בין ביבי לשלי: ציפי לבני מתמקמת במרכז
למרות הסקרים הצולעים והפרשנים המזנבים, ציפי לבני לא מוטרדת: "אני חושבת שזה לא הזמן לאסוף מנדטים באוהלים"
"אבל זה לא ממש משנה עכשיו", היא אומרת, "אני חושבת שזה לא הזמן להסתובב בין האוהלים ולאסוף מנדטים. זה פתטי. כולם מדברים על הסקרים, אני אומרת לך שהסקרים שבידי אחרים לגמרי, ככה זה היה גם לפני הבחירות, בסוף התוצאה הייתה טובה, כי בסוף זה לא יעזור. בסוף האנשים יבינו את המצב לאשורו, שזה אני או הוא".
בקצב הזה, אמרתי לה, זה את, או הוא, או היא (התכוונתי לשלי יחימוביץ'). "בוא", אמרה, "אני לא רוצה להתעסק עם שלי יחימוביץ'. זה לא ראוי. מבחינת המדיניות, אם ביבי עומד בקצה אחד של הקפיטליזם הדורסני, היא עומדת בקצה האחר. אנחנו איפשהו באמצע. קדימה בעד משק חופשי ותחרותיות, אבל לא על חשבון העם".
אפשר לחשוב, אמרתי לה, שהמצב הנוכחי שהוציא את ההמונים לרחובות נולד בממשלת נתניהו. את יודעת שלא. "אני יודעת, אבל זה לא משנה עכשיו. עובדה שהמחאה פרצה עכשיו, נגד נתניהו וממשלתו, במשמרת שלו. זה לא במקרה. תאמין לי, אני אסתפק בכך שכל מי שיצא להפגנות, גם יבוא להצביע. אני לא אומרת למי, העיקר שיבואו. השאלה היא מה הלאה. מה התוכנית לשינוי.
כשאני רואה את האוהלים, את ההפגנות, אני מאושרת. השבט אמר את דברו. זה מפעים. וזה דורש תיקון מיידי. צריך לחזור למצב שבו ידעה כל אם עברייה שאם הילד ימלא את חובותיו, ילמד, ילך לצבא, יעשה תואר, ירכוש מקצוע, הוא גם יוכל לחיות ולהתקדם. כדי לחזור למצב הזה, צריך תוכנית וצריך מדיניות. צריך, למשל, להחליף את המסים העקיפים בישירים. ביבי לא יהיה מסוגל לתיקון אמיתי כזה. ביבי נמצא במקום אחר לגמרי בתחום הזה".
ובכל זאת, לא מדאיג אותך שהתנועה ההמונית הזו עוזרת לעבודה ופוגעת בקדימה? "אני לא מתכוונת להיכנס עכשיו ולהתערב בבחירות בעבודה, הם ראויים לאפשרות לבחור את מנהיגיהם בעצמם, אבל אני לא באמת מודאגת. דיברתי לפני כמה ימים עם מישהו מהבכירים שם, גם הוא אמר לי שבסוף אלה אותם עשרה מנדטים. והעבודה היא שותף עתידי שלנו, היא השותף הטבעי, חלק מהגוש, חשוב שתהיה חזקה, לא מספיק רק לעבור את ביבי, חשוב לחזק את הגוש. לכן למה לי להתעסק בזה עכשיו? קודם שיגמרו שם את הבחירות, אני רק מקווה שלא יקרה הדבר הנורא שקרה בפעם הקודמת, שהם אפשרו לביבי להקים ממשלה ושברו את הגוש".
ועדיין , אמרתי לה, עושה רושם שהמחאה הזו עוברת לידך, שכולם נהנים, ורק את מאבדת קולות. "אנשים עוברים עכשיו לגדר", אמרה לבני, "זה טבעי, זה קרה גם בפעם הקודמת. מספר גדול מאוד של אנשים מתלבטים. ועדיין, כשבודקים את זה לעומק, רואים שהמצב לא השתנה. חברים, זה גם לא ישתנה. זה אני או הוא. זה מה שהיה, וזה מה שיהיה. אני מתכוונת לצאת למסע בציבור. לעבור בין האנשים. אני רוצה שאנשים יבואו. לא רק תומכים שלי. שישאלו שאלות. שיקשיבו. אין לי מה להסתיר.
לממשלת נתניהו, לעומת זאת, אין מה להציע. הכל ספינים וטקטיקות רגעיות. ביבי, כפי שאמרתי, נמצא בקצה הרחוק, הקיצוני, של הקפיטליזם. אני לא חושבת שכל הליכוד שם. כחלון לא שם. סילבן לא שם.
בינתיים, אמרתי לה, מי שמתנהג כמו ראש ממשלה זה שאול מופז. "יהיו פריימריז", היא אמרה, בלי להזכיר את השם המפורש, "בינתיים מדובר בטקטיקה, ואני לא מתכוונת לרדת למקומות האלה. לא עשיתי את זה בעבר, ולא אעשה את זה היום. למרות הפיתוי".
הוא, אמרתי, תוקף את נתניהו במקומך וגוזר את הקופונים. "ראשית", אמרה, "אני תוקפת את נתניהו בכל הזדמנות, ומאז פרוץ המחאה ביתר שאת. שנית, טוב שהוא תוקף אותו. כל חברי קדימה, ממספר שתיים ומטה, צריכים לתקוף את הממשלה. זו האופוזיציה. זה התפקיד של החברים בקדימה, ובהם גם אלה שמתכוונים לרשת אותי.
בעבר, כשהוא לא תקף את נתניהו, כולם הרימו גבה. עכשיו הוא תוקף, וזה מצוין. וגם רוני (בראון) תוקף, וגם שטרית (מאיר) תוקף, וככה זה צריך להיות". ובכל זאת, יש לך בעיה איתו, נשקף ממנו איום אמיתי, אמרתי. "למדתי מביבי", היא סיפרה, "בקדנציה הראשונה שלו ראיתי איך הוא עסוק כל הזמן באיך להתגבר על השרים שלו, איך לדחוק אותם, איך לקבל את הקרדיט במקומם, ולמדתי שאם אתה כל הזמן עסוק באלה שמתחתיך, אתה נשאב פנימה במקום להתקדם קדימה. אם תביט כל הזמן אחורה ותחשוש מסכין בגב, תיפול על אבן שממתינה לפניך. לכן אני מביטה קדימה ולא אחורה".
בואי נדבר רגע על התחום המדיני, אמרתי לה, בקטע הזה הפסדת. ביבי ובוגי הצליחו לשכנע את הציבור שאין על מה לדבר, ואין עם מי. "זה לא נכון", אמרה לבני, "יש מודל פשוט, כולם מכירים אותו. היום גם ביבי מכיר אותו בעל פה, ועל פי המודל הזה, כשאין תהליך מדיני, ידי ישראל כבולות מבחינה צבאית. זו נוסחה ברורה שכתובה על הקיר, אבל ביבי עובד הפוך. הסדר עם הפתח או לפחות דיאלוג איתם, יוצר לגיטימציה לפגוע בחמאס. זה פשוט. אבל הוא מחרים את הפלסטינים, הוא קובע שאין פרטנר. ואחר כך אנחנו מותקפים, כמו לפני שבועיים בדרום, וידינו כבולות. זה נורא בעיניי".
ועדיין , אמרתי לה, אין לך תשובה לכך שאבו מאזן מקצין והולך, שאין לו עניין אמיתי במשא ומתן. "אני לא מסכימה", היא אמרה, "כל זה תוצאה של המדיניות של ביבי. מי שזוכר את המשא ומתן שאני ניהלתי, ואת התנאים שנקבעו לקיומו, יודע שהמשא ומתן לא מוצה, יודע שלא היו תנאים מוקדמים, יודע שהאו"ם, בהחלטה של מועצת הביטחון, נתן לצדדים לדבר בכוחות עצמם, אבל קבע ששום דבר לא סגור עד שהכל סגור, ולא דרשו מאיתנו להגדיר או להזכיר את קווי 67', והאווירה הייתה חיובית והיה אמון מלא בין הצדדים. וכל מה שביבי היה צריך לעשות, הצעתי לו את זה מעל הבמה, זה להמשיך מהמקום שבו אני הפסקתי. אבל הוא העדיף לא לעשות ולא להחליט, כי זה ביבי, ותראה את התוצאות.
ככל שהמצב מסובך יותר, אתה חייב להישען על המודל שדיברתי עליו. זו אסטרטגיה מסודרת, גם אם לשיטתך אתה מאמין שאין פרטנר, אתה צריך לעשות הכל כדי לנהל משא ומתן, כי רק אז אתה יכול להמשיך לשמור על היחסים עם מדינות ערב, למרות המצב המורכב, ועל הלגיטימציה לפעול נגד טרור, ועל אמריקה, ועל אירופה.
"יום אחד קראתי שאנחנו הולכים להחרים את קטאר. הרי זה לא ייאמן. בתוך כל הרגישות הזו צריך לעבוד זהיר וחכם, הרי הם לא הופכים לציונים יותר. הרי אנחנו לא באמת רוצים שהנושא שישלהב את ההמונים בבחירות במצרים בעוד חודשיים יהיה הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נכון?".
ועדיין, את יכולה להסביר מדוע אבו מאזן לא ענה להצעה המפליגה של אולמרט? "אני לא מייצגת כאן את אבו מאזן, יכול להיות שהוא טעה, אולמרט קרא לו ואמר לו תחתום, יש לו גרסה לדברים. אבל אין לי כוונה לייצג אותו כאן. מה שקרה עם אולמרט לא קשור למשא ומתן המורכב שניהלנו, בתנאים חלומיים, וגם הכנסנו התניות שהמדינה הפלסטינית לא תוקם מיד, שתהיה תקופת מעבר, שצה"ל יישאר בשטח עד שיהיה ברור שאפשר. כל מה שביבי היה צריך לעשות זה להיכנס לחדר ולהמשיך משם.
לא מזמן הוא נשא את הנאום המפורסם שלו עם העקרונות בכנסת. מי שעקב אחרי הפרסומים מהמשא ומתן שלי עם אבו עלא, יודע ששמרתי שם על כל העקרונות האלה בדיוק. אז מה הבעיה? ויותר מזה, הפלסטינים ידעו שהמשא ומתן נגמר רק בסיום סכסוך. אבל נתניהו העדיף להתפתל ולהתלבט, ועכשיו כבר אף אחד לא מאמין לו, על אף שהוא צועק את הדברים. ובינתיים, אנחנו משלמים באינטרסים חיוניים.
תראה, מה שהיה מובן מאליו אז, כבר לא ברור היום. פתאום לא ברור שיש גושים, ופתאום לא ברור שאין פליטים, ויש בעיה עם ירושלים. אז ביבי הצליח לשכנע את אזרחי ישראל שאין פרטנר. יופי. לצערי, זה גורם לאובדן התקווה. אבל את העולם הוא לא הצליח לשכנע. עובדה. העולם הולך עם הפלסטינים בגדול. לכן כל הדברים שהיו ברורים, מקבלים סימני שאלה.
אז אבו מאזן מדבר לפלסטינים ומטריף אותם, וביבי מדבר לישראלים באותה שפה, והם מקבלים תשואות מתומכיהם, והקיצוניים חוגגים, ואין מבוגר אחראי שינמיך את הלהבות. הרי משא ומתן מורכב ומסובך כל כך לא מנהלים בשיטת "טייק איט אור ליב איט", כפי שברק עשה בקמפ דיוויד. ונניח שאתה חושב שאין פרטנר. הרי עצם קיום המשא ומתן משרת אותך בכל התחומים. הרי גם ביבי מבין שהתהליך משרת את ישראל, מביא רגיעה, מביא לגיטימציה, מרגיע את העולם הערבי, מאפשר לפעול נגד הטרור, אז לפחות תנהל את זה טקטית.
אבל ביבי זה ביבי, להחליט הוא לא מסוגל, לנהל הוא לא יודע, ועכשיו מה שקיבלנו זה שהאו"ם יקבל החלטה, והיא תהיה הבסיס למשא ומתן העתידי. ויהיה משא ומתן עתידי, כי בסוף המדינה הפלסטינית לא תקום באו"ם. רק חבל שהתנאים של האו"ם יהיו הרבה פחות טובים מהתנאים שהיו לנו בתהליך באנאפוליס ואחר כך בשארם".
תהיתי אם היא מתכוונת ללכת להפגנה במוצאי שבת. "כאזרחית הייתי רוצה להיות חלק מהתחושה המדהימה זאת, אבל המחאה חשובה מכפי שאהפוך אותה לספין פוליטי. אני מקווה שאוכל לקחת את התחושות של האנשים ולתרגם אותן למעשים. לתת להן ביטוי. עכשיו זה מוקדם מדי. אבל בסוף, מה שמעניין את האנשים באוהלים ובכיכרות זה איזו מדינה אנחנו בונים לילדים שלנו. זה מה שהוציא אותם לרחובות, זה בדיוק מה ששלח אותי לפוליטיקה".
מה אמורה לעשות מדינה ריבונית שאוחזת במידע אמין, מוצק ומפורט על פיגוע תופת שעומד להתבצע בשטחה? לסכל אותו. העיקרון הזה נשבר לפני שבועיים. אין ריבונות בישראל, העיקר שיש לנו ממשלת ימין.
למערכת הביטחון היה מידע נדיר באיכותו על הפיגוע הצפוי בדרום. את המידע הביא השב"כ. היה בו הכל. מספר חברי החוליה, תוכנית הפעולה העתידית שלהם, האזור שבו הם שוהים (בסיני), אמצעי הלחימה, האזור שבו הם מתכננים לפגוע, אפילו מפעיליהם ושולחיהם בעזה היו ידועים ומוכרים ברזולוציות זעירות.
היה ברור שמדובר באופרציה גדולה, כמותה טרם ראינו בפיגועים מהסוג הזה בשטחנו.
היה ברור שצריך לעשות משהו. היה בקבינט מישהו שהציע לפגוע במחבלים בתוך סיני, "בחתימה נמוכה". ההצעה נדחתה, ובצדק. כאן מדובר במלחמה עם מצרים. את הקו הזה אין צורך לעבור. אבל אפשר היה לעשות דברים אחרים. כמו, למשל, לקבל את ההמלצה המבצעית של השב"כ: לחסל את דרג הפיקוד של החוליה בעזה, עוד בטרם תצא הפעולה לפועל, ובכך לסכל אותה.
ההמלצה הזו עלתה לדיון בפורומים ביטחוניים רגישים. היו בחדר כמה שרים שחשבו שצריך לפעול. את הכף הכריע שר הביטחון ברק, בעידוד צה"ל. עדיף לא לפעול, כדי "לא להבעיר את השטח" (כאילו הוא לא בער אחר כך, אחרי שספרנו את מתינו). עדיף להיערך לקראת הפיגוע, לתת לו להגיע, ורק אז לסכל אותו. או כפי שאומרים בצה"ל בעידן ברק, "להכיל אותו".
ובכן, הכלנו אותו. "מדובר בפאשלה ובמחדל מהדרגה הראשונה", אומר גורם בכיר מאוד שהיה שותף לדיונים, "חוץ מהאזרחים שנהרגו, היינו סנטימטר מטבח בסגנון האוטובוס במעלה העקרבים. התוכנית הייתה לחטוף חייל או אזרח, ולהרוג כמה שיותר. אם נהג האוטובוס לא היה דוהר קדימה, אם למשל הוא היה נפגע בכתף ועוצר, הם היו מוציאים להורג את כל הנוסעים, אחד-אחד, וגם מוודאים הריגה".
אבל ישראל העדיפה "להיערך". העניין הוא שגם להיערך צריך לדעת. תוכנית הפריסה המבצעית וההיערכות הוכנה על ידי צה"ל והוגשה לשר הביטחון. "את כביש 12", אומר גורם ביטחוני בכיר, "סוגרים על הרבה פחות מזה". אבל הוחלט לא לסגור את הכביש. ואחרי שקרה מה שקרה, מיהר שר הביטחון להשליך את תפוח האדמה הלוהט על אלוף הפיקוד טל רוסו. ואתמול כבר צץ אחד ההורים השכולים שתובע מרוסו להתפטר. עוד תופעה פסולה, ירודה ומיותרת בתרבות שלנו, שבה הורים שכולים משוכנעים שזכו במניית יסוד לניהול המדינה והצבא. אם כל קצין שעשה טעות מבצעית היה צריך להתפטר, לא היו לנו קצינים, ולא היינו מנצחים אף מלחמה.
מנגד, מישהו צריך לטלטל את המערכת. מישהו צריך להסביר לצה"ל וגם לשר המקשר בינו לבין הממשלה (אהוד ברק), שתבוסתנות פושעת אינה מדיניות. שמה שהולך להרוג אותך, צריך להרוג אותו קודם. שאם מעדיפים להתכונן, אז צריך לדעת להתכונן.
הרי בסוף, שעתיים אחרי הפיגוע, הוריד חיל האוויר את שדרת הפיקוד של החוליה, באיחור אופנתי קל. אז מה הרווחנו? גם השטח בער, וגם ההרוגים נקטלו. ויומיים אחר כך הוריד צה"ל פעיל אחר, של הג'יהאד האיסלאמי, שהיה במהלך הכנת עוד פיגוע. אז מה קרה פתאום? השתנתה המדיניות? ועכשיו פתאום כן סוגרים את כביש 12. ולא מקפלים את המארבים עם שחר (לא הייתה סיבה לעשות את זה מלכתחילה, אבל לא כל הפרטים הגיעו לדרגי השטח).
בקיצור , ברדק מבורדק. או, כפי שהיטיב לנסח את הדברים האלוף במילואים אורי שגיא, השגיאות הטקטיות של צה"ל הופכות לבעיות האסטרטגיות שלנו. בהתאמה מוחלטת עם "רוח המפקד", הלוא הוא שר הביטחון.
מהמחדל שהיה, למחדל הבא: שמעתם על פס"ח? לא החג, המינהלת. ראשי תיבות של פינוי, סעד, חללים. אלה האנשים שאמורים לרכז, בבוא הקטסטרופה, את פינוי הגופות שלנו, ריכוזן וקבורתן בקברי אחים אם יש צורך. כל מה שקשור להעברת פליטים שנמלטו מבתיהם וטיפול בהם.
ייעודה של פס"ח, מתוך אתר משרד הפנים, הוא "הגדרת מסגרת ודפוסים לתכנון, ארגון וכשירות מערכי קליטת מפונים חסרי קורת גג וטיפול בחללים, ברגיעה והפעלתה בשעת חירום". בקיצור , לא נעים. המינהלת הזו הופכת רלוונטית, ככל שמתרבות נבואות השחור הספטמבריות הניתכות עלינו בחודשים האחרונים, ומשתקפות גם בתרגילי העורף המפחידים שמתקיימים כאן בכל שנה, ובנבואות המצמררות שמשמיעים בפנינו אנשים כמו השר להגנת העורף מתן וילנאי, למשל.
אז כמה אנשים לדעתכם עובדים במטה פס"ח? התשובה הנכונה היא 7 (שבעה). שניים מהם אזרחים עובדי צה"ל. לאיזה משרד ממשלתי שייכת לדעתכם מינהלת פס"ח? לא, לא משרד הביטחון. גם לא ביטחון פנים. התשובה היא משרד הפנים. בשביל זה יש את אלי ישי. והוא כבר רגיל לדוחות מבקר המדינה, לא? ומה לדעתכם היקף התקציב של פס"ח? 350 אלף שקל. לשנה. שזה בקושי משכורות לאנשי המטה.
ומכאן לסיפור עצמו: לפני כשנה וחצי הציע אלי ישי, השר האחראי, להעביר את פס"ח למשרד הביטחון או למשרד לביטחון פנים. תפיסתו של ישי הייתה, שלא ייתכן שמינהלת שאמורה לפעול בתנאי חירום ובמלחמה, לא תתוקצב ותנוהל במשרד עם אוריינטציה ביטחונית. ישי העלה את הנושא לראש הממשלה, התקיימו דיונים בקבינט, ובשמינייה, אבל שום דבר לא קרה. כרגיל. זה שאנחנו כבר בספטמבר, לא מזיז לאף אחד. חוץ מלישי, שהפך שק החבטות הלאומי אחרי השרפה בכרמל, אבל הוא, בניגוד לאחרים, לפחות למד מזה משהו.
אבל זה עוד לא הכל. פס"ח, שהוקמה בחוק בשנת 1960 ופועלת עדיין בסטנדרטים של הסיקסטיז, דרשה תוספת תקציב דחופה. ישי דפק על השולחן. צריך להצטייד, להתכונן. ובכן, חדשות טובות. בינואר השנה אושרו לה 40 מיליון שקל, תקציב הצטיידות לשלוש שנים. האם הכסף עבר? כן. האם פס"ח שודרגה? לא. למה לא? באוצר, בתגובה, מתגאים שהכסף עבר באפריל, שלושה חודשים אחרי ההחלטה בממשלה. אז מה הבעיה? זהו, שהם לא למדו שם, באוצר, שום דבר. הרמתי טלפון לאחד האנשים בפס"ח.
הנה הסיפור: באוצר מרשים להם להוציא את הכסף רק על מזרנים ועל שמיכות. נקודה. "הממשלה קבעה שאנחנו צריכים להיערך לפינוי של 300 אלף איש. הגשנו תוכנית מפורטת", אומר האיש, "לשדרוג כל המערך. לא רק רכישת ערכות לינה. אני צריך גם מחסנים לשים את הערכות הללו. אין לי איפה לשים אותן. אבל באוצר אומרים לי מחסנים לא, ערכות כן. איפה אני אשים 75 אלף מזרנים? הרי פס"ח הוקמה בשנת 1960. מערכת המחשוב שלנו פרימיטיבית. אני בכלל לא יכול לאחסן בה נתונים. אנחנו רוצים לשדרג אותה.
באוצר אומרים לא. מנהלי המחוזות שלנו מתמודדים עם 95 רשויות מקומיות כל אחת. אנחנו רוצים להוסיף מנהלים ולהוריד להם את מספר הרשויות, לתת להם רכב שיוכלו לנוע בשטח. באוצר אומרים לא". וכן הלאה. וזה מזכיר מאוד, זה מזכיר יותר מדי, את מה שקרה סביב התקציב ההוא לשירותי הכיבוי. אלי ישי דרש, בסוף גם קיבל, אבל הכסף לא עבר כי באוצר דרשו רפורמה. ואחר כך הכרמל נשרף ועשרות אנשים נהרגו.
מה עובר לאנשים האלה מהאוצר בראש? הלוואי שידעתי. מה גורם להם לחשוב שהם מבינים בכל דבר, שהם יכולים לקבל החלטות שאינן בתחום הבנתם, החלטות שגם גוזרות חיים או מוות? בינתיים, וזה ברור, כולם רוצים שפס"ח תישאר אצל ישי, כי הם מזהים כנראה את תפוח האדמה הלוהט הזה. למה להם צרות.
אתם צריכים לראות את מתן וילנאי, בכל פעם שעולה הרעיון לתת לו את פס"ח. הוא מעדיף יום כיפור. אז אלי ישי ממשיך לצעוק. בדיונים הוא אומר ומצהיר מפורשות, לפרוטוקול, שפס"ח אינה מוכנה לחירום או למלחמה, והוא מנסח הצעת "מחליטים" לממשלה, כדי לשדרג את פס"ח מכל הבחינות כפי שנהוג ברשויות חירום אחרות, אבל ההצעה אפילו לא עולה. אז מה יצא לנו מכל זה? שום דבר. בסוף, אחרי המלחמה הבאה, הם אולי ילמדו. על גופותינו (שפס"ח לא תוכל לפנות לשום מקום, כי אין מערכת מחשב, כלי רכב, תקציב או אנשים).
בהמשך למה שנכתב כאן בשבוע שעבר על הנסיבות שבהן הסכים עמיר פרץ לקבל את תיק הביטחון, ביקשה רחל תורג'מן להבהיר כי התנגדה לכך בכל הדיונים וסברה שפרץ חייב להיות שר האוצר.
caspit@maariv-n.co.il
אקו"ם