ההתמכרות הישראלית לשקט רגעי מסוכנת
בעזה צריך לעשות מה שנעשה במלחמת לבנון השנייה, כי אין ברירה אחרת. המצב הנוכחי בלתי נסבל. בשביל מה יש ממשלת ימין?
היא שאלה על הכשלים שהתגלו סביב הפיגוע הקטלני בכביש ,12 ואז ניצת שר הביטחון והסתער עליה. הוא זעם והטיח בה שיש דברים מורכבים ומסובכים אפילו יותר מהטלפרומפטר (המכשיר שבו מוקרן הטקסט של החדשות, וממנו מקריא המגיש) שבו היא נאבקת באולפן החדשות, וכו.'
הוא גם ציין עד כמה מוכשר אלוף הפיקוד טל רוסו, שידע לקבל עליו אחריות, וכי הוא סומך עליו במאה אחוזים ומעריך את העובדה שקיבל עליו אחריות. ברק ניצח בנוקאאוט, והלך. צה"ל, בשלב זה, עדיין לא ניצח את הטרור. הדרום, נכון לכתיבת הטור הזה (רביעי בלילה), עדיין מופגז.
בואו ננתח מה היה לנו שם: ראשית, יונית לוי. אני לא מאלה שחושבים שצריך להעיף ראשים של קצינים בכל טעות ושגיאה מבצעית בשטח. זו תרבות הרסנית, שאילו הייתה נהוגה בשנותיה המוקדמות של המדינה, לא היה נותר כאן לוחם אחד לרפואה. כשמדובר בטעויות מבצעיות או בשיקול דעת מוטעה, כולם בני אדם. צריך לתחקר, להפיק לקחים ולהמשיך הלאה.
האלוף טל רוסו הוא קצין טוב שילמד מהשגיאה שביצע. כל זה לא אומר שהתקשורת אינה צריכה לשאול את השאלות. זו ליבת תפקידה ותכליתה של התקשורת. לשאול את השאלות, להקשות את הקושיות, לתת לשלטון וגם לצבא להבין שיש מי שתובע הסברים, בשם הציבור. את כל זה אהוד ברק לא מבין. מעולם לא הבין.
פעם, כשניסה להפוך את הח"כ הזוטר שלום שמחון ליושב ראש הכנסת, ביום השבעתו לתפקיד ראש הממשלה, חטף ברק מקלחת תקשורתית (מוצדקת) מכל עבר. שמחון הפסיד בהצבעה ל"גור החתרנים" אברום בורג, וברק בוזה ביזיון מהדהד ראשון בסדרה שנמשכה עד הדחתו.
באותו יום הוא תפס אותי בכנסת ושאל אותי, בעקבות מאמר שכתבתי על הסאגה, "מי שמך לכתוב דברים כאלה, ולקבוע מי צריך להיות יושב ראש הכנסת." הוא באמת לא מבין. הוא חי בעולם שבו שמו אותו, אבל לא שמו אף אחד אחר מסביב. הוא ואפסו עוד. מבחינתו, העולם מחולק לשניים: אהוד ברק בצד אחד, כל השאר מן העבר האחר.
מאז חלפו שנים. הוא הספיק לחטוף אין ספור מקלחות תקשורתיות, גורש לביתו במקלות, הרס כאן לא מעט, ובמקביל עשה לביתו במהירות מסחררת, הפך למיליונר כבד בשקלים (וגם בדולרים, אבל שום חקירה לא נפתחה) חזר, הודיע שהשתנה והבין את מגבלותיו וכו,' אבל התברר שלא
היום הוא מביט ב"ישראל היום" של תאומו נתניהו בעיניים כלות. הוא מקנא. גם הוא רוצה. התקשורת נועדה, כך נראה, לשרת אותו ואת מטרותיו. הוא מנסה לייצר לעצמו תחנת שידור פרטית בגלי צה"ל, וגם די מצליח. בלי שאלות קשות, בלי קושיות מטרידות, כולם רועדים מפחד. ככה צריך. אבל הוא רוצה עוד. התיאבון שלו בריא.
מי שם את יונית לוי להעז ולהחציף פנים ולשאול אותו, ההוא מהסיירת, על כשלים? יכול להיות שהמסר שהוא רצה להעביר הגיוני ונכון, אפשר היה לעשות את זה כמו בן אדם, בלי להתנהג בגסות, בלי לרמוס. אבל הוא העדיף את הדרך שלו, הדרך המפורסמת ההיא שבה הלכו רבים וטובים, עם הודעות פיטורים בביפר באמצע הלילה, עם אדמה חרוכה.
כזה הוא האיש, חכם על חלשים. בסיום השידור היו מי שנשבעו בערוץ 2 שזה נראה כאילו הוא הוא תכנן את הכל מראש, הציב מארב מתוחכם, בא להשתולל בכוונה תחילה. נדמה לי שיעבור עוד זמן עד שיחזור לשם.
עכשיו בואו נעבור לאלוף טל רוסו. ברק נתן לו גיבוי, והביע סיפוק מכך שרוסו "ידע לקבל אחריות." גם זו דרך ברקית ידועה. מצד אחד לחבק, מן הצד האחר לפרק. זה לא אני, זה הוא, אבל אני נותן לו גיבוי. מי שעוקב אחר הקריירה של ברק, מזהה את הדפוס הזה עשרות פעמים. הוא עובד בחתימה נמוכה, לא משאיר עקבות, ממש כמו נתיב החילזון, כאילו לא נגע. האחריות אף פעם לא מגיעה אליו.
כל מי שהיה שר ביטחון בישראל יגיד לכם (וחלק אמרו השבוע), שאין מצב שבו סגירתו או פתיחתו של כביש 12 בעקבות התרעת טרור לא תגיע לשולחנו של שר הביטחון. מדובר בכביש גישה לאילת, נתיב תחבורה ציבורי לכל דבר. אבל מבחינת ברק, הכשל הוא של טל רוסו, לא שלו. כמו בהשתלטות על ה"מרמרה" ("צה"ל יידע להפיק את הלקחים הראויים") כמו בצאלים (שם מיהר כרמטכ"ל להסתלק במסוק מאירוע הדמים ההזוי, וניסה לצנזר את עצם נוכחותו במקום), כמו באלף הזדמנויות אחרות במהלך הקריירה.
ועוד לא דיברנו על מסיבת העיתונאים ההזויה של ברק, בני גנץ לימינו וטל רוסו לשמאלו, בעוד הצלפים יורים בשטח והורגים לוחם ימ"מ 200 מטר משם. תארו לכם שהיו פוגעים ברמטכ"ל, למשל. אני כבר יודע מה ברק היה אומר לוועדת החקירה הממלכתית. יועץ התקשורת של ברק אומר שזה לא היה הרעיון של שר הביטחון לאלתר את מסיבת העיתונאים ההזויה הזו בשטח.
אז של מי היה הרעיון? האם יש מישהו שמסוגל לכפות על ברק מסיבת עיתונאים כזו באמצע פיגוע טרור? ברק ידוע כמי שהיה יורד לרזולוציות של האותיות הכי קטנות בתגובה הכי נידחת שהוציאה לשכתו כשהיה ראש ממשלה (מזכיר לכם מישהו? נכון. בנימין נתניהו), אבל הפעם, זה לא הוא. מי זה? בטח טל רוסו. אבל הוא מוכשר, ואני "נותן לו גיבוי."
ועכשיו, בואו ניגש לעיקר. תארו לכם שבקיץ 2006 שר הביטחון לא היה עמיר פרץ, אלא אהוד ברק. תארו לכם שהוא היה מונע מראש הממשלה אהוד אולמרט לצאת למלחמת לבנון השנייה בעקבות חטיפתם (שהתבררה כהריגתם) של רגב וגולדווסר על גבול הצפון והפגזת הגזרה כולה. במצב כזה, היום לא רק תושבי הדרום היו במקלטים. גם תושבי הצפון. קל יותר לתקוף את יונית לוי, למה לו צרות עם חמאס. וכך הגענו למצב הנוכחי.
המצב הנוכחי הוא בלתי נסבל. בישראל נבחרה בבחירות האחרונות ממשלת ימין. גוש הימין זכה לרוב ברור. יש לממשלה הזו מנדט לפעול נגד חמאס. יש לה גם הצדקה לגיטימית וחוקתית לכך. ראשי הממשלה הזו תקפו את הממשלה הקודמת כשזו הגיעה ל"הסדרה" או ל"הפוגה" או ל"רגיעה" עם חמאס.
בנימין נתניהו עצמו, במילותיו ובקולו, אמר שאסור להירתע וצריך להמשיך בפעילות ההתקפית עד פירוק חמאס מנשקו. ועכשיו, ברוך השם, הוא ראש הממשלה. מה הוא עושה? ניחשתם נכון. מה שאהוד ברק אומר לו לעשות. הוא גנב את קולות הימין לשווא. כן, הם מציגים את המצב ה"מורכב," את האילוצים, את ההמון המוסת במצרים, את הרגישות מול המועצה הצבאית העליונה בקהיר.
ובכן, מדובר בשטויות. כל הסיבות הללו היו קיימות גם בתקופת הממשלה הקודמת, אז מה? מתי לא היה מצב רגיש מול המצרים? כשמובארק עוד היה שם, אסור היה לסכן את יציבותו. מובארק, הסלע, הנכס הכי גדול שלנו, היינו חייבים לעזור לו לשרוד. אז זהו, חברים, את מובארק כבר איבדנו. ההמון בקהיר מוסת בכל מקרה, שורף את דגלי ישראל עם מבצע בעזה ובלעדיו.
לא בגלל מחויבותה לרעיון הציוני מצרים לא מבטלת את הסכמי השלום, אלא כי היא לא יכולה להרשות לעצמה מלחמה, כשיש לה 90 מיליון פיות להאכיל בכל בוקר, ויותר משני מיליארד דולר סיוע אמריקאי כל שנה. ולכן, הגיע הזמן להפסיק לפחד, להפסיק למצמץ, להפסיק לתרץ, ולעשות מה שנכון. כי אין מדינה בעולם שתהיה מוכנה לכך שמיליון מאזרחיה יהיו בני ערובה של כנופיות טרור. אין מדינה בעולם שתסכים לכך שמחצית משטחה הריבוני יהיה מטווח על ידי טרוריסטי כל העולם ומשת"פיהם, בכל רגע נתון.
בעזה צריך לעשות מה שנעשה בלבנון השנייה, כי אין ברירה אחרת. באר שבע, אשקלון ואשדוד היום, תל אביב, רמת גן ונתניה מחר. ההתמכרות הישראלית לשקט רגעי, למנעמי ההפוגה הזמנית, מביאה תמיד, אבל תמיד, קטסטרופה גדולה הרבה יותר אחר כך. העולם צריך להבין ולהפנים שישראל לא תסכים להמשיך לחיות כך, יעלה כמה שיעלה.
בשביל מה יש ממשלת ימין? כדי להקפיא את ההתנחלויות? כדי להקים את ועדת טרכטנברג? כדי לפרנס 31 שרים, בני משפחותיהם ומקורביהם (ועוד לא דיברנו על סגניהם)? הבעיה בממשלה הזו היא שאיש אינו מאמין למי שעומד בראשה. זו הסיבה שאולמרט יכול היה להחריב מחצית לבנון ושני שלישים מעזה, ולהישאר מקובל ופופולרי בכל הסלונים בעולם. כי הייתה לו תוכנית שלום אמיתית, והעולם האמין בה ובו. הוא נתן לפלסטינים לסרב והם, בטיפשותם הנצחית, סירבו. אצל נתניהו, זה בדיוק הפוך. וככה זה גם נראה.
יושב לו בנימין נתניהו מוקף ביועציו ומסביר לשומעיו: המצב נפלא. מעולם לא היה טוב יותר. תראו כמה אנשים נוסעים הקיץ לחו"ל. תראו כמה מכוניות חדשות עולות השנה על הכביש. תראו את המסעדות. תראו את בתי הקפה. ואז הוא שולף סקר ומראה שגם מצבו, טפו טפו, לא רע בכלל.
מצד אחד, הוא בכלל לא מבין את המחאה הזו. מנין באה. רעייתו משוכנעת שגורמים פוליטיים עומדים מאחוריה. אולי אפילו שלי יחימוביץ' בעצמה. הוא, לעומת זאת, רואה את המחצית המלאה של הכוס. המחאה, לא רק שלא פוגעת בו, היא פוגעת קשה ביריבתו, שנואת נפשו, ציפי לבני. אז מה רע?
לשווא מנסה משה כחלון, מנסה גם ישראל כץ, להסביר לו שזה רע. אתה לא מבין, ביבי, אומרים לו, אתה לא קולט שזה אמיתי, שזה חי וקיים, שזה מחלחל, שזה מגיע גם לאנשים שלנו. אתה לא חי את זה, אתה לא מדבר עם האנשים, אתה לא רואה את הכאב.
הם מסבירים לו שמפלגה לא עוזבים במהלך אחד, אלא בכמה צעדים קטנים, עוקבים. שקודם כל מתיישבים על הגדר, ולכן יש עכשיו בין 35 ל40- אחוז מהציבור שמתלבטים, אחוז אדיר, ואחר כך, אומר כחלון, אחר כך הם יעזבו אותנו, וכשתבין את זה, אז כבר יהיה מאוחר מדי.
אבל נתניהו, איך יבין? הוא מוקף באנשים מנותקים, רובם חובשי כיפה סרוגה ודוברי אנגלית, חבר'ה שמדברים בקול אחד ועוסקים, כל אחד על פי מיטב כישרונו, במאמצים לא להסתבך עם הגברת, עם כל הכבוד למחאה-שמחאה.
אז מצד אחד ביבי עדיין זחוח, למרות שמנגד הוא די לחוץ, ומקים את ועדת טרכטנברג ומצהיר שהוא מוכן לשנות את תפיסות עולמו ואת אמונותיו, הוא הרי יעשה הכל כדי להישאר בשלטון, כי כיף שם, ובינתיים, מאחורי הקלעים, מקימים אנשיו צוותים "לאיסוף מידע" שמטרתם בעצם להשחיר את ראשי המחאה, ולהבאיש את ריחם בציבור (אין צורך להתאמץ, ראשי המחאה כבר ישחירו את עצמם איכשהו).
הוא מרבה לשמוע את כחלון, אבל לא באמת מקשיב לו. כי אילו היה מקשיב, היה מבין שכחלון כבר הבין שבקצב העניינים הזה, הליכוד כבר איבד את השלטון וחבל על הזמן. השאלה שנשארה פתוחה היא למי איבד הליכוד את השלטון.
נדלג לדרמה במפלגת העבודה. ובכן, הפגר קרם עור וגידים חדשים וקם לתחייה. הטלנובלה צומחת לממדים תנ"כיים. בואו נחזור לבחירות .2006 תזכורת: קדימה של אולמרט עם 29 מנדטים, ביבי עם 12 מנדטים, ישראל כץ נכנס לכנסת בחסדי הימאים, ועמיר פרץ במפלגת העבודה מביא 19 מנדטים.
פרץ שינה את הגנטיקה של המפלגה בפעם הראשונה בתולדותיה, הפך אותה לגוף חברתי-כלכלי, איבד מצביעים לבנים, אבל רכש לא מעט אנשי פריפריה ומצביעי ליכוד מסורתיים מעיירות הפיתוח במקומם. עכשיו אולמרט, בתצוגת ציניות פוליטית, מציע לפרץ את תיק הביטחון.
פרץ רוצה את האוצר, אבל אולמרט שומר את הקופה לטובת הירשזון, שצבר נסיון בטיפול בקופות. פרץ נקרע באותם ימים בין שתי הנשים המשפיעות של חייו (אז) מצד אחד, שלי יחימוביץ,' העיתונאית הדעתנית והמבריקה שהביא ממנעמי ערוץ 2 אל המדבר הפוליטי. מן הצד האחר רחל תורג'מן, אז היועצת הבכירה והמקורבת לפרץ, על פיה יישק דבר.
יחימוביץ' אומרת לו שלא יעז לקחת את הביטחון. ילעגו לך, יגחיכו אותך, מנבאת יחימוביץ.' תורג'מן דווקא בעד. הביטחון, כנראה, עושה לה את זה. היא רואה בדמיונה את הממד החדש שיוצק פרץ, מנהיג פועלים, לאישיותו דרך צה"ל. אם יעשה טוב את הביטחון, הוא יהיה ראש הממשלה. היא משוכנעת בזה, ולא בטוח שהיא טועה. פרץ מפנה עורף ליחימוביץ' ונכנס לקריה בשיירת אופנועים.
אילו לא הייתה פורצת מלחמת לבנון השנייה, יכול להיות שהוא היה היום ראש הממשלה. אבל היא פרצה. הציבור והתקשורת, כולל כותב העמודים הללו, משליכים את נבלתו הפוליטית של פרץ לכלבים מיד בשוך הקרבות. הוא שורד איכשהו, מבצע קאמבק מרשים, ומתמודד היום על ראשות המפלגה מחדש. הבעיה היא שהוא מפסיד ליחימוביץ.' שנאת עולם נוסדה ביניהם. נכון לעכשיו, יחימוביץ' מקדימה את עופר עיני בתואר "השגיאה הגדולה ביותר שלי," מבחינת עמיר פרץ. שזה מכובד.
תחשבו על זה: הרי פרץ המציא את האג'נדה הזו. הרי הוא סלל את הדרך. והנה היא צצה לה, משום מקום, ולוקחת לו את זה בהליכה. אחרי שינוכו הטפסים הכפולים והמשולשים, יישאר המפקד של מפלגת העבודה עם משהו כמו 65 אלף חברים. אחרי הניכיון והניקיון, ליחימוביץ' ולפרץ יהיה מפקד בגודל דומה.
הבעיה היא שפרץ מסיים עם המפקד שלו, יחימוביץ' רק מתחילה אותו. וחוץ מזה, ישנה הקונספירציה. אשר לפיה כל מחאת האוהלים נולדה, הומצאה והותנעה על ידי יחימוביץ.' אפשר למצוא ביו טיוב הרצאה שנתנה שבועות לפני שדפני ליף עלתה על הקרקע, שבה מנבאת יחימוביץ' מה שיקרה, אחד לאחד.
רבים מפעיליה (יש לה צבא פעילים מדהים וחדור אמונה, כמעט כמו נוער הגבעות), הם גם פעילי המחאה. לכן היא בכלל לא צריכה ללכת לשם. היא שם. עכשיו היא גם משילה מעליה את שרידי השמאלנות ההיא, מפרגנת להתנחלויות, שרה "התקווה," תכף תרקוד "עוצו עצה ותופר," בדרכה לקונצנזוס.
איך זה ייגמר? מה יעשה פרץ אם יפסיד? האם, כפי שהבטיח לכמה מקורבים, יכנס באותו יום מסיבת עיתונאים ויפרוש מהחיים הפוליטיים? על השאלות הללו מוקדם להשיב. מה שבטוח הוא שקמפיין הבחירות הבאות בישראל יהיה אחד המרתקים והמקוריים שידענו.
האם יחימוביץ' אכן תעדיף קואליציה עם הימין, כפי שטוען בוז'י הרצוג (הגיבור הטרגי הנוכחי של הסאגה) בימים האחרונים? ומה חושב עכשיו ח"כ דני בן-סימון, עיתונאי מבריק בעבר, שהיה זה שמנע מרביעיית פרץ (בן-סימון, מג'אדלה, כבל ופרץ ) להתפלג מהשמינייה שנותרה ממפלגת העבודה לאחר פרישת ברק?
באותו בוקר היסטורי היו אמורים חברי חבורת הארבעה להודיע על פרישתם משרידי העבודה, והקמת סיעה חדשה (קרוב לוודאי שהיו מתאחדים אחר כך עם קדימה). אבל בן-סימון התחרט שעה לפני מסיבת העיתונאים, והחליט לתת צ'אנס לעבודה לשקם את עצמה. מבחינות רבות, הוא צדק. בינתיים. מנגד, איתן כבל אמר לו באותו בוקר, "דני, אתה נותן היום את המפלגה ליחימוביץ."' ויכול להיות שגם כבל צדק.
אקו"ם