כך שרדתי את הפיגוע במגדלי התאומים
המטוס פגע בקומה ה-78 והעובדים במשרדים שמעל נשרפו. בריאן קלארק, אחד מ-4 הניצולים, משחזר בראיון לסופשבוע את רגעי האימה
קלארק יודע שיש משהו מעט מוזר, כמעט בלתי נתפס, בעיסוק ברשימת לקוחות עסקיים ובמאזנים כלכליים פחות משבוע לאחר ש-61 מעובדי החברה נהרגו בפיגוע שלקח איתו 630 מעובדי בניין מספר שתיים, הבניין הדרומי, שבו עבד. "אני חושב שכולנו הרגשנו שזה הדבר הנכון לעשות", הוא מסביר. "שאנחנו צריכים לחזור להיות יחד כקבוצה אחת, ולא שכל אחד יישב בבית ויתאבל עם עצמו". יומיים לאחר מכן, הוא מספר בגאווה, החברה חזרה לעבודה מלאה.
מי שלא היה שם הוא חוזה מאררו, אחד מחבריו לעבודה של בריאן, שבלילה שלאחר אותה ישיבת עבודה במלון W הגיע לפגישה אישית עם בריאן באמצע הלילה. "אני זוכר את החלום הזה כאילו זה היה אתמול", הוא מספר. "אני חולם שאני שוכב על הגב, הראש שלי שעון על הכרית בעת שאני מביט קדימה, ופתאום חוזה מגיע אליי, לבוש בחלוק לבן, ואני רואה רק את פלג גופו העליון. הוא היה אז בן 32 והוא נראה חזק ובריא.
אני זוכר שאני מפנה לעברו אצבע מאשימה ואומר לו, 'אתה חי. עבדת על כולם, חשבנו שנהרגת'. והוא מסתכל עליי, מחייך, ולא אומר כלום. אני זוכר שהוא רק הנהן עם הראש, חייך קלות ושלח לעברי מסר ברור של'אתה כבר תבין את זה'. ואז התעוררתי, ולרגע אחד הייתי בטוח שחוזה איתי בחדר. אני זוכר שהסתכלתי סביבי, חיפשתי אותו".
את חוזה הוא אמנם לא ראה יותר, אבל במקום זה, הוא מספר, הוא זכה לסוג של שלווה שגם היום, עשר שנים לאחר הפיגוע, ממשיכה לעטוף אותו כמו שכבת מגן בלתי נראית. "ברגע שהבנתי שזה היה לא יותר מחלום השתלטה עליי תחושה חזקה של רוגע, של השלמה. תמיד האמנתי באלוהים, אבל החלום על מאררו פתר לי את כל הספקות. זה נתן לי סוג של קבלה, של ידיעה שמאררו, האיש שנהרג בזמן שניסה להציל את כולם, הוא המלאך ששומר עליי ושבא לאשר לי שהכל בסדר".
בריאן עוצר לרגע, מפשיל את שרוולו ומציג בפניי צמיד כסף שהוא עונד באופן קבוע, ושעליו מוטבע שמו של מאררו ומתחתיו צירוף האותיות WTC, קיצור של Trade Center World. ההחלטה לשאת עמו את שמו של האיש שמעולם לא היה מחבריו הקרובים לא נבעה רק מאותו חלום, אלא בעיקר מהפעם האחרונה שבה ראה את מאררו, כמה דקות אחרי התרסקות המטוס על בניין שבו עבדו שניהם. "אני זוכר שרצתי למטה במדרגות החירום", הוא נזכר, "ואז, בקומה 68, אני רואה את מאררו עולה למעלה ואומר לו'מה אתה עושה?'. והוא אמר לי שהוא שמע במערכת הקשר את דייב ויירה, חבר שלנו לעבודה, שתקוע בקומה למעלה, ושהוא הולך לחלץ אותו. הוא ראה שאני דואג ואמר לי'אני אהיה בסדר'. אני המשכתי לרדת למטה, הוא עלה להציל את דייב, ובסוף שניהם נהרגו".
אנחנו נפגשים בביתו של בריאן בעיירה השקטה מאווה שבצפון ניו ג'רזי. הוא בן 64, נשוי לדיאן ואב לארבעה ילדים בוגרים. כיאה למי שבמשך עשרות שנים החזיק במשרה בכירה בחברה פיננסית מצליחה, מציע ביתו את כל הפינוקים: בריכת שחייה בחצר האחורית, וסביבה מפוזרים כיסאות שיזוף, שולחן אוכל מעוצב וערסל אחד; מדשאה מטופחת, מעוטרת קבוצות קבוצות של פרחים; סלון גדול, פסנתר כנף שחור וחדר אוכל רחב ידיים, שבמרכזו שולחן עץ כבד ועליו זוג פמוטי כסף.
אין בבית שום זכר לאותו פיגוע ששינה לנצח את פניה של ארצות הברית: לא תמונות של עשרות החברים לעבודה שנהרגו באותו יום, גם לא גזרי עיתון. במקום זה, אפשר למצוא על שולחן הקפה שבמרכז הסלון אלבום תמונות מושקע מהטיול של בריאן ואשתו בצרפת.
הבחירה לא מפתיעה. בריאן, כפי שהוא מעיד לא פעם במהלך הראיון, קיבל החלטה מודעת לא לתת לפיגוע להשתלט על חייו. במקום להתעסק במוות הוא מקדש את הח- יים. לא שוקע במחשבות, לא מתעמק בשאלות כמו למה הוא ניצל ואחרים לא, וגם לא משקיע יותר מדי זמן בצפייה בעשרות הסרטים שהופקו בעקבות היום ההוא.
אין סיוטים אחרי שעוברים דבר כזה?
"כלום. עשר שנים ואפילו לא סיוט אחד. אני שם את הראש על הכרית ושתי דקות אחר כך אני כבר ישן. אפילו בלילה שלאחר הפיגוע לא הייתה לי בעיה להירדם. אני מודע לכך שאירוע כזה יכול לעורר לא מעט שאלות, אבל ברור לי שאין להן תשובה ולכן אני לא נותן להן לרדוף אותי. אי אפשר לשנות את ההיסטוריה ולכן אין טעם לחזור אחורה כל הזמן. אני יודע שזה נשמע מוזר, ואולי זה מעיד על בעיה אצלי, אבל ככה הייתי מהיום של הפיגוע וזה מה שאיפשר לי להמשיך הלאה".
אלא שגם אם בריאן היה מעדיף לאפסן את הפיגוע באחת המגירות בתא האחורי של המוח, הרי שבעשר השנים האחרונות הייתה זו ארצות הברית ששאבה אותו פעם אחר פעם לאותו יום. אתר ההנצחה הרשמי בגראונד זירו ביקש לתעד את סיפורו האישי, ועשרות כלי תקשורת מכל העולם רצו לקבל את המנה שלהם מהיועץ הפיננסי בעל הדיבור הרך ותווי הפנים העדינים, שהפכו בעיני רבים סמל לגבורה האמריקאית, בשורה אחת עם הכבאים וראש העיר לשעבר רודי ג'וליאני, אחד מארבעה אנשים בלבד שהצליחו לשרוד על אף שהיו בזמן הפיגוע מעל הקומה ה-78 של בניין מספר שתיים, הקומה שבה פגע המטוס השני בשעה 9:03 בדיוק .
בגיליון המיוחד שמפרסם השבוע המגזין "טיים" לרגל יום השנה העשירי לפיגוע במגדלי התאומים, אפשר למצוא על עמוד השער את פניהם של עשרה בני אדם, שסיפורם האישי מגלם את סיפורו של אותו פיגוע: ג' וליאני הוא אחד מהם, כך גם הגנרל האמריקאי ומפקד הכוחות הלוחמים בעירק ובאפגניסטן עד לאחרונה דיוויד פטריוס, שר ההגנה בזמן הפיגוע דונלד רמספלד, וגם בריאן קלארק.
למגדלי התאומים הוא הגיע ב-1981. תחילה לבניין הצפוני, בניין מספר
"אין ספק שמגדלי התאומים היו הכתובת הטובה ביותר להיות בה מבחינה עסקית", אומר קלארק. "עבור מי שרצה להצליח בניו יורק, משרדים במגדלי התאומים היו סוג של מסר. היו מגיעים אצלנו לפגישות לקוחות מכל העולם, ואנחנו היינו לוקחים אותם למסעדה בקומה ה-107 של הבניין, o f The World Windows. הנוף שנשקף ממנה היה פשוט עוצר נשימה. מצד אחד אתה יכול לראות את ברוקלין, מהצד השני את מרכז מנהטן.
זו בהחלט הייתה הרגשה טובה לשבת שם עם לקוחות שאתה רוצה להרשים. חלק מהם היו רוצים לראות משחק של הניו יורק ינקיז, אז היינו מזמינים לימוזינה ומשם לוקחים אותם למשחק, ואז מחזירים אותם בלימוזינה למלון. אבל בסוף, כשהערב נגמר, הייתי חוזר הביתה ברכבת. בתוך החברה היינו מאוד צנועים בהתנהלות שלנו".
ב-1993, שמונה שנים לפני קריסת התאומים, זכה בריאן, יחד עם עוד אלפי עובדים במגדלים, למפגש הראשון שלו עם אלקאעידה ואוסמה בן לאדן, באותו פיגוע מפורסם שבמהלכו התפוצצה משאית תופת בחניון התת קרקעי של הבניינים. הפיגוע, שעליו פיקד המחבל הפקיסטני רמזי יוסוף, הסתיים במותם של שישה בני אדם ובפציעתם של כאלף נוספים, מחיר כבד בפני עצמו ששמונה שנים לאחר מכן יהפוך ללא יותר מהערת שוליים בהיסטוריה העקובה מדם של הבניינים הגבוהים.
בריאן, בצירוף מקרים מדהים, היה אמור לעבור בסופו של יום הפיגוע ההוא לקומה ה-84 של הבניין הדרומי, בניין מספר שתיים, מעבר שבצל הפיגוע הקשה נדחה בשלושה שבועות. "אני זוכר שכל העובדים ארזו את החפצים שלהם בקופסאות אישיות והעבירו אותן למרתף המשותף של שני הבניינים. אפילו שעל פי נוהלי העבודה המקובלים הם היו צריכים לבוא לעבודה בחליפה ועניבה, באותו יום, בגלל המעבר, הרשנו להם באופן חד פעמי להגיע בג'ינס וטי-שירט".
מתי הבנת שמדובר בפיגוע?
"המשאית התפוצצה ב-12 בצהריים. אני זוכר שהרגשתי את הבניין רועד ושמעתי בום גדול, אבל כשראיתי מהחלון שאנשים בורחים מהמסעדה שבקומה הראשונה, המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה שמדובר בפיצוץ במטבח של המלון. שנייה אחר כך ידעתי שצריך לברוח מהבניין דרך מדרגות החירום. בבניין היו שלושה גרמי מדרגות חירום, ואני זוכר שכולם רצו אליהם, כך שלקח לי יותר משעתיים לרדת 31 קומות. אלפי אנשים ניסו לרדת דרך אותן מדרגות ובקושי הצלחנו לזוז, כשבכל אותו זמן אנחנו בכלל לא מודעים לכך שזה היה פיגוע".
שמונה שנים לאחר מכן בריאן ימצא את עצמו יורד פעם נוספת במדרגות החירום, הפעם של בניין מספר שתיים. והפעם ייקח לו פחות מעשר דקות לרדת מן הקומה ה-81 כל הדרך לרחוב: בהיעדר ניצולים - לבד מבריאן ושלושה נוספים - המדרגות היו פנויות ומיותמות מאדם. עדות כואבת במיוחד למחיר הכבד שגבה הפיגוע ממאות העובדים שמצאו את מותם ב-30 הקומות העליונות של הבניין, אלו שמעל לקומה ה-78 שבה פגע המטוס.
אחרי הפיגוע ב-1993 לא חשבתם לוותר על המעבר לבניין שתיים ובמקום זה לעבור לבניין אחר?
"מבחינתי לא היה בכלל ספק שאני חוזר לאותו מקום. אני חושב שכולם הרגישו ככה, למעט שישה עובדים בחברה שהודיעו אחרי הפיגוע שהם לא מוכנים לחזור לעבוד באותו בניין. אני חושב שמבחינה פסיכולוגית, העובדה שעברנו לבניין חדש הפכה את ההתמודדות לקלה יותר. זה נתן לעובדים שלנו אפשרות להתחיל מחדש במקום נקי, מסודר. זה הפך את ההתמודדות לפחות רגשית, אני חושב. באופן אישי, באותה תקופה לא שמעתי על בן לאדן ולא היה לי מושג מה זה אל-קאעידה. היינו בטוחים שמדובר בפיגוע נקודתי שנכשל".
זמן קצר לאחר פיצוץ המשאית, החליט קלארק להתנדב ולקחת על עצמו את תפקיד אחראי הקומה במקרה של שריפה בבניין. "הייתי צריך להרכיב צוות של מתנדבים שכלל עוד חמישה אנשי טכנולוגיה ואת המאבטח שעמד בכניסה לקומה שלנו. הרעיון היה שבראש הצוות יעמוד מישהו מהדרג הבכיר כדי למנוע מצב שבו עובד נקרע בין הבוס שאומר להישאר במשרד לאחראי על הפינוי שאומר לעזוב את הבניין. עברנו הכשרה מקיפה במשך שלושה ימים, היו לנו מכשירי קשר אישיים שאפשרו לנו לשמור על קשר במקרה חירום וקיבלנו משרוקית, כובע, פנסים וחולצה זוהרת, שהייתה אמורה להבדיל אותנו משאר העובדים במקרה חירום".
מה הייתה ההנחיה במקרה של שריפה בבניין?
"לרכז את כל העובדים של הקומה במפגש המסדרונות המרכזי, שם הותקן טלפון חירום שהיה מוגן מאחורי זכוכית. אחד מאיתנו היה צריך לשבור את הזכוכית, להתקשר למערך החירום המיוחד שהיה בצד השני, לדווח על הבעיה ולחכות להנחיות".
בבוקר 11 בספטמבר היה קלארק במשרדו שבקומה ה-84, נערך לעוד יום של עבודה. בשעה 8:46 בדיוק הוא שמע פיצוץ אדיר. "אני זוכר שהתסתכלתי החוצה וראיתי כדור עשן אדיר מכסה את החלון. בגלל שהחלונות בבניין לא היו ניתנים לפתיחה, לא יכולתי להוציא את הראש ולראות מהמשרד שלי מה קורה בבניין מספר אחת, ולכן בשלב הראשון לא ידעתי במה מדובר".
מתי הבנת שמדובר במטוס שהתרסק אל תוך הבניין?
"מכיוון שלא יכולתי לראות כלום מהמשרד יצאתי החוצה, למשרד שבקצה השני של הקומה. בדרך פגשתי בחורה בשם סוזן שעבדה איתי. היא רצה אליי בוכה ואמרה לי שאנשים קופצים מהבניין השני. לא היה לי שום רצון לראות אנשים קופצים למותם אז ליוויתי אותה בחזרה למשרד שלה והלכתי להתקשר לאשתי ולאבא שלי ואמרתי להם שאני בסדר".
בדומה לפיגוע ב-1993, גם במקרה הזה כל התרגולות וההנחיות לא עמדו במבחן המציאות ולא הצליחו לגבור על האינסטינקט האנושי: אלפי העובדים בבניין, שבאותן דקות טרם נפגע מהמטוס השני, ביקשו פשוט לקחת את הרגליים ולברוח ממנו. עשרות המעליות בבניין המשיכו לעבוד באופן שוטף, שלושת גרמי מדרגות החירום היו פנויים, אבל מי שעמד בדרכם של העובדים החוצה היו דווקא קציני הבטיחות של הבניין, שהפעילו את מערכת הכריזה המרכזית ופעם אחר פעם הפצירו בעובדים להישאר בפנים. "אני זוכר שהסירנה הופעלה וברקע נשמעה ההודעה'בניין 2 בטוח, העובדים מתבקשים להישאר במשרדיהם'", אומר קלארק.
לא זאת בלבד, אלא שמאות עובדים שעזבו את משרדיהם והגיעו ללובי, נתקלו באנשי הביטחון שהפצירו בהם להיכנס בחזרה למעליות ולחזור למשרדיהם שבקומות העליונות. אחד מאותם אנשים היה בובי קול, חברו של בריאן לקומה, שאיתו דיבר בעת שאירע הפיצוץ השני, הפעם רק שש קומות מתחת למקום שבו השניים עמדו בשעה 9:03 בבוקר. "זה היה בום אדיר", הוא נזכר. "המטוס פגע בקומה ה-78, אבל משום שהוא נכנס בבניין כשהוא בזווית, הכנף שלו הגיעה עד הקומה ה-81, שלוש קומות מתחתינו. כל הבניין זז מהפגיעה.
זאת הייתה תחושה שאני לא אשכח כל החיים, במשך חמש שניות הבניין פשוט זז לכיוון אחד, נוטה על צדו. הייתי בטוח שעוד רגע אנחנו הולכים ליפול, ואז הוא נע בכיוון השני בחזרה. הלהבות עדיין לא הגיעו לקומה שלנו, אבל אני זוכר תחושה מחניקה של אבק סמיך שמילא את הקומה, ודברים שנופלים מהתקרה. רמקולים, כבלים, חלקי מזגנים. הפעם כבר הבנתי מיד שמדובר בפיגוע. הסמיכות הגדולה בין שני הפיצוצים והעוצמה שלהם לא הותירו מקום לספק".
מה עושים באותו רגע?
"בגלל הפיצוץ בבניין הקודם, הפנס כבר היה לי בכיס, אז הוצאתי אותו ופילסתי דרך לעבר מדרגות החירום. למרות שאני הייתי אחראי על פינוי דרך גרם מדרגות C, כשהגעתי למרכז הקומה משהו משך אותי בגב לעבר גרם A. אני לא יכול להסביר מה זה היה, אבל זאת הייתה החלטה שהצילה את חיי, כי גרם A היה היחיד שלא עלה באש".
כמה אנשים היו בקומה בזמן הפיצוץ?
"למרבה המזל, רוב האנשים לא נענו להנחיות במערכת הכריזה וברחו החוצה. אני חושב שבקומה שלי, מתוך משהו כמו 250 אנשים, 200 עזבו את הבניין ב-17 הדקות שבין שני הפיצוצים. זה נכון שהייתה הנחיה ברורה להישאר במשרדים, אבל גם לי היה ברור שאין טעם להיאבק באנשים שרוצים לברוח החוצה. צריך להבין שראינו בבירור שהיה פיצוץ גדול בקומה ה-91 של בניין מספר אחת, ולכן המחשבה הטבעית במקרה כזה היא לקחת את הרגליים ולברוח הכי רחוק שאפשר. אין לי ספק שאם לא הייתי אחראי על פינוי הקומה בזמן חירום, גם אני הייתי בורח הכי מהר שהייתי יכול".
גם קלארק הבין שהוא מוכרח להימלט על נפשו. הוא רץ לעבר גרם מדרגות A כשהוא מוביל אחריו עוד שישה עובדים מהקומה. "היה חושך מוחלט במדרגות ואני הובלתי את הקבוצה בעזרת הפנס שהיה לי. בקומה 81 רצה לעברנו אישה מלמטה, חסמה לנו את הדרך וצעקה'עצרו, עצרו, אתם לא יכולים להמשיך לרדת'. היא אמרה שהמדרגות מלאות עשן ושחייבים לברוח בחזרה למעלה".
אלא שאז שמע בריאן קולות של מישהו מאחד המשרדים שזועק לעזרה. בהחלטה של רגע הוא פתח את הדלת לקומה ויצא למסע חילוצו של סטנלי פרימנאס, עובד בבניין אותו מעולם לא פגש עד לאותו יום. "משכתי איתי את אחד העובדים שירד איתנו במדרגות, בחור בשם רון דיפרנצ' סקו, וביחד הלכנו לנסות לחלץ את האיש מתחת להריסות. שאר העובדים הקשיבו לעצה של האישה וחזרו למעלה. אלא שזמן קצר אחרי שנכנסנו לקומה רון התקשה לנשום בגלל העשן הסמיך והיה חייב לצאת בחזרה למסדרון".
קלארק המשיך להתקדם באיטיות, כשהוא נעזר בפנס ומנסה לאתר את האיש שלא הפסיק לקרוא לעזרה. "ואז אני רואה את היד שלו דרך פתח שהוא שבר בתור הקיר", הוא נזכר. "אלא שהוא היה קבור תחת קיר גבס בגובה שני מטרים וחצי שהפריד בינינו, כך שהדרך היחידה לחלץ אותו הייתה לעזור לו לקפוץ מעל הקיר ולצאת למסדרון". קלארק נעמד על אחד הכיסאות, כופף את הגוף לעבר הצד השני של הקיר ובשארית כוחותיו עזר לסטנלי לקפוץ מעל הקיר ולחבור אליו.
"משכתי אותו, הוא נפל עליי ושנינו נפלנו על הגב", הוא נזכר. "הוא נתן לי נשיקה גדולה ואמר'אני סטנלי פרימנאס, ומעכשיו אתה אחי לנצח". סטנלי , כפי שלמד אחר כך, כבר היה מחוץ לבניין כמה דקות קודם לכן, אחד ממאות העובדים שביקשו לברוח מהאזור, ושבעצת אנשי הביטחון התבקשו לקחת את המעליות בחזרה למעלה. עצה שעלתה בחייהם של מאות בני אדם, ושרק בנס הסתיימה אחרת במקרה של סטנלי, היחיד שניצל מהקומה שלו, ואחד מארבעת הניצולים מהקומות שמעל קומה 78.
קלארק מתאר את השתלשלות האירועים מאותו יום בתאטרליות. כשהוא נזכר ברגעים הראשונים שלאחר התנגשות המטוס בבניין שבו עבד הוא מתרומם מהכיסא, מכופף את גבו, מכווץ את עיניו ומדמה כיצד ניסה לגשש את דרכו דרך מסך האבק שמילא את הקומה. כשהוא מספר כיצד חילץ את חברו, הוא מתרומם פעם נוספת, זוקף את גבו ושולח את ידו, כאילו מסייע פעם נוספת לאיש להתרומם מבין ההריסות ולדלג מעל אותו קיר. יחד עם זאת, הטון שלו נותר כל העת יבש, נטול רגשות, כמעט אטום. הוא מתאר את האירועים בפרטי פרטים בטון קפוא, כמגלם תפקיד ראשי בהצגה שמישהו אחר כתב עבורו. "אני מודע לכך שאני מספר את זה בטון אובייקטיבי, ולא כמו מי שהיה שם", הוא מודה.
מהירידה למטה במדרגות קלארק זוכר בעיקר את הבדידות הגדולה, את דממת המוות שאחזה באחד הבניינים הכי עמוסים בעולם. מאות רבות של מדרגות שירד בלי לראות נפש חיה למעט חוזה מאררו, אותו חבר מהעבודה שהתעקש לעלות לקומות העליונות ולחלץ את חברו הטוב דייב ויירה. קלארק וסטנלי המשיכו במסע למטה, כשבדרך עצרו בקומה ה-31. "נכנסנו לחדר הישיבות בקומה ואני התקשרתי לאשתי ואמרתי לה שאני בסדר וסטנלי התקשר לאשתו".
איך היא הגיבה?
"באותו זמן, כשכבר היה ברור שמדובר בפיגוע גדול, היו בבית שלנו עשרים אנשים, חברים, שכנים וקרובי משפחה שידעו שאני עובד במגדלי התאומים. השעה הייתה 9:35, חצי שעה אחרי הפיגוע. אחרי שאמרתי לאשתי שהכל בסדר היא הודיעה לכולם שאני חי ושתוך שעתיים אני אהיה מחוץ לבניין. הסיבה שהיא אמרה שעתיים היא שהיא זכרה שזה הזמן שלקח לי לרדת מאותה קומה בפיגוע של 1993".
אלא שהפעם, כשהמדרגות פנויות לחלוטין, המסע היה קצר בהרבה, וקלארק וסטנלי מצאו את עצמם מחוץ לבניין כבר ב-9:55, כשהם צועדים ברחובות בלי יעד מוגדר. "באחד הרחובות הסמוכים ראינו שני נזירים מהכנסייה הסמוכה, וסטנלי התחיל לבכות ואמר להם'בריאן הציל אותי'. בתגובה הציע אחד מאנשי הדת שניכנס לכנסייה ונתפלל יחד. ואז, כשאנחנו על סף הכניסה לכנסייה, אנחנו מביטים לעבר הבניין הדרומי ורואים אותו קורס. חצי שעה אחר כך גם הבניין הצפוני קרס".
קלארק, כמו אלפי אנשים באותו יום, התחיל לרוץ הכי מהר שהוא יכול, במקרה שלו לעבר הנהר המזרחי, כשלפתע שמע את הכרוז מכריז כי המעבורת לכיוון ניו ג'רזי עומדת לצאת בכל רגע. הוא עלה על המעבורת שמקיפה את חלקה הדרומי של מנהטן, ואז, כמה דקות לאחר תחילת ההפלגה הקצרה, חלף בפעם הראשונה סמוך למקום שבו עמדו מגדלי התאומים ועכשיו נראה כמו תמונה דמיונית מסרט אימה.
"אנשים היו בהיסטריה, לא הפסיקו לדבר ולבכות, ואז, בשנייה אחת, כולם השתתקו והביטו במחזה המדהים הזה בדממה מוחלטת. זה נראה כאילו מישהו עשה חור בשמים. אין לי שום דרך אחרת לתאר את זה. מחזה שהוא פשוט לא ייאמן. משהו בלתי נתפס". כמה דקות אחר כך, ב-11:15, כשהוא כבר בצדו השני של הנהר, הוא ירד מהמעבורת ורץ לבחורה בדלפק הראשון שהוא ראה מול העיניים, ביקש לעשות שיחת טלפון והתקשר לאשתו.
היא כבר הייתה בטוחה שאתה מת?
"דיברנו ב-9:35, כשהיא משוכנעת שייקח לי לפחות שעתיים לעזוב את הבניין. ואז, אחרי 25 דקות, היא רואה את הבניין כולו קורס. כך שהיא לא הייתה בטוחה בכלום, אבל התחושה שלה הייתה שאני מת. ואז היא מרימה את הטלפון ואני אומר לי'היי מותק, זה אני', והיא פשוט מתעלפת. היא נפלה על הרצפה ולא יכלה להגיד כלום. שעתיים אחר כך, ב-13:15, כבר הייתי בבית עם כולם".
את הימים שלאחר מכן העביר קלארק בעיקר בניחום אבלים ובהשתתפות בעשרות הלוויות של חבריו לעבודה. בלילות היה נרדם בקלות: לא סיוטים, לא יקיצות שטופות זיעה קרה, לא התקפי חרדה או דכאונות רגעיים. "אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל פשוט נאטמתי מבחינה רגשית בנוגע לכל החוויה הזאת".
שמונה ימים לאחר מכן, בעקבות הנחיה מפורשת שלו ושל שאר המנהלים הבכירים, חזרה החברה לעבוד במתכונת מלאה במשרדיה החדשים. "חברת ביטוח הבריאות שהיינו מבוטחים בה בחברה מימנה 15 מפגשים של תמיכה נפשית לעובדים שחזרו לעבודה", הוא נזכר. "אני הלכתי לשני מפגשים.
אני זוכר שישבנו במעגל, 12 עובדים, והמנחה ביקש שכל אחד יספר מה עבר עליו באותו יום. ואחרי שכולם סיפרו הוא ביקש שנעשה סיבוב נוסף וכל אחד יספר דברים שעלו לו בראש בזמן שהאחרים דיברו. אחר כך הוא ביקש שנעשה סיבוב נוסף עד שכולנו סיפרנו כל מה שזכרנו. אחרי זה הוא ביקש שנעשה סיבוב דומה ונספר מה אנחנו מרגישים. ואז עוד סיבוב ועוד סיבוב. בסופו של דבר הרגשתי שהמפגשים האלה לא עוזרים לי יותר מדי, ואחרי שתי פגישות החלטתי להפסיק עם זה".
איך הפיגוע שינה אותך?
"אני לא מוכן לשקוע בעבר ובמחשבות של מה אם. אבל הבנתי שאי אפשר לתכנן שום דבר לעתיד, שאתה לא יכול לדעת מה יקרה מחר. ואם אתה לא חושב על העבר ולא מתכנן את העתיד, כל מה שנשאר לך זה לחיות את ההווה. וזה מה שאני משתדל לעשות. החיים זה דבר יקר ואני רוצה לדעת שאני חי אותם הכי טוב שאני יכול. אני כבר בן 64, ואני רוצה להסתכל יום אחד אחורה ולדעת שמיציתי כל רגע. אני רוצה לדעת שחייתי טוב ושאהבתי טוב. שאהבתי את המשפחה, את החברים, את השכנים. אני רוצה לדעת שהם יודעים שאני אוהב אותם. אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה, אבל זה נכון".
איך הרגשת כשאובמה הודיע לפני ארבעה חודשים על חיסול בן לאדן?
"זאת הייתה תחושה מוזרה. התקשיתי להתחבר לכל החגיגות שהיו ברחובות אחרי שנודע שהוא חוסל. אני אמנם מאוד מאושר מהעובדה שהוא לא יוכל לתכנן עוד פיגועי טרור נוספים, אבל קשה לי לחגוג כשמישהו מחוסל. אני בהחלט יכול להבין ולקבל מלחמות מנע שמטרתן להציל חיים, אבל קשה לי לקבל חיסול לשם חיסול, קשה לי להשלים עם התנקשות מכוונת, גם אם מדובר במחבלים".
עשר שנים אחרי, אתה וסטנלי באמת עדיין אחים לנצח?
"זה קשה לשמור על קשר בגלל שהוא גר בקצה השני של ניו יורק ואני בניו ג'רזי. אבל אנחנו מדברים כל כמה חודשים, מתקשרים אחד לשני בימי הולדת. למעשה אני זוכר שכמה שבועות אחרי הפיגוע הוזמנתי להופיע באחת מתוכניות האירוח וסטנלי ואשתו הפתיעו אותי ונכנסו לאולפן תוך כדי. זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את אשתו והיא אחזה לי ביד בכל הכוח בהתרגשות גדולה. כמה חודשים לאחר מכן, ביום השנה הראשון לפיגוע, הפתעתי אותו בכנסייה שלו בניו יורק והבאתי לו את הפנס שבעזרתו פילסנו את דרכנו החוצה.
לפני חצי שנה התקשרו אליי מהמוזיאון החדש שאמור להיפתח באתר ההנצחה לפיגועים ושאלו אם יש לי מזכרת מאותו יום. אמרתי להם,'תנו לי לבדוק ולחזור אליכם'. התקשרתי לסטנלי, והוא מיד הסכים לתרום את הפנס למוזיאון. כשמסרנו את הפנס, פוקס ניוז הגיעו לתעד את האירוע וראיינו את שנינו".
בחמש השנים שלאחר הפיגוע עמד קלארק בראש הקרן שהקימה החברה שלו לסיוע לעשרות משפחות קורבנות הפיגוע מקרב עובדיה. בסך הכל גייסה הקרן סכום כולל של 5.2 מיליון דולר לטובת משפחות הקורבנות. אבל לפני חמש שנים, כשהוא בן 59, החליט בריאן שהגיע הזמן לפרוש ולממש הלכה למעשה את תפיסת עולמו החדשה. "לפני שנה היינו, אשתי ואני, שלושה שבועות בסין. בחודש הבא אנחנו טסים ללונדון ולפריז. אני יוצא הרבה לחופשות, סוחר בבורסה, משחק גולף, פעיל בכמה ארגוני צדקה ונהנה מהחיים.
במקביל אני מספר את הסיפור האישי שלי לכל מי שמעוניין לשמוע. סיפרתי את זה כבר מאות פעמים. זה לא קל, אבל אני יודע שזה מחיר קטן שאני משלם בשמחה בתמורה לכך שניצלתי".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם