מסע צלב: הרדיפה אחרי מוסלמים בארה"ב
הפרנויה אחרי פיגועי ה-11.9 יצרה גל אנטי מוסלמי ששטף את כל ארה"ב, מממשל בוש וסוכנויות הביון ועד הרחוב. פעם אחת זה גם נגמר ברצח
ערב יום השנה העשירי לפיגוע במגדלי התאומים, כשקהילות מוסלמיות רבות ברחבי ארצות הברית מורידות פרופיל ונערכות למפגני שנאה מצד תנועות ימין קיצוניות, כדאי להיזכר מתי כל זה התחיל.
צחוק הגורל הוא שדווקא ביום בו נפלו מגדלי התאומים הגיעו כמה מראשי הארגונים המוסלמיים הגדולים באמריקה לוושינגטון, שם נקבעה להם פגישה עם הנשיא בוש.
פחות משנה לאחר שניצח בבחירות ושמונה חודשים לאחר שנכנס לבית הלבן, הגיעו נציגי האיסלאם כדי לפדות את הצ'ק שהעניקו לנוצרי השמרן מטקסס בבחירות בפלורידה, שבהן ניצח על חודם של כמה מאות מצביעים.
בבחירות ההן, בניגוד לכל היגיון פוליטי, התייצבה הקהילה המוסלמית באופן גורף מאחורי מועמדותו של בוש והעניקה לו לא פחות מ-78 אחוז מקולות חבריה. לשם השוואה, היהודים בפלורידה העניקו לו 19 אחוז בלבד.
הימים שלאחר אירוע הטרור של 11 בספטמבר התאפיינו בהיסטריה לאומית שלוחת רסן שלקחה את החברה האמריקאית למקומות קיצוניים ובלא מעט מקרים גם מסוכנים. בוש נסחף בשיטפון האנטי מוסלמי שהציף את שני בתי הקונגרס שנשלטו על ידי המפלגה הרפובליקנית. עשרות חוקים בעלי ניחוח גזעני מובהק אושרו ברוב גדול ובהליך מזורז בשם השמירה על ביטחון האזרחים והגנת המולדת. בוש תרם את חלקו על ידי מתן תוקף דתי, לא פעם משיחי, למאבק בטרור הקיצוני.
כך למשל הכריז, חמישה ימים לאחר הפיגועים, בנאום מיוחד לאומה שנשא ממעונו הנשיאותי בקמפ דיוויד: "מסע הצלב הזה, המלחמה בטרור, הולך לארוך זמן. העם האמריקאי חייב להיות סבלני. אני הולך להיות סבלני. אבל אני יכול להבטיח לציבור האמריקאי שאני נחוש".
החוק שמזוהה אולי יותר מכל עם הפגיעה במעמדו של המיעוט המוסלמי בארצות הברית הוא "חוק הפטריוט" הידוע לשמצה, שאושר ברוב גדול כחודש וחצי לאחר הפיגועים (98 מחברי הסנאט תמכו בו ורק אחד התנגד). החוק נועד להעניק לרשויות כלים להבטיח את ביטחונה של ארצות הברית מפני מתקפת טרור עתידית על אדמתה.
בפועל נוצלו הכלים החדשים שקיבלו מנגנוני הביטחון השונים לצורך פלישה המונית לחייהם הפרטיים של מיליוני "חשודים" פוטנציאלים, כמעט כולם ממוצא מוסלמי: מקריאה של תיקים רפואיים, דרך האזנה לשיחות טלפון, פלישה לחשבונות אי-מייל, גישה חופשית לחשבונות בנק, מעקבים וציתותים ועד לכניסה לבתי חשודים בלי צו חיפוש.
הסעיף השני בחוק החדש, שעורר את מרב ההתנגדות מצד גורמים ליברליים, התיר פלישה לבתיהם של חשודים בפעילות טרור או סתם פעילות פלילית ללא צורך בהצגת צו בית משפט ושלא בידיעת הדיירים, כשהוא מעניק אישור גורף "לחפש ולקחת כל ציוד או חומר שמהווה עדות לפעילות פלילית". סעיף זה התפרש על ידי רבים כחדירה גסה לחייהם של האזרחים והוא סותר
סעיף בעייתי אחר בחוק הפטריוט התיר לחוקרי האף-בי-איי לאסוף נתונים אישיים של כרטיסי אשראי, תיקים רפואיים ופעולות בנקאיות ללא צורך בצו של בתי משפט ובלי לפרט את סיבת הבקשה או זהות החשוד.
כפי שחשף המגזין "ביזנסוויק" ב-2005, הסעיף נוצל לצורך חדירה המונית לחשבונות האישיים של מאות אלפי אזרחים, רובם מוסלמים. לגבי רובם המכריע לא היו קיימים שום ממצאים מוקדמים שקשרו אותם לפעילות טרור או לתמיכה בה. את הנתונים קיבלו החוקרים מבתי עסק, מועדוני הימורים, סוכנויות להשכרת רכב ובתי מלון באזור לאס וגאס.
גורם במשרד המשפטים הודה כי "אנחנו לא נוטים לפנות לבית המשפט לצורך קבלת אישור לאיסוף
הפרטים האישיים". החוק החדש לא חייב אותו ואת הקולגות שלו לעשות זאת. בדיעבד, ברור שהבעיה העיקרית ב"חוק הפטריוט" הייתה האופן שבו הוא השתלב במגמה מדאיגה של הקצנה לאומית ושנאה דתית שקיבלה תוקף רשמי בחסות מערכות המשפט והפוליטיקה.
תשעה ימים לאחר הפיגוע פרסם משרד המשפטים בוושינגטון תקנה מיוחדת שמספקת גמישות חריגה למעצר של מהגרים לתקופה ארוכה מהרגיל ובטרם מתקבלת החלטה משפטית בעניינם. בתחילת נובמבר 2001 שלח התובע הכללי ג'ון אשקרופט מסמך מיוחד לראשי האף-בי-איי ובו הפציר בהם לבצע 5,000 ראיונות יזומים לגברים בגילאי 33-18 שהיגרו לארצות הברית באופן חוקי ממדינות ערביות שבהן התגלו ריכוזים של אל-קאעידה.
מתברר שמה שתואר בגרסה הרשמית כהתנדבות לשתף פעולה התבסס במקרים רבים על שיטות חקירה אלימות ומעצרים לא חוקיים. בהקשר זה זכור דוח מיוחד שפרסם המבקר הכללי של משרד המשפטים האמריקאי גלן פיין כשנתיים לאחר הפיגוע, ובו נמצאו "בעיות מהותיות" בכל מה שנוגע למעצר אלפי מהגרים ממוצא איסלאמי, כולל "ניצול מילולי ופיזי" שאירע בלא מעט מקרים.
"למרות שאנחנו מודעים לאתגרים העצומים ולנסיבות הקשות בעקבות הפיגועים, מצאנו בעיות מהותיות באופן שבו הוחזקו עצירים", כותב פיין. חלק מהמקרים המפורטים מתארים כיצד עצירים שונים "הוטחו לעבר הקיר או הדלת על ידי קציני המעצר".
האלימות לא הוגבלה רק למסדרונות האפלים של מתקני החקירות אלא הגיעה גם לרחוב. בחודשים שלאחר הפיגוע נרשמו אלפי תקריות שבמהלכן אזרחים פשוטים התפרצו בזעם אלים לעבר עוברי אורח תמימים בעלי חזות מזרח תיכונית.
מנתונים רשמיים של האף-בי-איי עולה כי מספר מעשי האלימות על רקע דתי נגד אזרחים מוסלמים בארצות הברית עלה מ-28 בממוצע בשנה לפני הפיגועים ל-481 בשנת 2001. מרבית המקרים אירעו בחודשים ספטמבר-דצמבר, עלייה של 1,700 אחוז במספר מעשי האלימות לעומת התקופה המקבילה בשנה הקודמת.
אחד המקרים הזכורים הוא הרצח של באלביר סודהי, אב לשלושה שחוסל שלושה ימים לאחר הפיגועים בעת ששתל פרחים בתחנת הדלק שבבעלותו. האיש שהורשע במעשה התפאר ביום הרצח שהוא "הולך להרוג את אלה שאחראים לפיגוע ב-11 בספטמבר".
במקרה אחר הוזעקו כמאה שוטרים לעבר קבוצה של מפגינים זועמים שניסו לפגוע במתפללים מוסלמים במסגד בעיר בריג'ויו שבאילינוי, תוך שהם צועקים "ערבים לכו הביתה".
מספר התקריות האלימות על רקע דתי פחת מאז, אבל האמריקאים הראו שוב ושוב שהם מתקשים לסלוח, כמו שהוכיחה התגובה העוינת לתוכנית לבנות מרכז קהילתי מוסלמי הכולל מסגד סמוך לגראונד זירו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם