אמריקן טאליבן: הילד שגדל להיות טרוריסט
ג'ון לינד, ילד טוב קליפורניה, התאסלם והפך לוחם טאליבן. במסמך מיוחד מתאר אביו מה גרם לבנו לסייע ל"אזרחים הסובלים באפגניסטן"
ג'ון, שקיבל מהממשל את התואר "העצור הראשון במלחמה נגד הטרור", יושב היום בכלא באינדיאנה. הוא אסיר של הממשל האמריקאי מאז 1 בדצמבר 2001, פחות משלושה חודשים לאחר פיגועי 11 בספטמבר.
ג'ון חף מפשע. הוא לא היה מעורב במתקפות טרור ואין לו שום קשר לנושא. גם הממשל לא חולק על כך, ובעסקת הטיעון שאישר השופט המחוזי נמחקו כל ההאשמות הנוגעות לטרור.
ארצות הברית יכולה להיות גאה בהיסטוריה הדמוקרטית שלה, אולם זה כעשר שנים היא נמצאת בתקופה פוסט טראומטית, בעקבות פיגועי 11 בספטמבר. אין לי כל דרך אחרת להסביר את ההתנהגות הברברית כלפי אדם צעיר ונעים הליכות כמו ג'ון לינד, ואת המשך החזקתו בכלא.
ג'ון בורך באופי רגוע ובסקרנות. כבר כילד הוא היה חשדן יותר מילדים אחרים כלפי דברים כמו סנטה קלאוס. בגיל 12 הוא צפה בסרט "מלקולם איקס" ונפעם מתיאור העלייה לרגל למכה. הוא החל להתעניין באיסלאם, וכעבור ארבע שנים החליט להתאסלם.
אני חושב שמה שמשך אותו היו פשטות הרעיונות והאותנטיות של הקוראן והחדית, שריתק אותו אינטלקטואלית ונגעו ללבו. בעינינו, הוריו, זו הייתה התפתחות חיובית, ובוודאי לא סיבה לדאגה. ג'ון נותר בן ואח אהוב כפי שתמיד היה. ג'ון תמיד היה תלמיד טוב, אולם הרגלי הלמידה שלו רק השתפרו לאחר שהתאסלם. הוא שקע בתוך ספרות איסלאמית ובמהרה הגיע למסקנה שעליו ללמוד ערבית כדי להמשיך בלימודיו.
ב-1998, בגיל 17, עזב ג'ון את הבית בקליפורניה ונסע לצנעא בתימן, שם החל בתוכנית לימודים תובענית. הוא היה נחוש לא רק לדבר ערבית שוטפת, אלא גם להעמיק את ההשכלה שלו במסורות העתיקות של האיסלאם. אשתי ואני תמכנו בו, רגשית וכלכלית, והוא שמר על קשר עם המשפחה בעת שהותו בחו"ל. בספטמבר 2000 סיפר לי ג'ון שבכוונתו להמשיך את לימודיו בפקיסטן. כתבתי לו ש"אני סומך עליך ומאחל לו חוויה נהדרת".
הוא הגיע לפקיסטן בנובמבר 2000 ונרשם לתוכנית ללימודי קוראן במדרסה. באפריל 2001 כתב לנו ג'ון
באותה תקופה שלט הטאליבן ברוב שטחה של אפגניסטן, והיה מעורב במלחמת אזרחים ארוכה נגד מורדים שנהנו מתמיכת הרוסים, המכונים "הברית הצפונית". ג'ון התקבל כחייל מתנדב, עבר במשך חודשיים אימוני חי"ר במחנה צבאי של הטאליבן ואז הוצב בחזית.
רוהאן גונרטנה, מומחה בינלאומי לטרור שמייעץ גם לממשל ומחבר הספר "בתוך אל-קאעידה - רשת טרור בינלאומית ", ערך ראיון מקיף עם ג'ון והכין דוח עבור בית המשפט שבו הועמד ג'ון לדין. "אי אפשר להגדיר כטרוריסטים את אלה שלחמו, כמו ג'ון, רק נגד 'הברית הצפונית'", כתב . "המניע שלהם היה הגנה על מוסלמים במצוקה באפגניסטן, לא הרג אזרחים".
ואילו ג'ון עצמו אמר מאוחר יותר בבית המשפט: "חשתי שחובה עליי לסייע למה שבעיניי הייתה תנועת שחרור איסלאמית, במאבקה נגד מפקדי מיליציות ששלטו בכמה מחוזות בצפון אפגניסטן. למדתי מספרים וגם מעדויות על מעשי זוועה שביצעו אנשי 'הברית הצפונית' נגד אזרחים. שמעתי דיווחים על מעשי טבח, אונס של ילדים וילדות, עינויים וסירוס".
בעיני העולם המערבי, וגם בעיני אביו, מדובר היה באידאליזם שאינו במקומו. החלטתו להתנדב לצבא אפגניסטן בשליטת הטאליבן הייתה פזיזה, והוא לא לקח בחשבון את התעללות הטאליבן באזרחיו. אולם התמונה שהצטיירה בעיניו על "הברית הצפונית" לא הייתה מוגזמת. הפרות ברוטאליות של זכויות אדם מצד "הברית" מתועדות בדוחות השנתיים של משרד החוץ האמריקאי על הפרת זכויות אדם לאורך שנות התשעים. וגם בהם מופיעים דיווחים על טבח, אונס של נשים וילדים, עינויים וסירוס.
הדחף של ג'ון היה לסייע. בכך לא פעל רק על פי צו מצפונו, אלא לפי אחד מעיקרי האיסלאם - הגנה על אזרחים מוסלמים תמימים מפני התקפה, ואם צריך, אז באמצעות שירות בצבא. זה לא "טרור", אלא בדיוק להפך. מאז הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-1979, אלפי צעירים מוסלמים מכל העולם באו להתנדב לשירות צבאי באפגניסטן, ממש כמו ג'ון.
החיילים הצעירים האלה סייעו להביס את הסובייטים, והם זכו לתמיכה פומבית מהממשל האמריקאי, במיוחד בתקופת כהונתו של הנשיא רונלד רייגן. במרס 1982 הוא אמר בין השאר כי "הלוחמים למען אפגניסטן מגינים על עקרונות העצמאות והחופש". כעבור שלוש שנים אף הוסיף רייגן ש"הם אחינו, לוחמי חופש, ואנו מחויבים לסייע להם".
לאחר שקוראים את ההצהרות האלה מפי הנשיא האמריקאי, זה פשוט אבסורד לטעון שג'ון לינד הפגין חוסר נאמנות למולדתו כאשר הגיע לאפגניסטן ב-2001 והתגייס לצבאה. אילו ניתן היה לעצור את ההיסטוריה באביב או קיץ 2001, הרי שאפשר היה לראות באודיסאה של ג'ון מסע דון קישוטי ומאוד יוצא דופן כאשר מדובר בצעיר אמריקאי, אולם לא היתה כאן שום כוונה רעה ובוודאי שלא מדובר בפשע. יתרה מזאת, גם הממשל האמריקאי היה שותף לדאגתו של ג'ון לאזרחים הסובלים באפגניסטן. ב-21 ביולי 2000 פרסם משרד החוץ האמריקאי הודעה שבה הצהיר שארצות הברית הייתה "הגוף שתרם הכי הרבה כסף לסיוע הומניטרי לעם האפגני".
הממשל לא הסתפק בכך, וגם העניק לממשלת הטאליבן סיוע כלכלי משמעותי. במאי 2001, למשל , הודיעה ממשלתו של ג' ורג' בוש על מענק של 43 מיליון דולר לממשלת הטאליבן, כדי לסייע לה להילחם בסחר באופיום. שר החוץ קולין פאוול אף הכריז על כך אישית והוסיף ש"נמשיך לחפש דרכים נוספות לסייע לאפגנים". ה "ניו יורק טיימס" הגדיר זאת כ"צעד ראשון וזהיר לקראת הקלת הבידוד של הטאליבן" מצד ממשל בוש.
אין להבין מכך שמדובר היה רק בידידות מופלאה בין ארצות הברית לטאליבן. שנתיים לפני כן הטיל הנשיא קלינטון עיצומים על ממשלת הטאליבן בגלל הפרת זכויות אדם. אבל לא הייתה אז עוינות בין ארצות הברית לטאליבן, ובשנת 2001, כאמור, היחסים היו במגמת שיפור.
ואז, בבת אחת, בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, הטאליבן הפך לאויב שלנו. ובמהרה האמינו אזרחי ארצות הברית ש"הם תמיד היו אויבים שלנו". באוקטובר 2001 פלשה ארצות הברית לאפגניסטן והתייצבה לצד "הברית הצפונית", בניסיון להפיל את ממשלת הטאליבן. ההודעה לעיתונות של פאוול, שפורסמה רק חצי שנה קודם, הוסרה בשקט מאתר האינטרנט של משרד החוץ.
בתחילת ספטמבר 2001, ימים ספורים לפני הפיגועים, הגיע ג'ון לעמדה הצבאית שבה הוצב בצפון מזרח אפגניסטן. היה זה קו החזית בלחימה בין הטאליבן ל"ברית הצפונית". ג' ון קיבל רובה ושני רימונים - ציוד סטנדרטי לחייל בחיל רגלים. הוא עסק בשמירה ובישל קצת לחיילי הטאליבן, ומעולם לא השתמש בנשקו. יחד עמו שירתו עוד כמה מתנדבים מחו"ל.
המחנה שבו הם התאמנו באפגניסטן מומן על ידי אוסמה בן לאדן, שגם ביקר במחנה פעמים רבות. המתנדבים ראו בו גיבור של המאבק נגד הסובייטים, אך איש מהם לא חשד אז שהוא מעורב בתכנון פיגועי 11 בספטמבר. ג'ון עצמו האזין פעמיים לנאומים של בן לאדן, בשני אירועים נפרדים, ובאירוע השני אף פגש אותו. ג'ון אמר שבן לאדן לא הותיר עליו רושם מיוחד.
אחרי פיגועי 11 בספטמבר נמתחה על סוכנויות המודיעין האמריקאיות ביקורת קשה, על שלא הצליחו למנוע את המתקפות ולאתר את בן לאדן. לכן זה קצת מוזר שג'ון לינד, אידאליסט בן 20 מקליפורניה, הצליח ללא קושי לפגוש את בן לאדן בקיץ 2001. מכל מקום, ג' ון לא חשב שהוא מדבר עם טרוריסט. הוא רק ידע שבן לאדן מימן בנדיבות את מחנה האימונים והוא גם שם לב שלא התייחסו אל בן לאדן כאל מלומד או מנהיג איסלאמי לגיטימי.
ארצות הברית פלשה לאפגניסטן באוקטובר 2001. מעט כוחות הוצבו בצפון המדינה. האמריקאים סמכו על כך ש"הברית הצפונית", יחד עם הפצצות אוויריות, יביסו את כוחות הטאליבן. ואכן, החזית בין הטאליבן ל"ברית הצפונית" בטאחר, שם הוצב ג'ון, התפוררה מיד לאחר תחילת ההפצצות. כוחות הטאליבן נסוגו בפאניקה לקונדוז. הם צעדו במשך יומיים לאורך 80 ק"מ בתנאי מדבר קשים. זה היה גיהנום. כוחות "הברית הצפונית" הרגו את כל מי שנפל בדרך, לעתים לאחר שסירסו אותו קודם. החיילים בקונדוז שביקשו להיכנע ניצבו בפני דילמה קשה. שנים נהגו אנשי "הברית הצפונית" לענות ולרצוח שבויים. גם הממשל האמריקאי ידע על כך.
מאוחר יותר השיגו פרקליטיו של ג'ון מברק לא סודי שנשלח משגרירות ארצות הברית בקונדוז בנובמבר 2001 אל קולין פאוול והרמטכ"ל. נאמר בו שחיילי טאליבן הלכודים בקונדוז "רוצים להיכנע בפני מישהו שלא ירצח אותם". הטאליבן , לפי המברק, "הציע להיכנע לארצות הברית או לאו"ם". במברק נאמר ש"אף אחת מהאופציות אינה ריאלית, והוצע להם לבקש סיוע מהצלב האדום".
ב-21 בנובמבר 2001 נכנס מנהיג הטאליבן באזור, מולה פאזל מזלום, למשא ומתן על כניעה מול הגנרל עבדול ראשיד דוסטום מ"הברית הצפונית". דוסטום היה דמות נודעת לשמצה, וההערכה היא שכוחותיו אחראים לטבח 2,000 אנשי טאליבן שבויים שנתפסו ב-1997. ה "ניו יורקר מגזין" כתב שארגוני זכויות אדם רואים בדוסטום "אחד מפושעי המלחמה הגדולים ביותר במדינה".
ובכל זאת, הושג הסדר כניעה. דוסטום דרש וקיבל סכום כסף גדול ובתמורה הסכים לאפשר ל-400 חיילי טאליבן לא חמושים מעבר בטוח דרך שטח שבשליטתו עד העיר הראט. ג'ון, במצב קשה לאחר המסע המתיש, היה בין ה-400.
אך ברגע שחיילי הטאליבן הניחו את נשקם, הפר דוסטום את ההסכם. במקום המעבר הבטוח שהובטח להם, הועמסו החיילים על משאיות שלקחו אותם למבצר העתיק קאלה-א-ג'נגי בפאתי מאזאר-אשאריף. בשעה שהשבויים הורדו מהמשאיות בחצר המבצר, נשמע פיצוץ עז. אחד השבויים פוצץ רימון שהסתיר על גופו. שניים מאנשיו של דוסטום נהרגו בפיצוץ. חייליו של דוסטום השתלטו מהר על העניינים, אבל הוא עצמו רתח מזעם.
השבויים נדחסו למרתף צפוף של בניין כיתות ורוד שבנו הסובייטים. כדי לנקום על פיצוץ הרימון, השליכו אנשיו של דוסטום רימון בתעלת האוורור. מהפיצוץ נהרגו ונפצעו כמה שבויים. ג'ון, ששכב מכווץ בפינה כל הלילה ולא הצליח להירדם, לא נפגע.
בסרט וידאו שצולם למחרת, 25 בנובמבר, רואים את השבויים מובלים, ידיהם כבולות מאחורי הגב, מהמרתף אל השדה שליד הבניין הוורוד, שם מורים להם להסתדר בשורות ולכרוע ברך. אנשיו של דוסטום התנהגו באכזריות. חלק מהשבויים חטפו בעיטות והוכו במקלות.
ג'ון ספג מכה בראשו וכמעט איבד את ההכרה. אמנם לא היו במקום באותו בוקר חיילים אמריקאים, אך היו שם שני אנשי מודיעין, בלבוש אזרחי, והשבויים לא ידעו שהם אמריקאים. הם הסתובבו בין השבויים ומפעם לפעם נתנו הוראות לשומרים של דוסטום. אחד האמריקאים, דייב טייסון, נשא רובה גדול ומצלמת וידאו. גם השני, ג'וני "מייק" ספאן, איש חיל הנחתים לשעבר, היה חמוש. בעת שעברו בין השבויים הם הצביעו על אלה שצריך לקחת לחקירה.
ג'ון היה אחד השבויים שנלקחו לחקירה. הוא צולם בווידאו ומאוחר יותר צפו בו מיליונים בטלוויזיה. בהתחלה התעלם ג'ון מהשאלות ושמר על שתיקה. ואז רואים את טייסון אומר לספאן: "הבעיה שלו היא שהוא צריך להחליט אם הוא רוצה לחיות, או למות, ולמות כאן. פשוט נעזוב אותו והוא יישב בפאקינג כלא הזה לשארית חייו הפאקינג קצרים. זו החלטה שלו. אנו יכולים לסייע לאלו שרוצים לדבר איתנו. יש רק מספר מוגבל של שבויים שנוכל להביא אליהם את הצלב האדום".
אני מניח שג'ון כבר הבין שהם אמריקאים, אך מכיוון שהם היו עם כוחותיו של דוסטום, ובלי חיילים אמריקאים בסביבה, הוא לא חש בטוח לדבר עמם. אבל הוא ידע שהם רציניים, שאנשיו של דוסטום עלולים להרוג אותו ושהצלב האדום יוכל לסייע "רק למספר מוגבל של שבויים".
ג'ון הוחזר אל יתר השבויים בשדה. לפתע נשמע פיצוץ בכניסה למרתף. נשעמו צעקות ושני שבועיים תפסו את הנשק של השומרים. בדיווח של עיתונאי ה"גראדיאן" לוק הרדינג על האירוע נכתב: "ואז ספאן 'עשה רמבו'. בעוד שאר השומרים נמלטים, נשכב ספאן על הארץ והחל לרסס את השדה באש אוטומטית. חמישה-שישה שבויים זינקו עליו מיד והוא נעלם מתחתיהם".
מאוחר יותר איתרו כוחות אמריקאים מיוחדים את גופתו של ספאן. הוא היה האמריקאי הראשון שנפל בקרב לאחר הפלישה האמריקאית לאפגניסטן. ברגע שהחלה ההתקוממות, הפנו שומרי "הברית הצפונית" את כלי הנשק שלהם לעבר 400 השבויים בשדה. רבים מהם נהרגו ונפצעו קשה. זה היה טבח. ג'ון ניסה לברוח, אך ספג קליע בירכו הימנית ונפל. במשך 12 שעות הוא שכב בלי נוע, בתקווה שיחשבו שהוא מת.
חלק מהשבויים פשוט הסתתר במרתף הבניין הוורוד וניסה לשרוד, אחרים לא ויתרו, והמשיכו להילחם. הם לקחו נשק ותחמושת מבניינים אחרים וירו מהחלונות, מהגגות ומתעלות. טייסון, שראה את עמיתו נהרג, התקשר בטלפון לוויני לשגרירות האמריקאית בטשקנט. "איבדו שליטה", צעק, "תשלחו מסוקים ותגבורת". תוך זמן קצר ספג המבצר הפצצה אווירית כבדה.
למחרת היו עוד גיחות, ובאחת מהן הושלכה פצצה במשקל טונה. המטרה הייתה הבניין הוורוד, אך היא פספסה ופגעה בחייליו של דוסטום. תקרית "אש כוחותינו" הזו שמה קץ להפצצות האוויריות. עד ה-28 בנובמבר חוסלו אחרוני חיילי הטאליבן שהתקוממו, ולדוסטום שוב הייתה שליטה מלאה על המבצר. לוק הרדינג ועיתונאים נוספים קיבלו אישור להכינס למתחם, והמראה שנגלה לעיניהם היה מצמרר. "ציפינו לראות טבח, אך לא במימדים גיהנומיים כאלה", כתב הרדינג. "היה קשה לעכל את זה. לאן שלא פנית, נתקלת בגופות או בחלקי גופות". הרדינג ראה שרבים מחיילי הטאליבן נהרגו כשידיהם קשורות מאחורי גבם.
בשלב זה עדיין נותרו שבויים במרתף, ואנשיו של דוסטום חיפשו דרכים לחסלם, בלי לרדת לשם בעצמם. הם השליכו לשם רימונים וירו רקטות אר-פי-ג'י. ג'ון, שהיה בין אלה שנשארו במרתף, ספג רסיסים בכתף, בגב, בקרסול ובשוק, ואלה התווספו לקליע שהיה נעוץ בירכו. בשלב מסוים שפכו דלק בתעלות האוורור והציתו אש. כמה מהשבויים נשרפו למוות.
ב-30 בנובמבר ניסה דוסטום טקטיקה אחרת: אנשיו הציפו את המרתף במים קרים. ג'ון, שלא יכול היה לעמוד בכוחות עצמו, נעזר במקל ובשבוי נוסף במשך 24 שעות, בניסיון לשמור את הראש מעל המים, שהיו מלאים בדם ובאשפה. למחרת, אנשיו של דוסטום היו בטוחים שאיש מהשבויים במרתף לא שרד. אולם, כנגד כל הסיכויים, 86 שבויים הצליחו לשרוד. אחר מהם היה ג'ון לינד.
ב-1 בדצמבר הגיע הצלב האדום למבצר, ואלה ששרדו יכלו לצאת מהמרתף. באותו ערב הם נלקחו לבית חולים בשברגאן, שם הנוחו ג'ון ועוד 15 שבועיים על אלונקות. כתב סי-אן-אן רוברט פלטון נכנס לשם מלווה בחייל אמריקאי וצלם. חרף מחאותיו של ג'ון, פלטון התעקש לצלם ולשאול שאלות בעוד החובש האמריקאי מזריק לג'ון מורפיום. כעבור זמן קצר עזב פלטון, לאחר שהצליח לצלם בווידאו את ג'ון אומר "לבי יצא" אל הטאליבם, שכל מוסלמי שואף להפוך לשאהיד ושהוא התאמן במחנה שמומן על ידי אוסמה בן לאדן.
עד אמצע דצמבר כבר הפך הראיון הזה בסי-אן-אן לסנסציה בארצות הברית. כמעט כל עיתון אמריקאי פרסם בעמודו הראשון את הסיפור על חייל הטאליבן האמריקאי, והמדיה המשודרת הוצפה בכתבות ובפרשנויות על ג'ון. הוא הוצג כ"בוגד" ש"נלחם נגד אמריקה" לצד טרוריסטים שביצוע את פיגועי 11 בספטמבר. בעמוד השער של "ניוזוויק" התנוססה תמונתו של ג'ון, ומתחתיה הכיתוב "אמריקן טאליבם".
החל מתחילת דצמבר יצאו הנשיא ג'וג' בוש, סגנו דיק צ'ייני, שרים ופקידים בכירים נוספים, בסדרת הצהרות חסרות תקדים על ג'ון. הם כינוי אותו שוב ושוב "לוחם אל-קאעידה", טרוריסט ובוגד. אני חושב שאפשר לקבוע בוודאות שלא היה דבר כזה בהיסטוריה של ארצות הברית, שאנשים בצמרת הממשל יצאו בהצהרות מלאות דעות קדוות נגד אזרח שעדיין לא הוגש נגדו כתב אישום.
בראיון בבית הלבן ב-21 בדצמבר 2001 אמר בוש שג'ון הוא "לוחם אל-קאעידה האמריקאי הראשון שלכדנו". שר ההגנה דונלד רמספלד אמר לכתבים שג'ון "נלכד על ידי כוחות אמריקאיים כשהוא חמוש בקלצ'ניקוב". ואילו ראש עיריית ניו-יורק רודי ג'וליאני אמר: "אני חושב שבמקרה שלפנינו צריך לשקול עונש מוות". התובע הכללי ג'ון אשקרופט הופיע בשתי מסיבות עיתונאים בטלוויזיה, שבהן האשים את ג'ו בתקיפת ארצות הברית.
שופט פדרלי נקט צעד לא שגרתי כשמתח ב"ניו יורק טיימס" ביקורת על התובע הכללי, שלדבריו "הפר את כללי משרד המשפטים", שנועדו לאפשר לנאשם משפט הוגן. אפילו "הנשיונל ריוויו" האולטרה-ימני כתב שאשקרופט הגזים. אני בעצמי עורך דין עם 25 שנות ניסיון. מעולם לא נתקלתי במקרה כזה שבו שללו מאדם בצורה כל כך בוטה את "חזקת החפות מפשע". ההפך היה נכון: ההנחה - גם של פקידי ממשל וגם של עיתונאות המיינסטרים - הייתה שבני אשם. עד היום מתארים את ג'ון באמריקה כ"טרוריסט" שלחם נגד ארצות הברית.
חיינו השתנו בבת אחת. מצאנו את עצמנו נאלצים לחמוק ממצלמות טלוויזיה ומכתבים. בימים הראשונים לאחר מעצרו של ג'ון הופעתי בכמה תוכניות טלוויזיה במאמץ להסביר מיהו ג'ון ולבקש רחמים. היינו חרדים לגורלו, לא היה לנו שום קשר עמו. כל מה ששמענו עליו הגיע מהתקשורת, לא מהממשל.
לשמחתנו, שכנינו, חברינו, עמיתינו ואפילו אנשים זרים, תמכו בנו. עוד מקור עצום לנחת היה ג'יימס ברוסנהן, עורך דין אמיץ מסן פרנסיסקו, שהסכים לייצג את ג'ון.
ברגע שג'ון היה עצור בידי הצבא האמריקאי, ארצות הברית הייתה צריכה להחליט מה לעשות איתו. הבולשת הפדרלית העריכה שבשנות התשעים, כ-2,000 אמריקאים נסעו למדינות מוסלמיות והתנדבו להילחם, וש-400 מוסלמים אמריקאים עברו אימונים במחנות צבאיים בפקיסטן ובאפגניסטן. איש מהם לא הואשם בפשעים שג'ון נאשם בהם, ולאף אחד מהם לא קראו בוגד או טרוריסט. הממשלה פשוט התעלמה מהם.
אבל הכל השתנה בבת אחת בבוקר 11 בספטמבר 2001. היה זה העיתוי של לכידתו של ג'ון, שחרץ את גורלו. די מהר היה לי ברור שהממשל לא יסתפק בהשבתו הביתה של בני הפצוע, אלא שהכוונה היא להעמיד אותו לדין כ"טרוריסט". ג'ון ספג התעללות שחורגת מכל מה שאומה תרבותית יכולה לסבול, אפילו בעת מלחמה. רמספלד אף הורה לצבא "להסיר את הכפפות" בעת שחוקרים את ג'ון.
ב-7 בדצמבר הוטס ג'ון לבסיס הנחתים "רינו", כמאה ק"מ דרומית לקנדהר. שם התגרו בו, הפשיטו אותו וקשרו אותו עירום לאלונקה, עם נייר דבק סביב חזהו, ידיו וקרסוליו. כשעיניו עדיין מכוסות, נעלו אותו בתוך קונטיינר גדול להובלה ימית, ללא חימום. הוא רעד בקור המקפיא. חיילים בחוץ הכו בדפנות ואיימו להרוג אותו.
לאחר יומיים הוא הועבר לבניין בבסיס. כאשר הסירו את הכיסוי מעיניו הוא מצא עצמו בפני אדם שהציג עצמו כאיש הבולשת הפדרלית, שהקריא לו את זכויותיו. כאשר הגיע לקטע המדבר על הזכות להתייעץ עם עורך דין, הוא אמר: "כמובן שאין כאן עורכי דין".
לאחר חקירה ארוכה הוחזר ג'ון לקונטיינר. ב-14 בדצמבר הוא הועלה על סיפון USS Peleliu, שם קבעו הרופאים שהוא סובל מהתייבשות, מיעוט חום וכוויות קור, ושאיננו מסוגל ללכת. ב-15 בדצמבר הוציאו סוף סוף את הקליע מרגלו.
הממשל כלל עשרה סעיפים בכתב האישום המנופח שהוגש נגד ג' ון. "אם יורשע", התגאה אשקרופט, "לינד יקבל כמה מאסרי עולם, ועוד 90 שנה". הסעיף החמור ביותר, שהיה קשור למותו של ספאן, היה קשירת קשר לביצוע רצח. האישום היה חסר בסיס: ההתקוממות במבצר באפגניסטן הייתה ספונטנית, וג' ון בעצמו היה קורבן, לא שותף להתקוממות.
ב-23 בינואר 2002, כבול בשלשלאות, נחת ג'ון בוושינגטון. הממשל בחר להעמידו לדין בצפון וירג'יניה, סמוך לפנטגון, אחת המטרות של מבצעי פיגועי 11 בספטמבר, כדי להבטיח את מרב העוינות כלפי ג'ון. הוא הועבר לכלא ועוד באותו לילה ניסינו, אמו ואני, לראות אותו, אך לא הרשו לנו. למחרת התירו לנו לראות אותו בתא בבית המשפט. צוות ההגנה של ברוסנהן הצליח לפגוש אותו רק זמן קצר לפני הופעתו הראשונה בבית המשפט באותו בוקר.
הדיונים בתיק "ארצות הברית של אמריקה נגד ג'ון פיליפ ווקר לינד" היו אמורים להתחיל בפני השופט ט.ס. אליס השלישי ב-24 בינואר 2002, אולם השופט הודיע שהוא דוחה את המשפט לסוף אוגוסט. נחרדנו, שכן היה ברור שג'ון יהיה בשיאו של המשפט בעת יום השנה לפיגועי 11 בספטמבר. קשה לחשוב על נסיבות מפלות יותר לנאשם.
הסנגורים הגישו תביעה לביטול ההודאות שהוצאו מג'ון בעת חקירתו בבסיס הנחתים באפגניסטן. נקבע דיון ליולי, שבו ג'ון אמור היה להעיד כיצד התעללו בו החיילים האמריקאים. ערב לפני הדיון פנו התובעים אל הסנגורים והחלו לנהל משא ומתן על עסקת טיעון. היה ברור שהם רוצים להימנע מהשמעת העדויות של ג'ון בבית המשפט.
בעסקה שנחתמה לבסוף הודה ג'ון שכחייל באפגניסטן הוא הפר את הסנקציות הכלכליות שהטיל הממשל על הטאליבן. הוא גם הודה בהחזקת נשק ושני רימונים. כל שאר האישומים נמחקו, כולל סעיפי הטרור והקשר לרצוח את ספאן. על פי דרישת רמספלד הוכנס סעיף נוסף לעסקה, בו מוותר ג'ון על טענותיו לפיהן עבר עינויים בבסיס הנחתים. העונש בעסקה היה חמור בכל קנה מידה: 20 שנות מאסר.
ב-4 באוקטובר 2002 אישר השופט את העסקה, קבע שהיא "צודקת והוגנת", ושלח את ג'ון לכלא. לפני מתן גזר הדין איפשר השופט לג'ון להקריא הצהרה שהכין מראש, בה הסביר כיצד הגיע לאפגניסטן. הוא גינה בתוקף את הטרור. "הגעתי לאפגניסטן במטרה להילחם בטרור ובדיכוי", אמר , והדגיש שהטרור מנוגד לאיסלאם. "לא תמכתי בטרור בכל צורה ולעולם לא אעשה זאת".
אוסמה בן לאדן מת. ג'ון לינד, כיום כבר בן 30, עדיין כלוא. כאביו, אני שמח שהוא שרד, וגאה על כך ששמר על כבודו במהלך כל האירועים, בחו"ל ובבית.
חוץ מפרקליטיו, היחידים שרשאים לבקרו הם בני משפחתו הקרובה. אסור לנו להיות במגע פיזי עמו, ומחיצת זכוכית מפרידה בינינו. עלינו לשוחח באמצעות טלפון, וסוכן ממשלתי בחדר הסמוך מפקח עלינו ומקליט כל מילה. אחד הפרשנים במכון הובר באוניברסיטת סטנפורד כינה את מקרהו של ג'ון "תביעה קטנונית", שלא "הולמת אומה גדולה". אך לדעתי היא יותר מקטנונית - היא לא אנושית בצורה ברוטאלית.
התקווה והתפילה שלי היא שבשלב מסוים, פקידים רציונליים והוגנים יבינו שיש לשחרר את ג'ון, במקום להתעקש שישלים את ריצוי עונשו. אין שום טעם בהמשך מאסרו. שחרורו, לעומת זאת, יסייע לאמריקה לשקם את תדמיתה בעולם, ובעיקר בקרב המוסלמים, כאומה מוסרית המחוייבת לשמירת החוק.
sofash@maariv.co.il
הכותב תרם לצדקה את התשלום שקיבל עבור הכתבה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם