סיבה מס' 3 לאהוב את הים: ציצים
ילדים עם גלשנים, גלשנים בלי ילדים, תיירים מטוגנים מצרפת, חבורות של שרירנים, בחורות בבגד ים זעיר וחול מנוקד בשקיות במבה. אלה כמה מהסיבות שבגללן אני לא סובל את הים. וזה בלי להזכיר את העז מטילדה
הועילו במקרה שלי, הבכיינות רק גברה, ועל כן נאלצה אמי ללכת על גישה אלטרנטיבית שתגרום לי לשתוק. היא הייתה מכניסה אותי ואת העיזה מטילדה לאוטו, ונוסעת לים.
מטילדה לא ממש חיונית להבנת הפואנטה שתכף תגיע, אבל זה פרט כל כך ביזארי שאני מרגיש שאני חייב לחשוף אותו. הרי לא כל יום גדל ילד תחת גג אחד עם חיה פראית. בפעם האחרונה שזה קרה לילד קראו "מוגלי".
אז היינו נוסעים אמא שלי, העז מטילדה ואני לחוף הים, ואיך שהיינו מגיעים, הפלא ופלא, הייתי מפסיק לבכות. מכיוון שאינני זוכר את המאורעות (וטוב שכך) אני לא יכול להגיד לכם מהו בדיוק הדבר שגרם לי להפסיק לבכות ולעבור למצב של "סטנד ביי" רגשי. אולי היה זה רחש הגלים שהרגיע אותי וגרם לי להפסיק ליילל, אולי הייתה זו תחושת החול החמים ברגליים, ואולי היו אלו הנשים התוססות בבגדי הים הצבעוניים שכבר אז גרמו לי להשתתק ולעבור לדום.
מה שזה לא יהיה, דבר אחד היה בטוח: הים הרגיע אותי ורק שם הואלתי בטובי לסתום את הפה. ולכן חלק גדול מהילדות שלי התרחש על חוף הים. אבא שלי אפילו כתב לי שיר, שמופיע בספר השירים שלו "שם של ספר שירים", שממחיש את הקשר ההדוק שהיה לי כילד עם הים. השיר מתחיל בשורה השברירית: "ליאור דיין הלך לים ולא מצא שם אף אחד", ונגמר בבית המרגש שהולך כך: "אז ליאור חזר מן הים עם קצת קצף וצדפים/ ושני כחולים, אחד של שמים והשני של הים./ את הקצף נתן לאבא מתנה, לגילוח, ואת הצדפים/ לאמא בתור עגילים/ ואת שני הכחולים השאיר מתנה לעצמו בעיניים/ ומאז ליאור רואה את הכל ים ושמים".
20 ומשהו שנה חלפו מאז כתב לי אבי את השיר ותמורות רבות חלו בנפשי מאז חזרתי מהים עם קצת קצף וצדפים. השנים עשו את שלהן והיום לעולם אינני חוזר מהים - לא עם קצף ולא עם צדפים - מהסיבה הפשוטה שאני פשוט לא הולך לים.
הכי קרוב שאני מגיע לים בימים אלו זה כשאני נתקל בטלוויזיה בשידורים חוזרים של "משמר המפרץ" וגם אז תוקף אותי רצון עז לפרוץ בבכי. מה אני אגיד לכם? הים, מבחינתי, הוא הדבר הכי קרוב לגיהנום. בעצם, הים הוא הגיהנום של האדם המשכיל שמבין שמקום שאיננו ניתן לקירור במזגן עדיף לשמור ממנו מרחק.
עבורי, התפקיד העיקרי של הים הוא לשמש בית שימוש למפעלי תעשייה. לא מזמן ביקשה ממני קרובת משפחה בגיל הגן שנשחק "ים-יבשה". אמרתי לה שאני מוכן, אבל בתנאי שנשאיר את הים מחוץ לתמונה. לא ברור לי מה גורם לכל כך הרבה אנשים לחבב את הים ולנהור לחופיו בחודשי הקיץ החמים. ועוד יותר לא ברור לי מה גרם
היום, איך שאני חש את הים בקרבתי, אני מיד מתחיל להיכנס ללחץ, תחושת אימה מחלחלת בתוכי, וכבר אני חש את הדביקות המציקה של המלח על גופי, את החול שנתקע בין אצבעות הרגליים ואת רחש המטקות המטריד אשר מתערבב בצעקות הקרב של המציל. איזה סיוט מחורבן.
לא מזמן אמא שלי הגיחה ארצה לביקור קצר ופגשה לראשונה את בת זוגי, אשתי לעתיד. תוך פחות מעשר דקות סיפרה לה על התינוק הבכיין שהייתי ועל הנדידה היומית שלנו לים יחד עם העיזה מטילדה. "אמא, למה את תמיד צריכה להזכיר את העיזה?", התמרמרתי. "אני הולך להתחתן עם האישה הזו ופתאום את מכניסה לתמונה את העז?".
"איך אני אספר את זה בלי הקטע של מטילדה? אחרי הכל, מטילדה היא אחותך הגדולה", השיבה ורק אז הבנתי משהו שלא השכלתי להבין כל השנים: שיכול מאוד להיות שהסיבה שבגללה הייתי תינוק בכיין היא שגדלתי עם עז בתור אחות.
אבל בואו נתמקד בעיקר: שנאתי לים והטיפול בחשיפה שעשיתי לעצמי בתחילת השבוע. "טיפול בחשיפה", למי שלא יודע, ניתן לאנשים שסובלים מפוביות או מטראומות קשות. במסגרת הטיפול נאלץ המטופל להתמודד ישירות עם האובייקט (או הסיטואציה) שממנו הוא חש רתיעה.
למשל, אם מישהו סובל מפוביה לעכבישים אז במסגרת הטיפול בחשיפה הוא ייאלץ להיחשף - בהשגחה צמודה של פסיכיאטר ובהדרגה - לעכביש חי, ולאט לאט יגלה כי האובייקט איננו נוראי כל כך כמו שחשב. זה טיפול די פשוט, ולכן התאים לי כל כך.
"זה בדיוק מה שאני צריך", סיכמתי עם עצמי בתחילת השבוע, "טיפול בחשיפה לים התיכון. אני כבר בן 28, לפחות שבע שנים לא הייתי בים. הגיע הזמן שאתמודד עם זה". אמנם לא לקחתי איתי פסיכיאטר צמוד וגם ויתרתי על ההדרגתיות של החשיפה - אבל כן הצטיידתי בטייפ מנהלים ובפנקס קטן, בו תכננתי לרשום את חוויותיי ורשמיי מהדבר הנוראי הזה אשר מכונה "חוף הים".
ב-6:40 בבוקר כבר הייתי עמוק בתוך חוף מציצים בתל אביב. הסיבה שהגעתי בשעה כל כך מוקדמת היא שעל פי הסיפורים של אמי, אלה השעות שבדרך כלל הייתה לוקחת אותי לים, והיה לי חשוב לשחזר בצורה מדויקת את החוויה המקורית שלי כתינוק.
טיפול בחשיפה מוכרח להיות כמה שיותר מדויק, כמה שיותר קרוב למקור (אבל עדיין עדיף שיתבצע ללא עז). בשעה הזו חוף הים הוא הממלכה של גיל הזהב. עשרות זקנים עם כובעי ים שוחים במים, ועשרות זקנים על החוף משתזפים בבגדי ים משונים (מי שמכיר את התמונה המפורסמת של דוד בן-גוריון עושה עמידת ראש על חוף הים, יודע על איזה סוג בגד ים אני מדבר).
אחד מהם יוצא מהמים וחולף ממש לידי. אני מנצל את ההזדמנות, מזנק עליו ופותח איתו בסמול טוק ים תיכוני. קוראים לו יעקב-חייק'ה, הוא בן 80, גר באזור אוסישקין, והוא בא לחוף מציצים כל בוקר ומרביץ חצי שעה לפחות של שחייה. "אני כבר בפנסיה אז למה לא?", הוא מסביר לי.
אני שואל אותו מדוע כל כך מוקדם והוא משיב לי שכל הכיף זה בבוקר כשקריר. אני אומר לו שאני מנסה לברר מדוע אנשים כל כך אוהבים את הים, והוא עונה, "זה די פשוט, רק בים אתה מרגיש באמת חופשי. תסתכל סביבך, תראה איזה יופי, תנשום את האוויר, אתה מרגיש את עצמך ממש כמו בטבע".
אני לוקח את הפנקס ורושם: "סיבה מס' 1 לאהוב את הים: האוויר". אני פוגש עוד זקן חביב ששוכב על ספסל ועושה תרגילי מתיחה משונים שקוראים תיגר על חוקי הכבידה. אני ניגש אליו ופותח בשיחה: סליחה אדוני, אפשר לשאול אותך מה בדיוק אתה עושה כרגע? "כרגע אני עושה התעמלות בוקר לפני שחייה. אני הולך לעשות את זה 30 דקות בערך ואחרי זה אני אכנס למים, ואם הים ירשה אני אשחה בין 40 דקות לשעה. אבל זה רק אם הים ירשה".
אתה עושה את זה כל יום? "כן, יום-יום במשך שנים רבות". גם בחורף? "גם בחורף". ומה זה תורם לך לקום כל בוקר מוקדם וללכת לים? "זה תורם לי שאני אחר כך מרגיש במשך כל היום שאני חי. אם אני לא הולך לים בבוקר אני לא מרגיש שאני באמת חי. כשאני טס לחו"ל ואני נמצא במדינה שאין לה ים, אני מרגיש פחות טוב". אני מוציא את הפנקס ורושם: "סיבה מס' 2 לאהוב את הים: תחושת הקיום שהוא מעניק לאדם".
בסביבות השעה שמונה נערך טקס חילופי משמרות לא רשמי בחוף הים והקשישים מפנים את הים לקהל צעיר יותר שכולל קבוצות קטנות של תיירים משכימי קום ומתעמלים שרוכבים על אופניים או רצים עם אוזניות ומזיעים את הקלוריות ותאי השומן העודפים שלהם.
הגישה היא ספורטיבית לחלוטין. ואם יש משהו שגורם לי לאי נוחות זו גישה ספורטיבית. השמש גם מורגשת יותר בשעה הזו. הטמפרטורה נוסקת וקרני השמש החזקות מאירות בעוצמה את החוף ופתאום אפשר לראות בבירור את האשפה הרבה שמקשטת את החול. שקיות במבה, כוסות חד פעמיות, קופסאות סיגריות ריקות, כרטיסי ביקור של מועדוני חשפנות ובקבוקי מים משומשים. ממש רקוויאם לזיהום הסביבתי.
פתאום נשמע קולו של המציל ברמקול: "בוקר טוב לכולם, עוד יום מעולה לשחייה ימית", ואני יודע שזה הסימן בשבילי לנוס הביתה ולתפוס כמה שעות שינה אבודות. לאחר כמה שעות של שינה אני מתעורר למציאות הלחה.
כבר צהריים. תכף ומיד אני מתארגן: גונב לבת זוגי את תיק הבד הלבן שהיא הולכת איתו לים ומכניס לשם את הפריטים הנחוצים: קרם הגנה מהשמש (משום מה כתוב עליו שהוא "עומד בתקן האוסטרלי"), בקבוק מים מינרליים, כובע מצחייה לבן, מגבת חוף, כדורים נגד כאבי ראש, כדורים נגד צרבת, מכתב פרידה מהעולם (על כל מקרה), קופסת סיגריות, וספר קריאה - זה הכי חשוב.
ממה שהבנתי מבת זוגי, שנוהגת לפקוד את הים לעתים קרובות, מה שאנשים עושים בים זה לקרוא ספרים ולהשתזף. והרי היום המשימה שלי היא להיות כמו כולם ולעשות את מה שכולם עושים.
הפעם היעד שלי איננו חוף מציצים אלא חוף גורדון. ואיך שאני מתקרב לחוף אני כבר מבחין בסימפטומים הבעייתיים. חבורות של גברברים שזופים וחסרי חולצות צועדים ברחובות כמו חיילים לפני מבצע בעורף האויב. חבורות של נערות שזופות עם בגדים קצרצרים ועדויות לכך שמתחת לבגדים האלו מסתתר בגד ים צבעוני וזעיר צועדות במרץ לכיוון החוף.
ברמזור האחרון לפני החוף, אני מקשיב לשיחה שמנהלים כמה נערים עם תספורות דיוויד בקהאם מטופשות. הם מדברים על כמה שזה כיף שאפשר בחופש הגדול ללכת לים כל יום ולראות כל כך הרבה ציצים. מיד אני מוציא את הפנקס ורושם: "סיבה מס' 3 לאהוב את הים: ציצים". הרמזור מתחלף לירוק ואני מתחיל לצעוד. תוך מספר דקות אני נשפך עם ההמונים אל חוף גורדון ושם אני מגלה את המחזה המחריד הבא: מאות אנשים מצטופפים על כמה מטרים רבועים של חול.
הבלגן חוגג והאנדרלמוסיה האנושית בשיאה. ממש פחד ותיעוב בים התיכון. השמש מציפה את האזור בטמפרטורה גבוהה, והחוף קורס מרוב ילדים עם גלשנים, גלשנים בלי ילדים, מטקות, תיירים מטוגנים מצרפת, חבורות של שרירנים, נערות שופעות איברים וגברים שמשחקים כדורגל על מגרש הכדורעף (כמה ישראלי מצדם להתעלם מהכדורעף ופשוט להפוך את השטח למגרש כדורגל אלטרנטיבי).
אני חושב לעצמי שכל הטיפוסים האלה הם חלק מרכזי מאוד מהסיבה שאינני מגיע לים. אני פשוט מתעב את מפגן הקוליות, הריבועים בבטן, השיזוף והכושר שמתרחש בחופי הים הארצישראליים. פשוט לא יכול לסבול את זה. את הים עצמו כמעט אי אפשר לראות. מבעד לכל השמשיות האדומות, כיסאות החוף והתיירים הצרפתים, כל מה שאני מצליח להבחין בו זו חתיכת מים קטנה ועלובה.
ובכלל, אני חייב להגיד שמי הים נראים כמו ערבוב של מרק זיעה ורסק בגדי ים. לא משהו מזמין במיוחד. אני מוצא לי כיסא חוף פנוי ליד חבורה של כמה ערסים צעירים שמעשנים נרגילה ומדברים על "התותח שהמציא את האנגרי בירדס שבטח עושה מזה ים של כסף".
אני משתדל להתעלם מרעשי הרקע שהם מייצרים, מוציא את הספר מהתיק, לוקח נשימה ארוכה ומנסה להתחיל בקריאה כמו בן אדם נורמלי חובב ים וכריכה רכה, אבל בדיוק אז ניגש אליי בחור בסביבות גיל 40 ושואל אותי: "קוראים לך ליאור, נכון?". נכון. "איזה קטע, ידעתי. אתה הבן של אסי וקרוליין. אתה לא תאמין, אבל בדיוק לפני 26 שנה, בחוף הזה ממש, אני הייתי המציל וכל בוקר הייתי רואה אותך בא עם אמא שלך והעז שלכם. זה קטע קטע. תגיד, מה שלום העז?".
הסתכלתי עליו כלא מאמין ואמרתי לו מיד: "אתה מתבלבל, אני לא הבן של קרוליין ואסי, אני הבן של יאיר לפיד, ליאור לפיד. מה, אף פעם לא קראת את הטור של אבא שלי ואת המכתבים המרגשים שהוא כותב לי שם? ככה שממש אין לי מושג על איזו עז אתה מדבר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם