לבן, כתום והרבה ירוק: החופשה המשפחתית בדבלין
המיתון באירלנד עמוק, אבל שפע המים והנופים המרהיבים עוזרים לעכל אותו. שבוע בדבלין הבירה, עיר ירוקה ותוססת שבמפרץ שלה שוחים כלבי ים
ההחלטה לבלות שבוע בדבלין, כמו רבות מההחלטות אצלנו, לא בדיוק התקבלה. יותר מדויק לומר שהיא התגלגלה. בתחילת הקיץ הצהרתי על תוכנית יומרנית ואקולוגית: חופשה בבית. אחר כך נזכרתי באימה בתאריך שבו נגמרות כל הקייטנות כולן, ואחוזי הלחות במישור החוף יוצאים משליטה. אז פתחנו בחיפושים אחרי מקום ירוק וקריר שאפשר לבלות בו שבוע נעים עם הילדים. האפשרויות עלו ונפסלו במהירות: בברלין שררו באותו יום 32 מעלות בצל; להלסינקי אין טיסה ישירה; באוסלו כוס קפה עולה כמו קוטג' (הבית, לא הגבינה); כשכבר כמעט הנפנו דגל לבן, נזכרנו בדגל הירוק-כתום-לבן.
בקיץ 2004 חווינו טיול משפחתי נפלא באירלנד, אבל על דבלין פסחנו. הגיע הזמן להשלים את החסר. מיד עם הנחיתה נזכרנו בנכס הגדול של האי הזה: האנשים. האירים, וזו קביעה מדעית, הם האנשים הנחמדים בעולם. נהגי המונית, בכל מקום, הם מראה מהימנה לדמותה של האומה, ובאירלנד עוד לא הספקת להתמקם במושב וכבר הנהג פוצח בשיחה ערה על שלושת הדברים החשובים ביותר בחיים האלה: ילדים, כדורגל ומזג האוויר.
אחח, מזג האוויר. שמי סגריר דולפים ורוחות קרירות יכולים בהחלט לעצבן, אלא אם באת מאוגוסט בתל אביב. על האדמה, הגשם הקיצי מחולל נסים. קשה לצעוד יותר משלושה בלוקים בעיר בלי להישפך לתוך פארק רחב ידיים או לפחות גינה ציבורית רעננה. אתה מביט במרחבים הירוקים האינסופיים שבלב הכרך - דונמים על גבי דונמים של אחו ירוק בלי טיפת השקיה מלאכותית - והקנאה מכרסמת בלב. יותר מכמויות הגשמים שיורדים כאן, זה הפיזור האופטימלי: מי צריך ממטרות כשאפילו באוגוסט העשבים מקבלים את המנה שלהם מהטבע?
את השבוע שבילינו בדבלין אפשר לסכם כהפתעה נעימה. גילינו עיר מתוקה, אנרגטית, עתירת פעילות תרבותית, אופנתית וגסטרונומית, וידידותית עד מאוד לילדים. היה כיף, אבל ההנאה לא הסתירה את העובדה שגם באירלנד לא הכל ירוק. המדדים הכלכליים צבועים באדום כבר שלוש שנים ברציפות, מאז המשבר הגדול של 2008. נהגי המוניות מדברים על צניחה של 60 אחוז בהכנסות. "כשאנשים מאבדים את העבודה אין להם כסף למונית", אמר לי ג'ון גאלווי, שכמו רוב עמיתיו מסתובב בעולם עם שם שכאילו נקטף מפוסטר של קבוצת כדורגל. המילה "מיתון" (recession) מופיעה בכל משפט שני. נשאלתי שוב ושוב אם המיתון כבר הגיע לישראל. הסיפורים על מחאת האוהלים עוררו סקרנות רבה. האירים מאשימים את ממשלתם בניהול חסר אחריות של הקופה הלאומית ובפיזור כספים לכל רוח; לך תסביר שאצלנו הטענות הפוכות.
אבל בימים האחרונים הסיפור הגדול היה מזג האוויר. למרות הקיץ הקריר והגשום יחסית, אירלנד מתאפיינת בחורפים מתונים. טמפרטורה של עשר מעלות צלזיוס בערב כריסמס לא תפתיע איש, שלג הוא עניין נדיר.
בסוף השבוע האירים עקבו בסקרנות אחרי ההשתוללות של "איירין" בשערי מנהטן, שאלו את עצמם אם כל זה הוא חלק משיבוש אקלימי גלובלי כמו שחלק מהמומחים טוענים, ותהו מה זה אומר על החורף הקרוב בדבלין. לפחות אחד מהם, דיוויד דאנליווי, לקח את האירועים באופן אישי לגמרי: בתחילת השבוע הוא היה אמור לטוס, לראשונה בחייו, לביקור בניו יורק. הוא עקב בעיניים כלות אחרי הדיווחים על שדות התעופה הנסגרים בזה אחר זה, וסיפר על האווירה בבית: "כדור הארץ משתגע, אבל מבחינת אשתי אני אשם. מאז שהתברר מה קורה בחוף המזרחי, היא כל הזמן אומרת לי 'רק לך זה יכול לקרות, רק לך'".
אחד היתרונות הגדולים של דבלין הוא שגם אם בוחרים להשתכן בה - לא מוכרחים להסתפק בה. בירת אירלנד ממוקמת בטבורו של מפרץ רחב ידיים (הנושא את השם המפתיע מפרץ דבלין), ששתי פאותיו, מצפון ומדרום לעיר, מנוקדות בעיירות ובכפרי דייגים שמציעים את התפריט הנפלא שהטבע האירי מתמחה בו - צוקים ירוקים, שיחי אברש סגולים וים עם ריבוא גוונים של אפור, כסף וטורקיז.
כל שצריך כדי למצוא את עצמכם הולכים בתוך התמונה הזו זה לנסוע חצי שעה ברכבת. הנוחות והנגישות מעוררות קנאה: בבוקרנו השלישי בעיר צעדנו כעשר דקות מהמלון והגענו לתחנת "קונולי". משם אפשר לקחת את ה-"Dart", רכבת הפרברים הקלה, לאחת העיירות ששוכנות לחופי המפרץ. ניגשתי לאשנב וביקשתי כרטיס להואות', כפר דייגים שמהווה את התחנה האחרונה בקו. הקופאי אמר "עשרה אירו". מכיוון שאנחנו חמישה מסרתי לו שטר של חמישים, וביני לביני רטנתי על המחיר המופרז.
להפתעתי, הוא דחף לעברי עודף של 40 אירו. חידדתי את העובדה שאני משלם עבור משפחה בת חמש נפשות. "כרטיס משפחתי יומי עולה עשרה אירו", הסביר הקופאי, "ואתם יכולים לנסוע כמה שמתחשק לכם". נסיעה הלוך וחזור להואות', אם כך, עלתה לנו קצת יותר מחמישים ש"ח. לשם השוואה: תמורת נסיעה ברכבת מתל אביב לדודה שגרה בהרצליה, אנחנו משלמים 40 שקל לכיוון אחד. ככה לא מעודדים תחבורה ציבורית.
הואות' יושבת על לשון יבשה שחודרת עמוק לתוך הים ומסמנת את השפיץ הצפוני של מפרץ דבלין. ממרכז העיירה - כלומר ממול לתחנת הרכבת - יוצאים ארבעה מסלולי הליכה, לכל מסלול חץ בצבע אחר, שמקיפים את הכף המרהיב. אורכם של המסלולים נע בין שישה לעשרה קילומטרים. אז צעדנו שישה קילומטרים בשביל שתלוי מעל הים, ובשובנו לעיירה הלכנו על המזח הארוך כדי למשש מקרוב את המגדלור. רק שבדרך אל המגדלור עצר אותנו משהו לא פחות מעניין.
בפעם הראשונה שבה הכריזה אשתי על ראש מסתורי שמציץ מבין הגלים ייחסתי את זה - כרגיל - לדמיונה המפותח. אלא שאחרי הפוגה בת כמה שניות הראש הציץ שוב, ואז כבר לא היה מקום לספק: המפרץ רוחש כלבי ים. מדי פעם אחד מהם הרים ראש מעל הגלים - כלבי ים יכולים לשהות לכל היותר דקות ספורות מתחת למים - ואז גם הבנו מה הם מחפשים שם: הדייגים שיושבים על המזח נוהגים לשתף אותם בשלל.
בהמשך השבוע, אגב, ראינו כלבי ים בגן החיות של דבלין. בבריכה שבגן החיות אפשר לתצפת עליהם מקרוב, אבל שוב גילינו שהעוצמה שמזמנת היתקלות עם בעל חיים בטבע כלל לא דומה לתחושה הסינתטית שכרוכה במפגש עם אותו בעל חיים בביתו המלאכותי שבשבי.
הסיפתח הגסטרונומי של הטיול היה מדכדך: ארוחת הצהריים הצמחונית שהוגשה בטיסת ארקיע לא כללה, אירוני ככל שזה נשמע, אפילו ירק אחד. לעומת זאת היו בה פסטה, חומוס, פיתה ועוגה. מי אמר פחמימות ולא קיבל?
בית המלון שבו התגוררנו בדבלין, "קרוק פארק הוטל" (על שם אצטדיון הכדורגל הלאומי שמעבר לכביש) מוצלח בהחלט, והבופה העשיר והמשביע שמוצע בו בארוחת הבוקר מאפשר לדלג בקלילות (או שמא בכבדות) על ארוחת הצהריים. הכל היה שם, בבופה, חוץ מפריט אחד: ירקות.
זה לא שאין ירקות באירלנד; זו המודעות שחסרה. בשוק האיכרים האורגני שמתקיים בשבתות ברחוב טמפל - לב לבה של העיר - יש שפע מסנוור של ירקות צפוניים, בראשות משפחות העלים והשורשים. אבל השפע הזה מתאדה בדרך אל הפאבים המסורתיים, וכאמור גם בתי המלון. ארוחה אירית קלאסית, אם עוד יש דבר כזה בעולם שבו גם הרגלי התזונה עוברים גלובליזציה מואצת, עדיין מתבססת על בייקון, תפוחי אדמה וביצים במגוון גרסאות מטוגנות. מה הפלא שבעין לא מזוינת אפשר להבחין ברחובות באחוז מטריד של נשים וגברים עבי בשר.
לא חסר בדבלין אוכל טוב. להפך. הכנו קצת שיעורי בית והגענו עם רשימת מסעדות על הציר הצמחוני-טבעוני-אורגני-בריאותי. "The farm" ("החווה", thefarmrestaurant.ie), נחשבת מתאימה לבילוי משפחתי. זה הדיל: המבוגרים אוכלים קציצות שעשויות מסלק ושאר ירקות או סלט אסיאתי ברוטב סויה, והילדים מקבלים נתחי אנטרקוט אורגניים או שניצלונים וצ'יפסים לא אורגניים בעליל. היה טעים, אבל כשאנחנו חושבים על מסעדה ירוקה ובריאה אנחנו חושבים על מקום שבו, למען השם, לא מגישים שניצלונים וצ'יפס.
מסעדה כזו היא "קורנוקופיה" (cornucopia.ie). אף על פי ששעת השיא של ארוחת הצהריים חלפה מזמן, ושהמסעדה עובדת בשיטת השירות העצמי, החלל הנעים שלה היה מלא עד אפס מקום. התבשילים והמרקים (פלפלים חריפים וחלב קוקוס!) נעים בין צמחוניים לטבעוניים, והם בעיקר מאוד טעימים, משביעים, ומספקים הצדקה מלאה לשם המסעדה (קורנוקופיה - קרן השפע). בקורנוקופיה באמת הרגשנו בבית, תחושה שרק התחדדה כשביקשנו מים ונשלחנו למלא כוסות - בחינם - ממתקן הטיהור הקטן שניצב ליד הדלפק. מסעדה שאין בה משקאות תעשייתיים ומים בבקבוקים היא מסעדה כלבבנו.
גם במסעדות עם אוריינטציה בשרית מובהקת המנות הצמחוניות מסומנות ב-V בולט, כך שמי שמבקש להימנע מאכילת בעלי חיים לא צריך לצלול ולהתייגע בים המרכיבים. את הקרשנדו הגסטרונומי של השבוע פגשנו בדוכן השוקולד של "Natasha's living food" ("האוכל החי של נטשה") בשוק האיכרים בטמפל בר (natashaslivingfood.ie). לא מדובר בעוד שוקולד בוטיק מהסוג הרווח גם בישראל, אלא בשוקולד נא (raw food), שבמהלך הכנתו לא נעשה שימוש בשום הליך של חימום או עיבוד וערכם התזונתי של חומרי הגלם נשמר במלואו. רכשנו מגוון מהשוקולדים, ומאוחר יותר, בשדה התעופה, ישבנו ליד שער הירידה למטוס והתענגנו עליהם. הטעם העמוק והאמיתי של הקקאו ליווה אותנו עוד שעות אחר כך, כך שלשמחתנו לא נזקקנו לשירותיה של הארוחה התפלה שהוגשה במטוס.
את כרטיסי הטיסה לדבלין הזמנו מבעוד מועד, באמצעות הסוכנת הוותיקה שבשירותיה אנחנו נעזרים כבר יותר מעשור. רק שהפעם, כשהגענו לעמדת הכירטוס בנתב"ג, התברר שלארקיע יש תוכניות מעניינות עבורנו: ארבעה מקומות באותה שורה, וחמישי בפינה אחרת של המטוס. לאנשי צוות הקרקע היה טיעון מנצח שהסביר את הפיצול המשפחתי: אשתי, עיקשת שכמותה, שומרת על שם משפחתה המקורי. "איך יכולנו לדעת שאתם משפחה?", תהו.
אחרי שהתאוששנו מהשאלה, הסברנו שהם יכלו לדעת זאת על פי העובדה שהכרטיסים הוזמנו בדבוקה אחת. ציינו גם שבמהלך 12 (פלוס) שנות נישואינו, שבמהלכן הספקנו לטוס פה ושם, עוד לא קרה לנו כדבר הזה. דבר לא עזר: "הכל בגלל שהסוכנת לא ציינה שמדובר בקבוצה", טענו, "עכשיו המטוס מפוצץ ואי אפשר לשנות". בבטן המטוס, אגב, גילינו שבשורה האחרונה - 58 - יש שלושה כיסאות ריקים. אלא שנוסעת זריזה הקדימה אותנו, מתחה את רגליה וישנה על שלושתם עד דבלין.
אחרי הנחיתה התקשרנו אל הסוכנת. היא נדהמה לשמוע שבארקיע גלגלו את האחריות לפתחה, הבהירה שבעת ההזמנה ציינה במפורש שמדובר במשפחה, והתקשרה אל החברה כדי לוודא שהבעיה לא תישנה בטיסה חזרה. אלא שבטיסה חזרה, ניחשתם נכון, התסריט חזר על עצמו. גזרת הפיצול בוטלה רק בזכות רצון טוב של דייל, שאיפשר לנו להשתלט על השורה האחרונה - ששוב הייתה ריקה.
שיבוץ הנוסעים במטוס מלא הוא פאזל סבוך, וסביר שאי אפשר לענות על כל הציפיות. אבל חזרנו הביתה בתחושה שבארקיע לא עושים מאמץ מינימלי כדי לאפשר להורים וילדיהם לשבת יחד, ובעיקר שהגיע הזמן שחברת התעופה תתקדם אל המאה ה-21 שבה נשים רבות מממשות את זכותן לשאת את שמן המקורי. ככל הידוע, זו לא עילה להגליה לפינה מרוחקת של המטוס.
מארקיע נמסר בתגובה: "ארקיע מקבלת את רשימות הנוסעים ממקורות רבים. המחשב מאתר את שמות המשפחה הזהים ושומר להם מקומות. בנוסף, מתקבלות גם בקשות לישיבה משותפת מצד קבוצות הכוללות אנשים שאין להם קשר משפחתי, וזוכות למלוא תשומת הלב. כמו כן, עושה צוות הקרקע כל שביכולתו כדי למלא גם בקשות שלא הועברו מראש, אולם זה ניתן רק בתנאי שיש מושבים פנויים בטיסה".
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם