את תכלית עבודותיה.
"אלא שמתברר, מהמחקרים שנערכו מאז 11/9, שאנחנו פשוט טועים בחשיבה הזו. הזיכרון לא נלכד ולא נחקק. כמה שנים לאחר האירוע שנחרת בזיכרוננו, כשנתבקש להיזכר בו נתחיל לדווח עליו בליווי הערות מסתייגות ". איך זה יבוא לידי ביטוי ביחס לאירועי 11/9? " כל מי שיישאל בנושא, יחפש קודם לברר היכן הוא עצמו היה בעת ההתרחשות, מה עשה, מה ראה סביבו, מה שמע, איך הגיב.
על האירוע עצמו הוא ידווח בכמה משפטים קצרים, אולי גם בהנחה שפרטיו ידועים ממילא. הוא עצמו יהיה בטוח - וכאן טעותו - שכל הפרטים שהוא זוכר מדויקים". אלא שבפועל, המחקרים מלמדים שעם הזמן הסיפור שכל אחד מאיתנו יספר ביחס לאירוע הזה ישתנה, אפילו כשנחזור ונספר עליו כמה פעמים, בהקשרים ובנסיבות שונות.
לד"ר שרוט דוגמה מאלפת בנושא: "בספר הנהדר 'הגורילה הנעלמת' שכתבו הפסיכולוגים דניאל סימונס וכריסטופר שבריס מאוניברסיטת יוטה, הם מתארים שלושה פרופסורים נכבדים שהתבקשו לספר על חוויותיהם מ-11/9. לכל אחד מהם היה דיווח שונה מזה של חברו. אפילו על השאלה מי הגיע ראשון לחדרו של חברו, כאשר שמע על המתרחש בניו יורק, הייתה מחלוקת.
בשחזור האירועים מהזיכרון של שלושתם נפלו טעויות ואי דיוקים מכל הסוגים האפשריים ". עוד מחקר בנושא נערך כבר למחרת הפיגוע בתאומים. שני פסיכולוגים מאוניברסיטת דיוק זימנו 54 סטודנטים וביקשו מהם לשחזר את פרטי החוויות שלהם מיום האתמול ומהיום שקדם לו (כלומר, מ-10 בספטמבר).
"איש מהם לא היה בניו יורק", מסבירה ד"ר שורט, "אבל מדובר באירוע מטלטל ועוצמתי שמעורב בו רגש
ד"ר שרוט: "התברר שעובדות שונות שנאגרו בזיכרון מ-11/9 הלכו ונשכחו עם הזמן. אלא שהסטודנטים היו בטוחים במאה אחוז שזיכרונם אינו בוגד בהם, וסירבו להשתכנע גם כשהוכיחו להם אחת לאחת את טעויותיהם. הסטודנטים שלקחו חלק בניסוי אמרו לחוקרים כי הזיכרונות שלהם מהאירוע חיים וחקוקים הרבה יותר מאשר זיכרונות לגבי מעשי היומיום שלהם ביממה שקדמה ל-11/9. אבל החוקרים גילו שמבחינת מספר הטעויות וחשיבותן, ככל שעבר הזמן, לא היה שום הבדל בין זיכרונות הסטודנטים לגבי 11/9 ובין אלה של היום שקדם למתקפה".
לאחר שאספה עדויות זיכרון רבות של אנשים שחוו את 11/9 - בין שעמדו בסמוך למגדלים הקורסים ובין שצפו בהתרחשויות ממרחק של כמה קילומטרים או בטלוויזיה - החליטה ד"ר שרוט לשכלל את המחקר שלה. מוסרי העדויות התבקשו להיכנס לבדיקת MRI במעבדה באוניברסיטת ניו יורק, ועברו בדיקת הדמיה לתפקודי המוח בתהודה מגנטית. במסגרת הבדיקה, המכשיר מצלם ומקליט כל נקודה בנבכי המוח ומתעד את מה שמתרחש בה בכל רגע נתון. או, לפי ד"ר שרוט, "מנתח את הפעילות הב יולוגית-כימית והחשמלית במוח".
הניסוי נערך בשנים 2005-2004. המשתתפים התבקשו להיזכר באירועי 11/9 נוכח מילים מעוררות זיכרון כמו "חבר" או "בנק", ולתאר מה הקשר מבחינתם לפיגוע בתאומים. הרעיון היה לשלוף פרטים שונים בקשר לאסון כפי שנחקקו אצלם. תוצאות הניסוי היו מסעירות: התברר כי אזור במוח בשם אמיגדלה - שבצורתו מזכיר שקד והוא מרכז הרגש - נכנס לפעילות חזקה מאוד כשיש צורך להיזכר באירוע מטלטל רגשית. עניינים שאינם רגשיים במיוחד גרמו לפעילות יתר מובהקת באזור אחר, המכונה פרא-היפוקמפל קורטקס, וקשור לזיכרון ארוך הטווח.
"בניסויים קודמים שביצענו הוכח שכאשר קיים עניין רגשי חזק המעורב באירוע שאותו אנחנו מתבקשים לזכור - כל תשומת הלב שלנו ממוקדת במרכז ההתרחשות ולא בסביבה המקיפה אותה", מסבירה ד"ר שרוט. "למשל, אם שודד ייכנס למסעדה ובידו אקדח שלוף, ואתם בדיוק תהיו שם - לא תזכרו, ברוב המקרים, את פרטי הלבוש שלו, אבל תזכרו את האקדח שהופנה אליכם. האמיגדלה היא שמעניקה את התחושה לפיה פרטי הזיכרון שלנו חיים. אבל ייתכן מאוד שאת הפרטים להשלמת התמונה שעליה נדווח כעבור זמן משלים המוח עצמו מחלקיו האחרים הקשורים בזיכרון.
התוצאה: יצירה מוחית ולא בהכרח מדויקת במאה אחוז בהשוואה לצילום של מצלמה דיגיטלית או מסרטת וידאו. ככל שהאנשים שחוו את 11/9 התרחקו מהמגדלים, פעילות האמיגדלה שלהם ירדה ואילו אזורים אחרים במוח הראו פעילות חזקה".
לזיכרון יש גם צד אפל - הפוסט טראומה. למעלה מאלף מחקרים בחנו בעיות נפשיות מורכבות שנתגלו אצל מאות אלפי אנשים בעקבות אירועי 11/9. מתוכם , 761 עסקו בחשיפה לטראומה, תגובות דחק, חרדה, דיכאון, הפרעות פסיכוטיות, שימוש יתר באלכוהול וסמים ותסמונת הפוסט טראומה. מומחים ישראלים בתחום, עתירי ניסיון ולמודי סבל אנושי רב, הגיעו לניו יורק זמן קצר לאחר מתקפת הטרור. פרופ' אריה שלו, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בהדסה עין כרם ומהמומחים הגדולים בעולם לנושאי טראומה ופוסט טראומה, היה אחד מהם.
"ב-10 בספטמבר קיימנו בירושלים יום עיון שגרתי למרפאות בריאות הנפש ורעננו נהלים למקרה של פיגוע רב נפגעים", משחזר שלו. "זו הייתה תקופת האינתיפאדה והניסיון שלנו לגבי נפגעים מקרב האוכלוסייה האזרחית היה עשיר במיוחד, לטוב ולרע. למחרת, כששמעתי על המתרחש בניו יורק, העברתי בדחיפות לעמיתי בבית החולים סנט וינסנט בעיר את כל החומר שברשותי, וזמן קצר לאחר מכן נחתתי שם".
בניו יורק נתקל פרופ' שלו בחוויות קשות. "צעירה אחת עבדה כמוקדנית בשירות ה-911 העירוני . קריאות העזרה הנואשות שקיבלה מהמגדלים הבוערים לא הרפו ממנה תקופה ארוכה מאוד אחרי. היא הייתה חייבת לענות למטלפנים שעל פי הוראות מכבי האש עליהם להישאר במשרדים ולהמתין לעזרה. הצעירה הזו סוחבת על כתפיה תחושת אשמה כבדה מאוד, שממש אוכלת את נשמתה. היא פיתחה הפרעות נפשיות לא מעטות. לא אתפלא אם יש עוד אנשים כמותה".
עם זאת, פרופסור שלו מציין כי קיים הבדל בין הטראומה של האנשים שנחשפו לפיגועי התאומים ובין אלה שנחשפו לפיגועי הטרור בישראל: "בניו יורק רוב העדים להתרחשויות הקשות לא ראו אנשים מדממים ופצועים אנושות".
גם פרופ' יובל נריה, בעל עיטור הגבורה ממלחמת יום הכיפורים וכיום מנהל היחידה לטראומה נפשית והפרעת דחק פוסט טראומטית במכון הפסיכיאטרי בבית הספר לרפואה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, הגיע לעיר כמה ימים לאחר 11/9. מאז ביצע שם סדרת מחקרים נרחבת. בשלושה מהם השתתפו אלפי נפגעים. המחקרים בחנו היבטים שונים של הבעיות בקרב קבוצות שונות וספציפיות באוכלוסייה, בהתאם לעיסוקיהם (כבאים, שוטרים, צוותי חירום) או ביחס למקום מגוריהם.
אחד המקרים הקשים הוא "מיסטר ר'", כך מכנה אותו פרופ' נריה, אדם בן 50, נשוי ואב לשלוש בנות בעת הפיגוע. "הוא עבד בחברה גדולה בתחום הפיננסי במרכז הסחר העולמי. לאחר שהמטוס פגע במגדל, הוא חולץ ממנו בשלום. לא הייתה לו היסטוריה פסיכוטית מוקדמת. לצוות הטיפולי והמחקרי סיפר כי חשב שאם יחזור מיד לעבודתו השגרתית, שוב יהיה אופטימי כבעבר וירגיש טוב יותר.
אלא שעם הזמן הוא החל לפתח תסמיני פוסט טראומה: זיכרונות טורדניים, סיוטי לילה עמוסי אימה, קשיי שינה. זה הוביל לנתק רגשי ממשפחתו, לכך שפחד לנסוע ברכבת התחתית, לעלות על אוטובוסים או לטוס. הוא פוטר מעבודתו, נישואיו עלו על שרטון, הוא התרחק מילדיו ומחבריו. סבל מהתקפי חרדה ומתחושה המלווה בכאב של חוסר אונים ללא תקווה, וכן דיווח שלנגד עיניו חולפות תמונות הזוועה שראה מקרוב - בעיקר אנשים הקופצים אל מותם מהמגדלים הבוערים -'אני שומע אותם נחבטים בקרקע', תיאר לחוקרים. רק לאחר עשרה שבועות של טיפול אינטנסיבי חל שיפור במצבו".
אחד משותפי המחקר של פרופ' נריה הוא ד"ר רז גרוס, פסיכיאטר בכיר במרכז הרפואי שיבא בתל השומר ומרצה לאפידמיולוגיה באוניברסיטאות תל אביב וקולומביה. המחקרים שבהם השתתף עסקו גם באבל טראומטי מתמשך אצל אנשים שאבדו קרובים וחברים באירוע.
הצער פשוט גרם להם לחלות, אומרים החוקרים - תיאור המזכיר באופן ציורי את מה שכתב טרומן קפוטה בספרו "בדם קר": " הצער חג סביבם במעגל שממנו לא ניתן לצאת - ואל תוכו איש לא היה יכול להיכנס". מפולת הזעזועים התגלתה במידה חריפה בקרב אלו שעסקו בניקוי ופינוי שרידי המגדלים בגראונד זירו ונתקלו, תוך כדי עבודתם, גם בשרידי גופות. ד"ר גרוס: "אספנו נתונים על אנשים שדיווחו עוד לפני 11/9 על בעיות נפשיות אצלם או אצל קרובי משפחה, ובדקנו לאחר הפיגוע אם בעיות אלו השפיעו על סיכון לתסמונת פוסט טראומטית.
"לאמריקה האזרחית, בניגוד למערכת הצבאית של ארצות הברית, לא היה ניסיון מוקדם משמעותי בטיפול בתסמיני פוסט טראומה. הם הכירו לוחמים נפגעי הלם קרב ממלחמות קוריאה ווייטנאם. פה ושם נפגעי טראומה מאירועים קשים מצומצמים בהיקפם כמו רצח, אונס, שוד, תאונת דרכים. אבל הם לא ידעו כיצד לטפל בבעיות של אוכלוסייה אזרחית גדולה שנחשפה בבת אחת לאירוע קשה מאוד בשידור חי - ולתמונות זוועה ששודרו שוב ושוב".
ד"ר גרוס מציין כי יש נפגעי פוסט טראומה שעצם אזכור התאריך 11 בספטמבר יוצר אצלם תגובה נפשית וגופנית אופיינית לפוסט טראומה. "עבורם, השעון נעצר ביום ההוא. הם תקועים באירוע שראו מקרוב או חוו בעוצמה גבוהה מאוד מרחוק. כשמגיע התאריך, יש אצלם התלקחות של הזיכרונות הטראומטיים, מופיעות בשטף התמונות שראו. יש אצלם הבזקים, חלומות ביעותים. זה קורה גם כשהם ערים - ואז כל צליל, ריח, מחזיר אותם בבת אחת לחוויה הטראומטית. הם שרויים עמוק בחוויה.
יש ביניהם שעקב כך מחפשים לעצמם מסתור במקום כלשהו או מבקשים עזרה דחופה כדי להשתחרר מהטראומה. יש ביניהם שנמנעים מלהיחשף גם לכל רמז סביבתי שעלול להחזירם לטראומה. נתקלנו באנשים המסרבים לעבוד במשרדים בבנייני רב קומות, או כאלה שמסרבים להגיע לדאון טאון מנהטן. המצבים הללו מגבילים או משתקים כליל את תפקודם".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם