אויבי המחאה

למחאה יש שני כיוונים: האחד רוצה שינוי וצדק. השני, הכולל את דפני ליף, רוצה אנרכיה. מי שבוחר בכיוון הראשון חייב לומר לליף שהיא צריכה ללכת

בן דרור ימיני | 4/9/2011 5:10

תגיות: מחאה חברתית,מחאת הדיור

יותר מכל מחאה אחרת, זו מחאה של התקשורת. ייתכן שיש גורמים שמשקיעים מיליונים במחאה הזאת: בהפגנות, בארגון, במאות אלפי המודעות שמכסות את ישראל, במכוניות עם הרמקולים שהגיעו גם לרחוב שבו אני גר. אבל בכלי התקשורת לא הושקעה אגורה אחת, משום שרובם הפכו לעלון המחאה ומשום שמעולם לא הייתה התקשורת בישראל מגויסת כל כך.

עד שמישהו חרג משורת המקהלה. רוב הציבור, אפשר להניח, לא ידע מי זה שרון גל, אף שהוא מגיש תוכנית כלכלית יומית בערוץ ‭.10‬ בשבוע האחרון גל הפך לסמל. הוא עשה מה שכל המראיינים לפניו לא עשו - הוא העז, סוף כל סוף, להציג שאלות לדפני ליף.

תוך יום אחד הוא הפך לאויב האומה, משרת נרצע של טייקונים ועוד הבלים. איך זה שעיתונאי מעז לשאול שאלות? אם חשבנו שזה תפקידה של התקשורת, מתברר שטעינו. רוב כלי התקשורת איבדו לא רק את האיזונים, אלא גם את השפיות. עיוורון קולקטיבי שמעורר סימני שאלה.

כן, זו מחאה חשובה. כן, יש צורך בשינוי חברתי. כן, יש כאן עיוותים. האם זה אומר שצריך להשתיק את סימני השאלה? לדפני ליף יש זכות ראשונים, אלא שזה לא מעניק לה שום חסינות. המטרה לא מקדשת שום דבר לא את האמצעים ולא את הפעילים.

האג'נדה שלה חשובה, מאוד חשובה, משום שמי שעומד בראש מצביע על הכיוון. שמעתי, פה ושם, את ברוך מרזל. הוא אמר, נא לא ליפול מהכיסא, גם דברים נכונים. אז מה? זו סיבה ללכת שבי אחריו? זו סיבה להתעלם מדברי הבלע שהוא אומר? ואם הוא בעד צדק חברתי, האם יש סיבה להפוך אותו למנהיג של מי שמתעבים את שאר הדברים שהוא אומר?

הגיע הזמן להתבגר

עברו יומיים מאז אותו ראיון שדפני ליף עזבה בשחצנות מדהימה מכיוון שהשאלות לא מצאו חן בעיניה, והתברר שהיא שיקרה. או, לפחות, הסתירה את האמת. ליף חתומה על מכתב השמיניסטים.

אם היה מדובר בגחמת נעורים, הרי עברו כמה שנים - ניחא. אלא שלאחר למעלה מחודש וחצי של מחאה, כבר אפשר לדבר על כיוון. ולמעשה, על שני כיוונים. האחד רוצה שינוי, השני רוצה אנרכיה. האחד רוצה צדק חברתי, שוויון בנטל, קיום בכבוד. השני רוצה מאבק. מאבק לשם מאבק. מחאה ללא סוף. רוב המפגינים אתמול בערב ובהפגנות קודמות רוצים שינוי, לא אנרכיה. חלק ממנהיגי המחאה רוצה בלגן, משהו בסגנון הקומוניסטי הישן - ככל שיהיה רע יותר, יהיה טוב יותר. רע יותר לעם, טוב יותר לגרעין המהפכני.

בואו נודה. כאשר גדעון לוי ומאמר מערכת בעיתון "הארץ" תומכים במחאה, זה לא משום שהם הפכו פתאום לחסידי הצדק החברתי.

התפנית הזאת היא משהו שבין העמדת פנים להונאה. בדיוק כמו הביטחוניסטים של מפא"י מימים אחרים, שגם אותם מעניין רק דגל אחד. הדגל המדיני. הם תומכים במנהיגי המחאה לא אף על פי שיש להם אג'נדה פוליטית נוספת, אלא

משום שיש להם אג'נדה נוספת. הם תומכים בדפני ליף לא אף על פי שהיא לא עשתה שירות צבאי, אלא דווקא משום שהיא לא עשתה שירות צבאי. ולכן, שרון גל שהציב את השאלה הזו הפך לאויב. משום שהם אינם רוצים צדק חברתי, הם רוצים את דפני ליף.

אחד המרכיבים החשובים של צדק חברתי שאותו רוצים המפגינים, הוא שוויון בנטל. זה אומר שירות צבאי או אזרחי או קהילתי. באופן מאוד מפתיע, דווקא הדרישה הזו נעלמה כלא הייתה. הקבוצה שמרימה את הדגל הזה כבר שנים רבות, "הפורום לשוויון בנטל‭,"‬ הורחקה מהמחאה. הרי קשה קצת לדרוש שוויון בנטל ממי שחושב שישראל היא ישות פושעת.

עברו שישה שבועות מאז תחילת המחאה. הגיע הזמן להתבגר, וזה אומר שגם התקשורת צריכה להתבגר. אי אפשר להמשיך עם ההונאה. הגיע הזמן לומר את האמת. אין כאן מחאה אחת, יש שתיים. המפגינים אתמול, וזה באמת לא חשוב שלא היו מיליון, רוצים צדק חברתי ושינוי ושוויון בנטל. חלק מאלה שעומדים היום בראש המחאה, וזה כולל את דפני ליף, מחפשים משהו אחר הם אויבי המחאה. מי שבוחר בכיוון הראשון, חייב לומר להם שהם חייבים ללכת.