עשור

מה למדה אמריקה מאיתנו על הטרור?

ניצב אורי בר לב הגיע לניו יורק בראש משלחת ישראלית שבוע אחרי ה-11.9. עשור אחרי, הוא משחזר את ראשית מהפכת בטחון הפנים בארה"ב

סופ
אורי בר-לב | 9/9/2011 21:46 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
הממזרים שינו את התוכנית", אמר לנו הנציג האמריקאי שקיבל את פנינו בשדה התעופה בניו יורק. זה קרה באמצע ספטמבר 2001, שבוע ימים לאחר פיגוע הטרור הגדול ביותר על אדמת ארצות הברית, בעיצומה של הטראומה הלאומית האמריקאית שזעזעה את האומה שהייתה, עד אז, שלווה ובוטחת בכוחה. עמדתי בראש משלחת של קציני משטרה ישראלים שאמורים היו לסייר באמריקה ולדבר עם עמיתיהם על "זכויות אדם". זה היה נושא הסיור.

זו הייתה המשלחת הביטחונית הרשמית הראשונה שהגיעה לארצות הברית לאחר הפיגוע, ועל פי התוכנית המקורית היינו אמורים להציג דרכים לשמירה על הביטחון בלי לפגוע בזכויות האדם והאנוש, בהתאם לעקרונות החוקה האמריקאית. אבל איפה זכויות, איזה אדם, גם החוקה נדחקה הצדה. נושא הסיור השתנה בן לילה. אין עוד זכויות אדם. מעכשיו, מדברים רק על טרור ועל כל הדרכים שבהן ניתן למנוע ממנו לשוב אל אדמת ארצות הברית. ולצורך השגת המטרה הזו, נדמה היה באותם ימים, כל האמצעים כשרים.
חבר ביחידת הרקולס המובחרת של משטרת ניו יורק בתרגיל המדמה התקפה על העיר
חבר ביחידת הרקולס המובחרת של משטרת ניו יורק בתרגיל המדמה התקפה על העיר צילום: גטי אימג'ס


מצאנו באמריקה אומה מבוהלת, מנהיגים מעורערים, ביטחון עצמי סדוק, דיכאון וחשש. היינו בניו יורק, בוושינגטון, בבוסטון ובפלורידה, קיימנו מפגשים רבים עם קולגות ועם מנהיגים מקומיים וגם מנהיגים ברמה הלאומית. השמועה על בואם של קציני משטרה ואנשי לוחמה בטרור מישראל עשתה לה כנפיים וראשי ערים, מרשלים, שריפים ומושלים נהרו מכל קצוות הארץ לפגוש אותנו.

כל זה לא מנע מאיתנו לעבור, בכל שדה תעופה אמריקאי ולפני כל טיסה, את החוויה המפוקפקת של המבדקים הביטחוניים המוגזמים, שלא לומר מגוחכים, כאילו היינו מחבלים פוטנציאליים חגורי חגורות נפץ. האמריקאים טענו שמדובר ב"מבדקים רנדומליים", אקראיים , כאילו "נפלנו במדגם" דמיוני. אבל היה ברור שהטענה אינה רלוונטית. העובדה שבאנו מהמזרח התיכון, המרובעות האמריקאית והפאניקה שלאחר הפיגועים הפכו כל טיסה לסיוט, שבו עמדנו ברצון וללא טענות.

היינו אמורים לדבר ולהרצות על איך נהרגו שנה קודם לכן 13 אזרחי ישראל ערבים במהלך מהומות אוקטובר, אבל כמובן שאיש לא שאל אותנו על כך והנושא לא עלה. במקומו, נשאלנו ותוחקרנו ארוכות על איך נלחמים, מסכלים ומטפלים בטרור. ישראל למודת טרור ונחשבת לפורצת דרך ומתקדמת ביותר בכל הקשור למלחמה בו. זה הפך, כמובן, לחזות הכל בסיורנו.

הביקור שלנו סוקר בעמודים הראשונים, חלקו לנו כבוד מוגזם, קיבלנו תשואות ובעיר אחת אפילו העניקו לנו את מפתח העיר. כמובן שערכנו גם ביקור ב"גראונד זירו", שעדיין העלה עשן והיה מכוסה במאות טונות של שברים מפויחים. האמריקאים שתו בצמא כל מילה, כל הברה שיצאה מפינו. גם עבורנו זה הפך לביקור מכונן. הם למדו עלינו, אנחנו עליהם.
טראומת ג'יי אדגר הובר

במהלך הקריירה הביטחונית שלי צברתי "ניסיון אמריקאי" רב. ביקרתי שם פעמים רבות, גם לפני הפיגוע. כמי שצבר ניסיון בתחום הטרור (הקמתי את יחידת "הגדעונים" במשטרה ושימשתי בלא מעט תפקידים בחזית הטרור) קיימתי קשר רצוף ופורה עם ראשי האף-בי-איי וסוכנויות נוספות, ותמיד חלקנו מידע ומודיעין תוך שיתוף פעולה צמוד.

אורי בר לב מאמן יחידה מיוחדת במיאמי, 2001
אורי בר לב מאמן יחידה מיוחדת במיאמי, 2001 צילום: יהונתן שאול

לאחר הפיגוע, כשהוחלט להקים את "המשרד לביטחון המולדת", השתתפתי במשלחת מיוחדת שיצאה מישראל (בראשות ראש המועצה לביטחון לאומי דאז עוזי דיין). ניסינו לסייע ולתרום מניסיוננו המצטבר בכל הקשור להקמת זרוע מתכללת מרכזית שתרכז את המאבק בטרור. עד היום אני לא משוכנע שהצלחנו. בשנתיים האחרונות הייתי נציג המשטרה והמשרד לביטחון הפנים בוושינגטון, יצרתי מערכת פורייה וענפה של קשרים עם כל ראשי הסוכנויות (ויש באמריקה סוכנויות רבות), עם המשרד להגנת המולדת, עם מרשלים, שריפים, מפקדי משטרה וגורמים רבים נוספים. לא מזמן שבתי מוושינגטון, שם ערכתי סבב פרידה מרגש מהאנשים והמוסדות הללו. עד היום אני שומר עם חלקם על קשר הדוק.

ההחלטה הראשונה והמשמעותית ביותר שקיבלה אמריקה שלאחר פיגועי ספטמבר, הייתה להקים את "המשרד לביטחון המולדת"
(department of homeland security). זהו המשרד השני בגודלו בממשל הפדרלי היום, לאחר משרד ההגנה. תקציבו נע בין 60 ל-70 מיליארד דולר, והוא מעסיק כ-400 אלף בני אדם. המספרים הללו עצומים גם בקנה מידה אמריקאי. המשרד אמור היה להיות הגורם המרכזי שמתאם, מפעיל, קובע ומתכלל את מדיניות המלחמה בטרור.

באמריקה, כשהמערכת מתחילה לפעול, אין מצב לעצור אותה. המטחנה טוחנת. תוך זמן קצר הוקמה בכל אחת ממדינות ארצות הברית שלוחה של המשרד, בראשו עומדת היום ג'נט נפוליטנו, המקורבת מאוד לנשיא אובמה. המשרד סיפח ובלע לא מעט גופים כמו משמר החופים והשירות החשאי. לנפוליטנו סמכויות רבות והיא נהנית מאמונו של הנשיא, אבל הניסיונות לבלוע, למשל, גם את האף-בי-איי נכשלו בינתיים. משרד המשפטים ממשיך להחזיק בסוכנות העוצמתית לחקירות פדרליות.

למרות הקמת המשרד והמשאבים האדירים שהושקעו בו, יש עדיין פער גדול בין החזון למציאות בשטח. בארצות הברית יש 19 אלף גופי אכיפת חוק. כן, זה המספר. לא מדובר בטעות. אין ביניהם היררכיה ברורה. אין הגדרת סמכויות מסודרת. פעם, כשנקלעתי לקרב עם פורץ שניסה לגנוב את מכוניתי בשכונה שקטה בפרבר וושינגטוני, ובתי הזעיקה את המשטרה, הגיעו למקום כוחות מארבע זרועות אכיפה נפרדות.

היו שם ניידות של המשטרה המקומית, של המשטרה הארצית, של המרשל, של השריף, של מי לא. ה"וושינגטון פוסט" פרסם לאחרונה סדרת תחקירים על גורמי איסוף המודיעין נגד טרור בארצות הברית. מתברר כי מדובר בגופי איסוף רבים, שכל אחד פועל בפני עצמו ולא משתף את הגופים העמיתים בממצאיו ובהערכותיו. אין זרוע מרכזית שמייצרת תמונת מודיעין כוללת.

הובר, השאיר טראומה
הובר, השאיר טראומה  ארכיון

נכון, באמריקה יש עדיין טראומה מתקופת ג'יי אדגר הובר, ראש האף-בי-איי הכוחני שעקב אחרי כולם והטיל אימה, ולכן יש הקפדה שהעוצמה לא תרוכז כולה בגוף אחד. במטה המרכזי של האף-בי-איי יש עדיין פסלים של הובר. על פי הבדיחה, כששואלים מדוע לא הוסרו הפסלים הללו עד עכשיו, עונים החבר'ה שהם לא מוכנים לקחת את הסיכון, ושאם יתברר שהובר עדיין חי איפשהו ופתאום יגיע לביקור פתע, שיראה שהכל בסדר.

נכון, זה מצחיק, אבל המציאות משעשעת פחות. בארצות הברית פועלות עדיין אינספור סוכנויות מודיעין הבוחשות אחת במקביל לשנייה. זה לא מצב בריא. ניתן היה לראות עד כמה המצב מסורבל בהערכות המודיעין האמריקאיות הסותרות והבעייתיות בעשור האחרון בכל הקשור לגרעין האיראני.

בכל הקשור לפעילות המבצעית בשטח, המצב עוד יותר מסובך. כל עיר לעצמה, כל מדינה לעצמה, לפעמים גם בתוך הערים והמדינות הפירוד רב: המרשלים פועלים במישור אחד, השריף במישור אחר, ומשטרת התנועה, המשטרה המקומית, משטרת הרכבת התחתית - כל הגופים הללו לא מסוגלים, עדיין, לפעול בסינכרוניזציה בשטח. בניגוד, למשל, למצב אצלנו. כשיש, חס ושלום, פיגוע בתל אביב, לא מתעוררת שאלה מי מנהל את האירוע. יש משטרה לאומית אחת, אין בלתה. מפקד המשטרה הוא מפקד האירוע, נקודה. וזה הבסיס לתפקוד בשטח. זה התנאי ליעילות ולהצלחה.

הפקיסטנים במקום הילד

האמריקאים ממשיכים עדיין במאמץ למצוא את נקודת האיזון בין הצורך במניעת טרור ואיסוף מודיעין לשם כך, ובין זכויות האדם הנגזרות מהחוקה. אין להם מושג מה לעשות עם השיטה המכונה "פרופיילינג", שמתייגת אנשים על פי נתונים הקשורים במקום לידה, מוצא, דת, או צבע כבעלי פוטנציאל להיות טרוריסטים. ולכן הם המציאו את מה שמכונה "בדיקות אקראיות", במאמץ לרמות את עצמם ואת אילוצי החוקה. אם תעקבו אחרי זה תראו שהאקראי הזה, בבדיקות האמריקאיות, שיטתי לחלוטין. כי אין ברירה אחרת.

קבוצות סיכון הן עניין שאי אפשר להתעלם ממנו ולכן אין שום סיבה לבצע בדיקה מדוקדקת בילד בן הארבע, אבל להניח לשלושת הפקיסטנים שאחריו לעבור חופשי. אני מאמין ומקווה שבעתיד תימצא הדרך להמשיך לכבד את עקרון השוויון וזכויות האדם, בלי להתפשר יותר מדי על צורכי הלחימה בטרור ועל מניעת פיגועי דמים.

פיגוע שהיה יכול להימנע. נידאל חסן, שהרג 12 חיילים
פיגוע שהיה יכול להימנע. נידאל חסן, שהרג 12 חיילים צילום: אי-פי

גודל האבסורד הומחש בנובמבר 2009, כשקצין אמריקאי מוסלמי בשם נידאל חסן ביצע פיגוע בבסיס האמריקאי פורט הוד. מייג'ור חסן נהג להתפלל באותו מסגד שבו קיבל את ההשראה מוחמד עטא, מראשי הקבוצה שביצעה את הפיגועים ב-11 בספטמבר . הוא הספיק להרוג 12 חיילים אמריקאים ולפצוע עשרות. אם הייתה למערכת המלחמה בטרור האמריקאית שיטת פרופיילינג, המייג'ור הזה היה תחת פיקוח וניתן היה לאתר אותו מבעוד מועד. אי אפשר לעקוב אחרי כל אחד בכל מקום, חייבים לצמצם את המרחב ואת המטרות הפוטנציאליות, אחרת חוטפים שוב ושוב.

האמריקאים מודעים לבעיה הזו ואני משוכנע שימצאו לה פתרון. מודיעין הוא השלב הראשון, הקריטי, בדרך למניעת הטרור. אחריו באה היכולת המבצעית לבצע סיכולים מדויקים של גורמי הטרור, ואחר כך יכולת ההשהיה של הטרוריסטים בדרכם לביצוע זממם (מחסומים בשטח, מסוקים, אמצעים מיוחדים), ולבסוף סידורי אבטחה וביטחון בשטח.

מי שמזלזל בסעיף הזה, האחרון, צריך להבין שאפילו הפיגוע בדולפינריום, שמעורר פלצות בתוצאותיו, היה יכול להיות גרוע בהרבה אלמלא היה בודק ביטחוני בכניסה למועדון. זה בדיוק ההבדל בין 25 הרוגים ל-250. ולכן , אם אין לך הבסיס, שהוא המודיעין, שאר רגלי הביטחון מעורערות.

את המודיעין אי אפשר להשיג בפריסה רחבה ומקסימלית שאינה יעילה, חייבים לצמצם גזרות. חייב להיות אפיון כלשהו. כן, המצב באמריקה היום שונה מכפי שהיה ערב הפיגועים. אני מניח שאם היום תירשם קבוצה של ערבים מוסלמים מגודלי זקנים לבית ספר לטיסה בפלורידה, כל נורות האזהרה יהבהבו מיד, מה שלא קרה ב-2001. לא רק קו הרקיע של מנהטן השתנה באותו יום בספטמבר, גם אמריקה ותפיסת העולם שלה. אבל זה עדיין רחוק מלהיות מספיק.

וכאן אני חוזר לחלוקת המודיעין בין הזרועות השונות ולצורך שהמידע יגיע לכל הדרגים בזמן אמת. לצורך לייצר תמונת מודיעין כוללת ומאוחדת. שיתוף הפעולה הזה עדיין לא קיים באמריקה. גם אצלנו, מקום קטן בהרבה, לקח זמן לסגל אותו. האינטרס של איש המודיעין הוא לשמור על מקורותיו, לחלוק את ידיעותיו עם כמה שפחות גורמים, כדי להקטין את הסיכוי לחשיפת המקור ודרכי הפעולה. הבעיה היא, שמודיעין שלא נעשה בו שימוש הוא ברכה לבטלה. לשוטר בשטח יש אינטרס לדעת שמפגע בדרך אליו. ולכן, צריך שתהיה סמכות עליונה שתקבל את ההחלטה.

בישראל הנושא הזה הוטמע. כך נוצרה דוקטרינת הסיכול הממוקד, שבה נעשה שימוש במודיעין מסוגים ומקורות שונים, שמתאחד לתוך חמ"ל משוכלל אחד, עם מפקד אחד וביצוע אחד. התוצאות ניכרות בשטח. גם האמריקאים מבצעים היום סיכולים ממוקדים, אבל הם עדיין רחוקים מחלוקת מודיעין ברמה ישראלית.

הגענו לנושא התקציבי. בתקופת מלחמת העולם השנייה ארצות הברית החזיקה שישה מיליון חיילים בפעילות מבצעית מחוץ לגבולותיה. מספר אדיר. הכלכלה האמריקאית פרחה, המפעלים עבדו בקיטור מלא, האבטלה הייתה מינימלית. היום אמריקה מחזיקה בסביבות 150 אלף חיילים בפעילות מבצעית בחוץ, וקורסת. המציאות שונתה.

 

"מצאנו באמריקה אומה מבוהלת" צילום: אי-פי

העולם השתנה. חלוקת הנטל שונה, ההגנה על ביטחון הפנים גובה מחיר כבד באמצעים ובכסף. נדמה לי שהאמריקאים מגזימים באמצעים ובתקציבים שהם מטילים לתוך המערכה הזו, והיו יכולים להשיג אפקט יעיל לא פחות בשינויי תפיסה ומבנה אמיצים.

כשאומרים אמריקה, לא מתכוונים בהכרח לניו יורק. כי ניו יורק זו אמריקה אחרת. העיר, שספגה את מרבית פיגועי ספטמבר, החליטה שהיא מדינה בפני עצמה. כנראה בצדק. מאז הפיגוע החליטו פרנסי העיר שבנוסף לנציג הקבוע של האף-בי-איי בישראל, מעתה יהיה גם נציג קבוע של משטרת ניו יורק, ה-NYPD המפורסמת , בארץ הקודש. החליטו וביצעו. ולא רק בישראל.

ניו יורק מחזיקה היום נציג של המשטרה ב-38 מדינות בעולם. הנציג בישראל מסתובב בכל מקום אפשרי, מקיים פגישות, מגיע לאזורי פיגוע, לומד ממקורות גלויים, סמויים, ממלכתיים ופחות ממלכתיים, אוסף מודיעין, מעביר כל מה שמעניין למטה במנהטן.

משטרת ניו יורק הקימה לעצמה מערך מודיעין עצמאי, בראשו הועמד בכיר לשעבר בסי-אי-איי שמתפקד כסגן המפכ"ל, והתוצאות ניכרות בשטח. התפיסה הכוללת היא שניו יורק זה לא "עוד מקום": מדובר בעיר מיוחדת, בסמל האמריקאי הגדול ביותר, ברוח החיה ובנשמתה של האומה האמריקאית. הניו יורקרים הבינו שהכי טוב יהיה אם יסמכו על עצמם. בינתיים זה מצליח ויש לזה גם תוצאות לוואי לא צפויות במאבק נגד הפשיעה. כשיש מודיעין טוב בנושאי טרור, זה זולג גם לתחומים האחרים. לפעמים החפיפה ביניהם מפתיעה.

הכבאים בגראונד זירו,
הכבאים בגראונד זירו, "כוסה במאות טונות של שברים מפויחים" צילום: אי-פי

השינוי שחל באמריקה בעשור האחרון בולט ומכריע, אבל התוצאות לא שלמות. אמריקה היא כמו נושאת מטוסים ענקית. לסובב אותה לוקח זמן. אנחנו נמצאים עכשיו בעיצומו של הסיבוב הזה. ארצות הברית משקיעה אמצעים אדירים, ומשלמת בחוסן הכלכלי שלה. הכל מתבצע בינתיים ברמת יעילות נמוכה מדי ובשיתוף פעולה דל מדי בין הזרועות, אבל האמריקאים הצליחו למנוע חזרתו של מגה-פיגוע נוסף אל אדמתם. זו השורה התחתונה. הם צריכים עדיין להפנים כמה עיקרים, זה ייקח להם זמן. הם צריכים להיות יעילים, להתמקד בעיקר, להרפות מהטפל, להתגמש ולהתייעל. בתקופה שהייתי שם התרחש הפיגוע במוזיאון השואה בוושינגטון.

מישהו ירה והרג את השומר במקום. פיגוע קטן, במקום חשוב ואסטרטגי. הופתעתי לגלות שהאמריקאים סגרו לאחר הפיגוע את הרחוב של המוזיאון לחמישה ימים. בשביל מה? נגד מי? מה הקשר? לא ברור. תסגרו לשעתיים, לחצי יום, ליום. לא מדובר בהתקפת טרור מתואמת של אל-קאעידה, מדובר במפגע מקומי, חובבן, שנלכד מיד. אז למה כל זה? לא ברור.

אחרינו לניצחון

בשולי הדברים האלה, צריך לגעת גם בשיתוף הפעולה של אמריקה עם ישראל. איך שלא נסתכל על זה, ישראל היא נכס אסטרטגי אמריקאי מדרגה ראשונה. הניסיון הישראלי, הידע המצטבר, שיטות ההפעלה והלחימה, המיקום בעמדה קדמית לא רחוק מקני הטרור המרכזיים, כל אלה הופכים את ישראל, מבחינת ארצות הברית, לנכס שלא יסולא בפז.

לזכותה של ישראל ייאמר שהיא לא חוסכת מהאמריקאים דבר. שיתוף הפעולה מלא, המודיעין מועבר בשלמותו, בלי אולי, בלי אבל, בלי סייגים. אנו חיים בעידן שבו המדינות המרכזיות מתפרקות, בעיקר באזורינו, לטובת שבטים וקבוצות. המלחמה העולמית הבאה תתקיים נגד טרור, תוך כדי טרור. על פי כמה הגדרות, זה קורה כבר בימינו. איראן מהווה מטרה עיקרית, ומנסה לשכפל את עצמה עכשיו ברחבי המזרח התיכון. התמנון האיראני שולח זרועות לכל עבר, האחים המוסלמים מערערים את המשטרים המסורתיים, חלקם כבר נפלו, חלקם בדרך.

אפריקה לא יציבה, מכילה בקרבה לא מעט טרור פוטנציאלי על רקע דתי. כל אלה הם מנועי צמיחת טרור קטלני, ששואף לחרוג מתחומי הקונבנציונליות ולהשיג לעצמו יכולות הרג המוני. מדובר באתגר משמעותי לאמריקה ולמערב בכלל. זו אינה מלחמה בין מדינות, אלא בין ערכים, בין תרבויות. על הרקע הזה, ישראל היא חיל חלוץ, יחידת קומנדו קדמית גמישה ויעילה שיכולה לעשות את ההבדל בין תבוסה לניצחון.

בוש מקבל את הבשורה, ההחלטה הראשונה- הקמת המשרד לבטחון מולדת
בוש מקבל את הבשורה, ההחלטה הראשונה- הקמת המשרד לבטחון מולדת צילום: רויטרס

ישראל יכולה להוביל את העולם לניצחון. צריך להפוך את המלחמה בטרור להרבה יותר אפקטיבית ויעילה. לא ענקית, עשירה ומסורבלת. קטנה יותר, חכמה, גמישה ומתוחכמת. זה לא רק עניין של תקציב, זה יותר סיפור של תפיסה. צריך ללמד את העולם איך מנהלים שגרת חיים תוך כדי טרור, איך לא מאבדים פרופורציות, איך פותחים את הרחוב שלוש שעות אחרי שהיה בו פיגוע וממשיכים כרגיל, כי אין ברירה אחרת. וחשוב לא פחות: צריך לשכלל את האמצעים. העולם חייב לעבור לשיטת בדיקה ביומטרית בכל התחומים. לא עוד תעודות זהות ומסמכים שניתנים לזיוף קל.

השיטה הביומטרית פורצת דרך חדשה, מאפשרת מעקב יעיל בזמן אמיתי וחייבת להפוך לנחלת העולם. כל הדמוקרטיות בתבל חייבות לסנכרן את המודיעין ואת האמצעים למלחמה בטרור ולעבוד יחד. אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה ליד זה. צריך להתחיל להתכונן למלחמה הבאה, ולא למלחמות שהיו.

אנחנו בעידן חדש, אחר לגמרי, ומסוכן מאוד. אין סיבה לחשוש, אבל אסור למצמץ. ישראל יכולה ללמד את העולם כמה דברים בתחום הזה, אבל אסור לנו לאבד פרופורציות. מנהיגת העולם החופשי היא אמריקה. לפני 11 בספטמבר 2001, וגם אחריו. ארצות הברית היא מקור הסמכות, מרכז העוצמה ומרכז העצבים. בסופו של יום, נושאת המטוסים תסתובב ותדהר לכיוון הנכון במלוא הקיטור.

צילום: אי-פי
טיסה 175 מתנגשת במגדל הדרומי, ''ישראל הפכה לנכס'' צילום: אי-פי
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

עשור ל-11 בספטמבר

צילום: אי-פי

הפיגוע בתאומים, ההתרסקות לפנטגון, הגבורה של טיסה 93. עשר שנים למתקפת הטרור שזעזעה את ארה"ב והעולם

לכל הכתבות של עשור ל-11 בספטמבר

עוד ב''עשור ל-11 בספטמבר''

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים
vGemiusId=>/channel_news/homepage -->