כיכר המדינה החדשה; על צעדת המחאה
לאורך אבן גבירול, כשחיים ארלוזורוב מכאן וז'בוטינסקי משם, הלכו המוני המפגינים. ברחוב ה' באייר התרחש אירוע המחאה הגדול בישראל
בשני מגזרים רואים קריסה אלקטורלית: הערבים, שכמעט ולא הצביעו בבחירות 2001 (רק 18 אחוז) בגלל אירועי אוקטובר 2000; והמעמד הבינוני, שכורך את עצמו יחד עם הדור הצעיר העובד.
הצעירים ומי שמוגדרת כאן "בורגנות שוקעת", הם שני עוגנים בעמוד השדרה שמאפשרים למדינת ישראל לצוף מעל המים ולא לצלול למצולות. המעמד הבינוני והדור הצעיר הם אלו שחורצים את גורלה של ישראל לכאן או לכאן.
בלעדיהם, ישראל לא נמצאת במועדון ה-OECD, אלא נראית כמו מדינת עולם שלישי או כזאת מקבוצת הבלתי-מזדהות שהמרשל טיטו מיוגוסלביה היה פעם המנהיג שלהן. בלי המעמד הבינוני והדור הצעיר, ישראל אפילו לא במקום ה-40 בעולם במתמטיקה ובאנגלית, אלא במקום 70, צמודה לאפגניסטן וסומליה.
בלי מאות האלפים האלה שנמצאים כמעט חודשיים ברחובות, ישראל היא מקום בלתי נסבל לחיות בו. אלים מדי, לאומני מדי, קיצוני מדי, הולכת על חוט תפירה דק. תוציאו את הצעירים האלה ואת המעמד הבינוני מכאן - והלכה המדינה. שני אלו בלבד יוכלו לבד לשאת בעול, אבל בלעדיהם, אין לאחרים אפשרות להתקיים, ולציונות של בנימין זאב הרצל יכולת לשרוד במקום הזה.
החתכים הדמוגרפיים של ההפגנה הזאת אינם מוחלטים. כמו שלליכוד מצביעים גם אשכנזים ולעבודה הצביעו גם מזרחים, הרוב המכריע בכל אחת מהן היה בכל זאת הפוך - מזרחי ואשכנזי בהתאמה. לאורכו של רחוב אבן גבירול - כשחיים ארלוזורוב מכאן וזאב ז'בוטינסקי משם, חוצים אותו כשתי וערב - הלך לו המחנה העצום הזה, שמנה יותר מ-300,000 מפגינים .
ראינו שם גם חובשי כיפות,
אבל לא כל המגזרים מצטרפים. באופן טבעי, אלה שלא מגיעים חוששים מחלוקה חדשה של העוגה. אחרים, שמרנים בתפיסת עולמם וסגורים יותר בקהילותיהם, לא יכולים מרצון או מתוך צו, לבטא את דעתם. הקהל ברחובות הוא בבסיסו מודרני, סובלני יותר, ליברל, מוכן להתמודד ולחוות שינוי שיטלטל את חייו גם במחיר של אי ודאות מסוימת. הקהל הזה הוא הכי לא מאורגן, הכי לא מזוהה, לא שייך לסקטור כלשהו שאפשר להיקשר לעטיניו.
כל זה לא אומר שהם באו להפגנה בכיכר המדינה, סמלו של ה"אולד מאני", כשהם נחושים בדעתם להפיל את בנימין נתניהו. חלקם ודאי כן וחלקם לא.
לא ברור אם מההנהגה הזאת תצמח אלטרנטיבה מובהקת ובעלת כישורים שתקרא תיגר במסגרות הקיימות על בנימין נתניהו, ציפי לבני ואביגדור ליברמן, או שמדובר בכוח פוליטי חדש שיפרק את הקואליציות המאובנות של העשורים האחרונים וישיג סדר חדש שיישבה את ליבו של הציבור הזה כשיגיע היום לבחור את מי שיוביל את המדינה המורכבת הזאת. כך או כך, תוצאות הבחירות הבאות ייראו אחרת.
יש לה פנים רבות למחאה הזאת. אין לה תפיסות עולם מוחלטות, אין לה זרוע אחת מכוונת מטרה, אלא כזאת ששולחת את ידיה לכל עבר. להבדיל מהמחלות הממאירות שגרורותיהן תוקפות גוף בריא, כאן התהפכו היוצרות - והזרועות מניחות יד על המנגנון שמכזיב, שמכביד, שלא נותן לחיות כמו שצריך בארץ הזאת.
אבן גבירול לדורותיו ידע את הגדולות שבהפגנות. מכוננות, היסטוריות, אחת מהן הרסנית במיוחד. כולן היו פוליטיות מובהקות - להבדיל מהשבועות האלו שמחוללים נס, לא פחות, נוכח העובדה שחשבנו ששום דבר לא יכול לחלץ את אותו ישראלי מכורסתו.
היו גם הפגנות לאורך השדרה הזאת כל שנה ב-1 במאי. הן הגיעו לשיאן בסוף שנות ה-70', דווקא בימי שלטונו של מנחם בגין. באין להם את הנהגתם שאבדה, הלכו ראשי מחנה השמאל שלובי ידיים ברחוב. שמעון פרס, רבין, ירוחם משל, ישראל קיסר, אורה נמיר, ברלב, צעיר אחד ושמו עמיר פרץ, טופיק טובי מרק"ח ויצחק בן אהרון.
הם ייצגו את ישראל העובדת ובעיקר האובדת והמנוונת, שמנסה לנהל מדינה דרך ועדי עובדים ושאלטרים של חברת חשמל. השלטון שירש את המערך זנח עם השנים את צאן מרעיתו דל האמצעים והלך לקצה הימני הכלכלי השאנן, הקפיטליסטי, מאבד בדרך את החמלה.
אייל גולן, תושב אחד המגדלים המפוארים שעל האיילון, עלה אמש לבמה בדילוג קליל. הוא כל כך חזק מבחינת מעמדו התרבותי והכלכלי שאין בהופעתו בעצרת שום גורם מסכן קריירה. להיפך; הזרם המרכזי המובהק שלו, להבדיל ממרגול הלעומתית, איפשר לו לזרום בקלות ולקבל אהבה ועוצמה שווה למאה קיסריות.
הכוח של המחאה הזאת, שמפחידה כל כך את מתנגדיה, הוא בהתגלגלות שלה הלאה, בחוסר האפשרות לצפות את הפוטנציאל שלה, כאילו אחרי גל אחד גדול, אף אחד לא מבין את עוצמתו של זה שיבוא אחריו.
היא מספיק חזקה כדי לפרק הבוקר את המאהלים ולשלוח את האנשים הביתה. התודעה הוטמעה בלבבות, והיא מרחפת מעל הערים הגדולות, המושבים ויישובי הספר, ויש מצב שתסחוף גם את הצופים בבית.
היא מפתיעה אפילו את איציק שמולי בנאומו המרשים ואת עמיתותיו האדמוניות, שלא הצליחו להתקלקל אחרי שבעה שבועות של שכרון חושים ובתוך הטירוף הכללי, למרות ניסיונות הולכים ומתעצמים להטמין להן מלכודות - הישג אדיר בפני עצמו. זו ישראל אחרת ממה שהורגלנו לה. ישראל של ה' באייר. כמו הרחוב בכיכר הזאת, בו עומד ההמון כשהוא משולהב. כמו אז בה' באייר, היום בו קמה מדינת ישראל.
בסיקור האירועים השתתפו: אבי אשכנזי, יובל גורן, נתיב נחמני, עמרי מניב, עדי חשמונאי, אורי בינדר, יהודית זילברשטיין, רובי קסטרו, אריק סולטן, אלי דסה, רענן כהן, יוסי אלוני, פלאש 90, חמד אלמקת, מורן מעיין, יגאל לוי ויהודה בן יתח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם