פיוט בבית הסוהר

בשנים האחרונות הפיוטים הפכו לחלק בלתי נפרד מהמוזיקה הישראלית. מתברר שגם בכלא יש להם מקום של כבוד

רוני סומק | 7/9/2011 12:23

תגיות: פיוטים,בית סוהר

על סולם התווים של המוזיקה הישראלית מטפסים בשנים האחרונות פיוטים. מוזיקאים כמו ברי סחרוף, מיכה שטרית, רונן שפירא או ליאור אלמליח גילו שאפשר לקרב את יהודה הלוי או אבן גבירול לכל מקום ואפילו לגדרות הרוקנרול.

אני מוחא כפיים למהלך הזה, ונזכר איך לפני יותר מ-20 שנה סירבה ועדת בחינות הבגרות בספרות לאשר לתלמידתי בילי לכתוב עבודה על הקשר שבין בלוז שחור לפיוטי ימי הביניים. בילי, שהיא בתו של הסקסופוניסט הנפלא מורטון קם, רצתה להראות שלשירים שנכתבו בעבדות יש ארומה דומה לפיוטים שנכתבו בגלות, אבל לחכמי ועדת הבחינות לא היה מושג איך מאייתים את המילה "בלוז".

אני שמח שלסיפור הזה יש היום טעם של קוריוז ושהפיוט מתנגן בפול ווליום. לכן טבעי הדבר שתופעה מוזיקלית תתדפק על דלתן של אמנויות אחרות, והנה ביום ראשון הקרוב תיפתח בירושלים, בבית אבי חי, התערוכה "פיוט, רגש ומחשבה". אוצר התערוכה הוא יואל גילינסקי. אני אציג שם וריאציה לפיוט "אל

נורא עלילה" מאת משה אבן עזרא.

והנה סיפור המעשה: לפני כמה שנים הוזמנתי לשוב ולהופיע לפני אסירי כלא רמלה. בסוף הקריאה הציע לי קצין התרבות של הכלא להראות לי מה התחדש מביקורי הקודם. הוא לקח אותי לבית כנסת חדש. לא יכולתי שלא לחייך כאשר ראיתי ששמו הוא: "בית הכנסת הפקדתי שומרים".

הימים היו בין כיפור לסוכות, וברגע שנכנסתי לבית הכנסת התחילה להזדמזם באוזניי התפילה: "אל נורא עלילה/המציא לנו מחילה בשעת הנעילה", ששלושה ימים קודם שמעתי בבית הכנסת. ואז הבנתי איזו משמעות יש כאן לשורות החזקות האלה.

כשהמתפלל ביום הכיפור מבקש "המציא לנו מחילה", הוא מתכוון ל"סליחה". בכלא רמלה מחילה היא גם אותו מקום שממנו אפשר לברוח. כשאותו מתפלל מדבר על "שעת הנעילה", הוא מתכוון לנעילת שערי השמים. בכלא רמלה שומעים גם את שקשוק המפתחות מול סורגי התא.

ובכלל, אם החוק הראשון של הג'ונגל הוא שאין חוקים, הרי שהכלא הוא ג'ונגל מרושת בסורגים.