מלחמת תרבות: על היצירות התרבותיות בהשראת 11 בספטמבר
מהאופטימיות המנחמת של ברוס ספרינגסטין דרך הביקורת התקיפה של מייקל מור ועד לסאטירה המושחזת של "איש משפחה". עשר יצירות תרבותיות שנוצרו בהשראת פיגועי 11 בספטמבר
הטיפול התרבותי באירועים נמשך לאורך כל העשור החולף. עוד ועוד ספרים, סרטים, אלבומים, מחזות ויצירות אמנות נוספו לרשימת הטקסטים המתייחסים ל-11/9. אופיים הבסיסי של האזכורים התרבותיים השתנה עם השנים: מה שהחל באמירות זהירות, תוך ניסיון להתחשב בכבוד הנספים וברגשות בני משפחות הקורבנות, עבר לאמירות ביקורתיות על ממשל בוש, ולעיסוק בפאניקה שאחזה בציבור האמריקאי ובגזענות שהפגין כלפי מיעוטים. הנה כמה דוגמאות למוצרים תרבותיים שהיטיבו לפרש, לבקר, להסתמך או להשתמש באירועים הטראגיים ההם כהשראה.
הסיפור של "The Rising" מתחיל בדרך הכי ברוס ספרינגסטינית שאפשר להעלות על הדעת: יום אחד, זמן קצר אחרי אסון התאומים, אדם זר עצר ליד האוטו שלו, פתח חלון ואמר לו, "אנחנו זקוקים לך עכשיו". זה , בכל אופן, מה שהבוס סיפר בראיון ל"רולינג סטון" באוגוסט 2002.
ספרינגסטין לקח את הבקשה ברצינות, קיבץ סביבו את להקתו המיתולוגית E Street Band לראשונה אחרי 18 שנה וכתב 15 שירים שרובם עוסקים באסון ובנגזרותיו - חלקם עגמומי וכואב וחלקם פטריוטי ומהול באופטימיות לא מי יודע מה זהירה (בהם, כמובן, שיר הנושא). האלבום הצליח בענק, במכירות ובביקורות, אפילו בקנה המידה של ספרינגסטין. בשבוע הראשון לצאתו הוא נמכר ב-520 אלף עותקים - מה שהפך את ספרינגסטין לאמן המבוגר ביותר בארצות הברית שמכר יותר מחצי מיליון עותקים בשבוע הראשון. בהמשך, ספרינגסטין גם קיבל עליו גראמי בקטגוריה "אלבום הרוק הטוב של השנה" והיה האמן היחיד שאלבומו קיבל חמישה כוכבים מה"רולינג סטון" ב-2003 (לצד בק
ברמת התוכן, לא מדובר באלבום מפתיע במיוחד של ספרינגסטין. הוא מתמקד בו בגיבורי מעמד הפועלים - כבאים, שוטרים - רק שהפעם, בהתחשב בנסיבות, המציאות שהוא בנה סביבם אפוקליפטית, מבלבלת, אפלה, מייאשת, רוויית יצרי נקמה ושונה מזו האופטימית וחדורת רוח הנעורים שאפיינה, למשל, את "The River". כמעט הכל באלבום הזה מתכתב באופן ישיר, לעתים ישיר מדי, עם אירועי 11/9. יש כאן שיר על רומן בין חייל אמריקאי לאישה מוסלמית ("Worlds Apart"), שיר שמובא מנקודת מבטו של מחבל מתאבד ("Paradise"), שיר שנכתב בהשראת שיחת טלפון ארוכה שספרינגסטין קיים עם אלמנה של כבאי שנספה באסון ("Into The Fire") ועוד ועוד. ובכל זאת, על אף הקיטש והפשטנות לרגעים, האלבום עושה את העבודה. אמריקה קיבלה מהבוס שלה את מה שהיא צריכה. אין מצב שהבחור ההוא שעצר עם האוטו ליד ספרינגסטין בא בטענות.
ווילקו לא חשבו על שום אסון ושום תאומים כשיצרו את "Yankee Hotel Foxtrot". האלבום הרביעי שלהם, שיצא לחנויות ב-23 באפריל 2002 והפך עם הזמן לקלאסיקת אינדי, היה אמור לצאת על פי התכנון המקורי ב-11 בספטמבר 2001. כן, בדיוק בתאריך הזה. מה שאומר, מן הסתם, שהאלבום הוקלט זמן רב לפני האסון ונכתב עוד קודם.
נכון, מדובר במקריות מוחלטת, אבל כשמקשיבים לאלבום העמוק והעצוב הזה תוך בהייה בתמונה שעל עטיפתו (צילום מזווית נמוכה של צמד מגדלי מרינה סיטי בשיקגו) ופתאום נזכרים מתי הוא היה אמור לצאת, מקבלים מכת אגרוף בבטן. ווילקו ניבאו את אסון התאומים. פשוט ככה. בעולם שאחרי הבוקר ההוא במנהטן ניתן לפרש שורות כמו "בניינים גבוהים רועדים, קולות נמלטים, שרים שירים עצובים" (מתוך ".Jesus Etc") בדרך אחת בלבד. גם "Ashes of American Flags", שמגיע מיד אחרי השיר הזה, כולל רפרנסים ישירים (ולא מודעים) לאירועים ההם.
כשג'ף טווידי, הסולן, שר "אני רוצה להצדיע לאפר של הדגלים האמריקאיים, ולכל העלים הנושרים שממלאים את שקיות הקניות", קשה לא להתייחס לביטוי "עלים נושרים" כאל דימוי לגזרי הנייר שהתעופפו מעל הגראונד זירו והפכו לאחד מסמלי האסון, מה גם שהקטע העמוס בפידבקים וברעשי רקע שמגיע לקראת סוף השיר נשמע כמו פסקול של סרט אסונות. וזה ממשיך: "Kamera" כאילו נכתב בהשראת מודעות ה"Missing" בניו יורק ("אני ממשיך לספור, לב שאני מכיר אחרי לב, כדי להוביל את עצמי במלחמה הזאת"), "Poor Places" מבקר את אדישותו של האמריקאי השבע כלפי מקומות נידחים (כמו למשל אפגניסטן) ו"War on War" יכול בקלות להתפרש כטקסט שמתאר את הבעייתיות הגלומה במלחמה נגד טרור.
גם לשם האלבום יש זיקה מקאברית לאירועי 11/9. השם לקוח מתוך השיר "Poor Places", שבסופו נשמעת אישה שאומרת במבטא בריטי, ".Yankee. Hotel. Foxtrot". זהו סימפול שמקורו ב"פרויקט קונט" - השם שניתן לתחנות המידע הסודיות שפעלו באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה ותכליתן הייתה להעביר מסרים למרגלים במדינות עוינות באמצעות גלי רדיו קצרים. זה בהחלט מזכיר את האופן שבו פעל ארגון אל-קאעידה כדי להוציא לפועל את הפיגועים ההם. וזה גם מגביר את החשד שאלוהים התערב ביצירה של ווילקו כדי להזהיר את אמריקה ברגע האחרון. הוא רק לא לקח בחשבון את האפשרות שהאזהרה הזאת תהפוך לפרויקט הנצחה מצמרר.
הפרק הקורע הזה מתוך העונה החמישית של "איש משפחה", ששודר בארצות הברית באמצע מאי 2007, מציג ביקורת משעשעת, אולי אפילו מעט ארסית, על ההשפעה של העיסוק האובססיבי של החברה האמריקאית באירועי 11/9 לאורך השנים, ובעיקר על החרדה המתמשכת של האומה, שהחלה לקבוע סדר יום ציבורי והפכה לגורם המשפיע על הליכי קבלת החלטות באופן מעוות ואי רציונלי.
העלילה הולכת ככה: בני המשפחה יוצאים לחופשה ומאבדים את שיערם כתוצאה מטבילה באגם. בהמשך מתברר שהאגם מזוהם בשפכי נפט של אחד המפעלים הסמוכים, מה שמוביל את לויס, האמא, לעימות מול ראש העיר, אדם ווסט, ואחר כך גם להתמודדותה במרוץ לראשות העיר. במהלך מסע הבחירות, לויס מגלה שהדרך היחידה שיכולה לגרום לאנשים להקשיב לנאומים שלה היא באמצעות תשובות קצרות שזורעות בהם פחד, והיא משיבה לכל שאלה שמופנית אליה באזכור שקשור ל-11/9 או אפילו רק בביטוי "11/9".
מהר מאוד השיטה מתבררת כאפקטיבית, הקהל מרותק לדבריה ולויס נבחרת לראש העיר. עם תחילת כהונתה, היא מחליטה להטיל מס על התושבים כדי לממן את ניקוי האגם, וכשהתושבים מתנגדים לכך בתוקף, היא שוב חוזרת ל-11/91, וטוענת הפעם שטרוריסטים מתכננים לרצוח את ישו. מכאן והלאה, כרגיל בסדרות אנימציה מהסוג הזה, העלילה משתגעת ומתפתחת לאלף כיוונים הזויים במקביל, אבל המסר של הפרק חד וברור: החרדה מאירועי 11/9 הפכה עם הזמן מרגש אותנטי לכלי המשמש פוליטיקאים בבואם לעשות מניפולציות על בוחריהם. מה שבטוח זה שבחיים האמיתיים המצב הזה קצת פחות משעשע מאשר ב"איש משפחה".
התאוריה המנוסחת בסרט הקונספירציה של דילן אייברי, "9/11 - ההבדל הקטן", מדהימה לא פחות מאשר האפשרות שיום אחד טרוריסטים יחטפו מטוסים ויטיסו אותם לתוך מגדלי התאומים.
אייברי צילם שלושה סרטים בנושא בין 2005 ל-2007 ועשה מהם סדרה שבבסיסה תזה ארוכה ומנומקת (שחלקה מגובה בעדויות), לפיה פיגועי 11 בספטמבר תוכננו ובוצעו על ידי גורמים בממשל האמריקאי. את התאוריה הזאת, שהגיעה למיליוני בתים בעולם וסחפה המוני תומכים בזכות הפצתו החינמית של הסרט באינטרנט, הוא שאב ממספר גורמים, רובם קשורים לדרך שבה התבצעו כביכול הפיגועים, דרך שהייתה, לטענתו, מנוגדת בחלקה לחוקי הפיזיקה.
בין היתר טען אייברי שלא ייתכן שמטוסים הפילו את התאומים כיוון שבדוח התכנון של הבניינים נכתב שהם יעמדו בפגיעת מטוס (טענה שהופרכה בהמשך על ידי גורמים בממשל), שלא ברור כיצד קרה שמנועי המטוסים לא נמצאו בין ההריסות בשעה שדרכון של אחד הנוסעים כן נמצא (גם לזה הייתה לממשל תשובה הגיונית למדי), שהחור שנוצר כתוצאה מפגיעת המטוס בפנטגון דומה יותר לחור שנוצר על ידי טיל שיוט, שלא יכול להיות שמצלמות האבטחה בפנטגון לא קלטו את האירוע, שאין הוכחה מצולמת להתרסקות המטוס בפנסילבניה, שקצת מוזר שבמקום ההתרסקות של טיסה 93 לא נמצאו גופות (לטענת חוקר מקרי המוות שפעל באזור, דווקא כן נמצאו שם כמה שרידי אדם, והם נקברו בסמוך), שבקלטת ההודאה של בן לאדן בפיגועים הוא נראה כותב ביד ימין על אף שהוא איטר ועוד ועוד טענות, הזויות יותר או פחות. "11/9 - ההבדל הקטן" ספג ביקורות לפחות כמו שסחף תומכים, אבל זה לא משנה את העובדה שמדובר בסרט הקונספירציה המצליח בעולם.
כמו "יאנקי הוטל פוקסטרוט", גם התסריט של "השעה ה-25" נכתב (על ידי דיוויד בניאוף, שעיבד את ספרו לסרט) לפני אסון התאומים, אבל הסרט יצא לאקרנים בסוף 2002, ובשילוב עם הבימוי המבריק של ספייק לי הפך האסון לציר מרכזי נוסף בעלילה, או, יותר נכון, לכלי שמסייע בעיבוי הדמויות ולהבנת קורותיהן.
תקציר זריז: מונטי ברוגן (אדוארד נורטון) הוא סוחר סמים שהורשע ונשלח לשבע שנים בכלא. הסרט עוקב אחר מה שקורה לו במהלך 25 השעות שלפני תחילת ריצוי המאסר, שאותן הוא מעביר (בתחילה במסיבה ובהמשך בפארק) עם כמה חברים טובים, שותפו לפשע, חברתו ואביו. אמנם אין שום קשר בין ספרו של בניאוף לאירועי 11/9, אבל ספייק לי הצליח לנסח אחד כזה באמצעות אזכורים חוזרים ונשנים של סמלי האסון.
האסתטיקה של הסרט כוללת, בין היתר, דגלי לאום, פרחים, בולדוזרים, פריימים שבהם מככב הגראונד זירו ובעיקר שילוב של העיר ניו יורק בעלילה, כאילו הייתה אחת הדמויות. לי ניסה ליצור בסרט הקבלה בין האובדן של ברוגן - החופש שיילקח ממנו עם כניסתו לכלא - לזה של ניו יורק כולה, וכמובן לאובדן של הנספים וקרוביהם.
"השעה ה-25" היה הסרט החשוב הראשון שצולם בניו יורק אחרי אסון התאומים. אולי גם בשל כך, מעבר לעניין העלילתי, הקפיד ספייק לי לשקף בו את האירוע הזה באלגנטיות, בעדינות ובטקט, כך שההקבלה בין המגה-טרגדיה מהחיים האמיתיים, שהייתה אז עדיין פצע פתוח ורגיש במיוחד, לזו הקטנה והמתוסרטת של ברוגן לא תתפרש, חלילה, כביקורת על ההתמודדות של אמריקה עם האסון, אלא רק תחזק את אווירת האבל באמצעות הוספת פן אישי. מבחינה זו, הסרט מהווה מעין מוצר משלים ל"The Rising" של ספרינגסטין, והעובדה שהשיר המתנגן בסופו, לרקע הקרדיטים הוא "The Fuse" (מתוך אותו אלבום) בהחלט מסתדרת עם התחושה הזאת. התוצאה הסופית, בכל מקרה, מכובדת לא פחות מאשר חזקה ומרתקת.
מייקל מור השתמש באסון התאומים ובתוצאותיו הפוליטיות, המדיניות והחברתיות כדי ליצור את הסרט התיעודי המצליח ביותר בארצות הברית עד היום (הוא גרף כ-200 מיליון דולר רווח ברחבי העולם). "פרנהייט 9/11" הוא כתב אישום ארוך, תוקפני ומאוד חד צדדי נגד הנשיא ג'ורג' בוש והמדיניות של ממשלו. מור מבקר את בוש על כך שלא הצליח למנוע את מתקפת הטרור ההיא, ובין היתר מעלה טענה חריפה, לפיה ייתכן כי אוזלת היד בנושא הייתה קשורה ליחס הסלחני של הממשל האמריקאי כלפי סעודיה - שממנה הגיעו רוב המפגעים - מה שלטענתו מנע מארצות הברית לבצע פעולות ביטחוניות מסוימות מבעוד מועד.
עיקר הסרט עוסק במה שקרה בהמשך, בעיקר בהחלטה של הנשיא לצאת למלחמה בעיראק. מור טוען שם, בין היתר, שבוש משתמש בפחד מפני עוד 11/9 כדי לרדוף יריבים פוליטיים ולפגוע בזכויות האזרח, ותוקף אותו על כך שבעוד הוא שולח חיילים להילחם בעיראק הוא עצמו התחמק משירות צבאי בוייטנאם. לתוך כל זה מור דוחף גם את הבעייתיות באג'נדה הכלכלית של בוש; הטענה שלו היא שקשריו של הממשל הרפובליקני עם תאגידי הענק, בהם כאלה שהפיקו רווחים עצומים מההסתבכות בעיראק, מכתיבים את המדיניות של אמריקה. הפיזור הנושאי הזה, כמו גם הנטיות הדמגוגיות של מור, קצת מורידים מהמחץ של הסרט, אבל הביקורת של מור בהחלט הצליחה לפעפע ללב הציבור, ואין ספק של"פרנהייט 9/11" הייתה השפעה לא מעטה על דעת הקהל באמריקה.
ספרה השלישי של קלייר מסוד מיטיב להמחיש, דרך בניית מיקרוקוסמוס שבמרכזו כמה חברים ניו יורקרים, את הנתק מהמציאות שבו הייתה שרויה החברה האמריקאית לפני אסון התאומים. נתק שמאופיין בציניות, באירוניה, באדישות ובחיים שנבנים על אשליה מתעתעת.
תושבי ניו יורק, ובעיקר הצעירים והמגניבים שבהם, לא העלו על דעתם לרגע שיום אחד הכל יתפרק להם מול העיניים (מילולית) וייעלם לתמיד. ספרה של מסוד חודר לעומק החוויה הבועתית הזאת, ולקראת סופו, כשהתאומים נופלים, חוקר מעט גם את ההתפכחות ממנה. הספר מוצא את גיבוריו - דניאל מינקוף, מרינה תווייט וג'וליוס קלרק - כעשור אחרי שסיימו את האוניברסיטה, בני כמעט 30, חדורי אמביציה ותשוקה להצליח בעיר הגדולה.
התלישות שלהם מהמציאות שהם עומדים להכיר באה לידי ביטוי, בין היתר, בתחומי עיסוקם: מרינה כותבת ספר עיוני על אופנת ילדים, דניאל עושה סרטים תיעודיים על ניתוחים להסרת שומן וג'וליוס (הומו חצי וייטנאמי) הוא מבקר תרבות בחיפוש אחר במה. עולם המושגים והתפיסות שאליו הם מורגלים מתחיל להשתנות כשנכנסות לתמונה כמה דמויות מפתח נוספות (בהן עיתונאי ציניקן, אוטודידקט חובב ספרות קלאסית וליברל מיושן) ועוברות יחד עם שלושת החברים תהליכים של התנערות מאידיאלים ומדפוסי חשיבה. תהליכים שעוברות כל הדמויות במקביל, עד לצוואר הבקבוק של האירוע המכונן ההוא, שהמיר את הפרדיגמה שצעירי ניו יורק חיו בתוכה עד אז באחת אחרת, ארצית ומפוכחת יותר.
תכירו את מיטשל האנדרד. מעבר לעובדה שהוא בחור נחמד וחברותי, מהנדס במקצועו, הוא מעביר את זמנו הפנוי כגיבור על (תחת השם "המכונה האדירה") שמחזיק, על הדרך, גם בתפקיד ראש עיריית ניו יורק. איך הוא הגיע לג'וב הזה? נו באמת.
אחרי שהבחור עצר בגופו את אחד המטוסים במתקפת הטרור של 9 בספטמבר ומנע את קריסתו של המגדל השני (את המטוס הראשון הוא לא הספיק לעצור, קורה), תושבי העיר מיד בחרו בו לתפקיד, ומאז הוא מוליך את העיר ביד רמה לעבר עתיד טוב ובטוח יותר. מה עוד הוא עשה למען תושבי ניו יורק המפוחדים? המון דברים. אם זה מעניין אתכם, חפשו את סדרת הקומיקס המצוינת Ex-Machina (שום קשר ליובל בנאי), הכוללת 50 חוברות מושקעות ומרהיבות. בהחלט לא לגיקים בלבד.
נכון שלא כל האלבום השישי של הרכב הרוק האמריקאי סליטר קיני, שיצא באוגוסט 2002, מתייחס ישירות לאסון התאומים, אבל השירים שכן עושים את זה, עושים את זה הכי נכון ויפה שאפשר. קורין טאקר וקארי בראונסטיין, הגיטריסטיות וכותבות השירים של הלהקה, טענו שמדובר ב"אלבום פוליטי חד וצורמני, לפחות בכל הנוגע לטקסטים", אבל העובדה שהמופע הראשון בסיבוב ההופעות שקידם את האלבום הזה נערך ב-11 בספטמבר הייתה, לטענתן, מקרית לגמרי.
מה שבטוח זה שלפחות ארבעה שירים באלבום, שזכה לביקורות משתפכות, מתייחסים באופן ישיר וברור לאירועי The Remainder" ,"Far Away", "Combat Rock") 11/9" ו"Sympathy"), חוקרים את מצב האומה לאורך השנה שחלפה מאז, מבקרים את הממשל ומציגים אג'נדה נשית חזקה שאומרת שהציבור האמריקאי לא בהכרח תמים, נאיבי ונטול ספקנות כפי שנהוג לחשוב עליו. בשיר הנושא הן פונות לנשיא בוש באופן ישיר, ושואלות אותו בסרקזם "האם מותר לי להפוך את המקום הזה ולנער אותך ואת החברים המאובנים שלך? ". לכאורה, "One Beat" הוא תגובה מחאתית סטנדרטית למדי לאירועי 11/9, אבל העובדה שקול נשי מציג אותה מחדירה גם פן מגדרי מרענן, מה שהופך אותו לתגובה תרבותית חלוצית וחשובה לאסון התאומים.
ההצגה המרתקת והמקורית שיצר הבמאי ניל לבוט ("האחות בטי", "נרדפת") הייתה אחת התגובות החשובות של עולם התיאטרון לפיגועי 11 בספטמבר. לייב שרייבר מגלם את בן, שבמקרה לא הגיע לעבודתו במרכז הסחר העולמי ביום הנורא ההוא, סיגורני וויבר היא אבי, המאהבת והבוסית שלו. העלילה נפתחת ב-12 בספטמבר 2001, כשבן מבין שכולם בטוחים שהוא נהרג במתקפת הטרור, ומחליט לנצל את ההזדמנות כדי לנסות לברוח מהכל ולהתחיל חיים חדשים עם המאהבת שלו.
התפקיד מעט העיק על נפשו של שרייבר, שבתחילה התקשה להיכנס לדמותו האגואיסטית, הצינית של בן אבל ההצגה קיבלה ביקורות חיוביות מאוד והפכה ללהיט גדול בברודוויי. ברמה התרבותית-חברתית, עלילתה מסמלת במידה רבה את העובדה שאמריקה של לפני הפיגועים הייתה אמריקה שונה לגמרי מזו המוכרת היום, אמריקה שהאסון גרם גם לה, כמו לבן, לצאת מהמוכר והבטוח, ולהתגלגל להרפתקה הבלתי מסתיימת בעיראק ובאפגניסטן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם