בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון
פרויקט מיוחד לקראת שנת הלימודים: כתבי "סופשבוע" חזרו אל המורים מבית הספר שהשפיעו על עברם וגם עיצבו את מי שהם היום
התלמיד: שגיא בן נון, כיתות ט'-י"ב, תיכון תלמה ילין, גבעתיים
המורה: ורד גלבוע, 48, מורה לתולדות התאטרון וניתוח מחזות
עברו כבר 18 שנה מאז הייתי בן 18. אמא'לה. בשנה שבה סיימתי את לימודיי במגמת התיאטרון בתיכון לאמנויות תלמה ילין, נולדו תינוקות שכבר סיימו השנה את לימודיהם שם.
הביקור שלי השבוע במסדרונות התיכון האהוב היה משונה. חוץ מחתול קשיש אחד שכנראה נשאר כאן עוד מימי לימודיי, הכל השתנה בגרסה המקומית ל"תהילה": המנהל (הדתי) מר נתן עזב מזמן, המחששה הפכה למגרש חניה, נוספו מגמה ועוד קומה.
גם אני השתניתי מאוד מאז נעוריי האבודים. פעם הייתי חרדתי, אובססיבי, קצת אינפנטיל ונואש לטיפת אהבה. היום אני חרדתי, אובססיבי, קצת אינפנטיל, אבל היי, יש אהבה גדולה בחיי. השינוי נתן את אותותיו גם בחבריי לשכבה. השחקן שהיה ההבטחה הכי גדולה וכולם היו בטוחים שיכבוש את עולם התאטרון עזב
נפגשתי שם לראשונה מאז התיכון עם המורה המיתולוגית של מגמת התאטרון, ורד גלבוע. מצד אחד מורה נערצת, מקור השראה טהור וחברה של תלמידים רבים; מצד שני אישה בוטה, שפגעה ברבים וטובים. היא נכנסה בתלמידים, נכנסה בממסד ונכנסה בעולם התאטרון.
ורד היא המורה הכי מרתקת, משפיעה וצבעונית שהייתה לי ב-12 שנות לימודיי. היא הסעירה אותי. ג'ינג'ית שהייתה אז בת 25 בסך הכל, ותמיד באה ללמד בלבוש פרובוקטיבי. מורה מבריקה, יצירתית.
אין-ספור כוכבים למדו אצלה בנעוריהם: מילי אביטל, מיכל ינאי, אסף הראל, איתן שוורץ, טל מוסרי, אוהד קנולר, מעיין בלום, יהודה לוי, לינוי בר גפן ואחרים. וגם אני.
מהיום הראשון שלימדה בבית הספר, ב-1987, היא נהגה להופיע בקביעות בתלמה ילין במיני, בגרביוני רשת ובבגדים צמודים שחורים או מנומרים. וכל זה על ג' ינג' ית שגילה לא רחוק מאוד מזה של הבוגרים. בהחלט תמונות קשות, זעקו ההורמונים שלי. ואילו המנהל הדתי מר נתן שאל: "מי זאת הילדה עם הבגדים המוזרים? היא בחיים לא תשתלט על כיתה". הו, כמה שהוא טעה. מאז דוד המלך לא נראתה מלוכה ג'ינג'ית מרשימה כזאת בארץ.
ורד גלבוע השאירה חותם עז עלינו, התלמה-ילינים. היא ניערה את עולמנו. כשלמדנו על חיבוטי הנפש של המלט, עברנו חיבוטי נפש בעצמנו. היא עודדה אותנו להביט בהצגות בעין ביקורתית. זה הרחיב את התאים האפורים, אבל גם החריב לחלוטין לי ולכמה מחבריי את היכולת ליהנות מהצגה לשארית חיינו. ורד הביאה אותנו לסיים את י"ב עם הרגשה שהגשמנו את עצמנו ולא רק ישבנו והעתקנו מהלוח.
אבל הייתה לה לשון, הו, איזו לשון. לתלמיד שהפריע בשיעור היא אמרה: "אני קולטת כל מה שאתה פולט. זה שאני לא רצה לנגב לך בכל פעם שאתה פולט לא אומר שאני לא קולטת". היא שנאה שמאלץ ואמרה לאחד התלמידים: "לך תאונן על שלמה ארצי".
היא פנתה לתלמידים בתואר מיסייה, אבל זרקה עליהם גירים. לפעמים היא פגעה בתלמידים בנקודות רגישות. "את נכנסת לכיתה ויושבים מולך 30 ראשים יצירתיים, כמו אריות שמחכים שיאכילו אותם", היא מסבירה, "וכדי שיפתחו את העיניים ואת הראש את חייבת להוציא שפן מהכובע. ואם לא שפן מהכובע, אז הדבר הכי קרוב זה להיות חריף. וזאת הייתי אני. לדעתי, הכלים של מורה, בכל תחום, הם חריפות, אינטליגנציה ויצירתיות. מעולם לא התייחסתי לתלמידים כמו אל ילדים, אולי זאת הייתה הבעיה. הייתה דרישה. דרישה לאחריות, ליצירה, למחשבה עצמאית ולמקוריות".
לצד הבוטות והביקורות הקטלניות, רבים ראו בה לא רק מורה אלא גם חברה. החליפו איתה קסטות, דיברו איתה שעות ארוכות, לפעמים גם בשעות הלילה, גילו לה את הסודות הכי כמוסים ונעזרו בה בשעת מצוקה. ורד מספרת למשל שהיא ליוותה תלמידים רבים לבתי חולים בגלל בעיות שונות, ובהם אשת חדשות מוכרת מהטלוויזיה שלמדה בתלמה ילין. "היא הייתה אנורקטית וישבתי איתה חודשים בבית החולים", אומרת ורד.
"ברבות השנים היא תפסה אותי בשדרה ואמרה: 'וואו, ורד גלבוע' ואני אמרתי לה:'אני עוקבת אחרייך בטלוויזיה', והיא אמרה:'שטויות, את הצלת את חיי'. זה היה חלק מהתפקיד: להוריד ילדים מהגג כי הם רצו לקפוץ. להוציא מישהו מגן מאיר שלא ידע אם אנסו אותו או לא".
למרות זאת, בחדר המורים נשמעו גם קולות שסברו שוורד גלבוע מתנהגת בצורה לא אתית ביחס הקרוב והחברי מדי שלה לתלמידים. "מי שחשב כך הם מורים ממורמרים שלא עושים את עבודתם נאמנה", אומרת ורד. "טוטליות זה דבר חיובי. אני בן אדם טוטלי, וזהו".
באופן אישי אני מרגיש שורד היא המורה שראתה אותי הכי טוב והתעניינה בי באמת. "מה התפקיד שהכי מעניין אותך לשחק בהצגה? " שאלה אותי לקראת הליהוק להצגה "מי תהום" בכיתה י"א.
סיפרתי לה שהחלום שלי הוא לגלם את דמותו הנוגעת ללב של שאול רפה השכל. ורד בנדיבותה המליצה לרינה הבמאית ללהק אותי לתפקיד, וכך היה. בזכותה קיבלתי את תפקיד חיי. לאחר שהעלינו את ההצגה, ורד צפתה בה ואמרה שהיא נוראית. "אבל", הוסיפה, "יש שני תלמידים שצריך לנשק להם את כפות הרגליים על העבודה שהם עשו - שי ראובן ושגיא בן נון". לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. התחושה הייתה שאם ורד גלבוע מחמיאה לי, הגעתי למשהו בחיים.
היום מסקרן אותי לבדוק מה הפער בין מה שהמורה המיתולוגית ורד גלבוע חשבה עליי בזמן הלימודים לבין מה שאני חושב שהיא חשבה עליי אז. אני רושם על פתק לפני השיחה עם ורד שאני מהמר שהיא חושבת עליי את המשפט הקלאסי של כל הזמנים: "בעל פוטנציאל, אבל. . . לא עושה לי את זה כמו השני, החבר שלו, ירון הספרדי" ולא תוסיף אפילו מחמאה אחת ממתק שפתיה ודבש ניסוחיה. טוב, בוא נראה אם צדקתי.
ורד, סליחה על השאלה הילדותית: מה חשבת עליי בזמן הלימודים?
"שגיא בן נון במקורו הוא נער חכם, יצירתי, רגיש, בלתי צפוי בפראותו, מתוחכם, עם חוש הומור ומאוד פגוע ופגיע. היה צריך ללכת על בהונות איתו, אבל תמיד יחפה על הפגיעות עם איזו בדיחה".
זהו, הגעתי לשיא חיי. אבל עם יד על הלב, מה אצלי גרם לך אי נוחות?
"האמביציוזיות שלך. ילדים אמביציוזיים הם מורכבים מאוד, מפני שיש איזושהי רמה של אובססיביות סביב הדבר הזה, ואצלך האובססיביות הסתובבה סביב עיתון הנוער שכתבת בו. אבל זה גם הציל אותך".
היו תלמידים שאהבת יותר ותלמידים שאהבת פחות, וזה הורגש הרבה יותר מאשר אצל מורים אחרים. אישית לא הרגשתי מקופח, ובכל זאת קינאתי בשירלי וירון, שהיו הפייבוריטים שלך.
"נכון, הייתה קנאה גדולה, וזה דבר טבעי. יש לך שני ילדים בבית, נכון? אין מריבות ביניהם? אז בכיתה יש 30 ילדים. היו כאלה שלא היו הפייבוריטס שלי, אבל תמיד כשהייתי מקבלת עבודה של מישהו שידעתי שאני לא מחוברת אליו באופן טוטלי הבן אדם הזה קיבל ציון גבוה יותר. לא באופן מודע אלא באופן לא מודע. כי חשבתי לעצמי: אולי אני מפלה לרעה?".
ורד עזבה את תלמה ילין חמש שנים אחרי שהשכבה שלי סיימה. אולי זה סמלי שרק אחרי שנפרדה מההוראה היא הפכה לאמא, וכיום יש לה ילד בן שמונה וחצי וילדה בת ארבע וחצי. מאז שנפרדו דרכינו היא הספיקה גם לעשות קדם דוקטורט ב-NYU בבימוי ועיצוב סאונד. בשנים האחרונות היא עוסקת בפרויקטים אמנותיים משולבים, מביימת ומלמדת.
"להיות מורה זה להשאיר משהו ממך ולקוות שהדבר הזה יתקבל באהבה, בחיוב", היא אומרת. "רבים מהתלמידים שלי הם היום שחקנים משכמם ומעלה, לא מוותרים לעצמם ומעוררים בי גאווה. כשאני רואה את אוהד קנולר באיזו סדרה בטלוויזיה או בתאטרון, אני גאה כמו אמא.
לעומת זאת, אני לא אוהבת שטויות. אני לא אוהבת למשל את מה שטל מוסרי עושה, אף שאני חושבת שהוא בחור מוכשר. אגב, ראיתי אותו לא מזמן בשדרות חן. הוא נסע על אופניים, ולצדו רכבה בת זוגו עם הבן שלהם. טל הבחין בי, עצר, חיבק ונישק אותי. ואז פנה לבת זוגו ואמר לה: זה בסדר, היא הייתה פעם מורה שלי. זה בעצם מסכם את העניין כולו".
התלמידה: ליאת שלזינגר, כיתות י"א-י"ב, תיכון בן-צבי, קריית אונו
המורה: עמיחי תבורי, 67, מחנך ומורה לתנ"ך
יום שני, תשע בבוקר. אני מוצאת את עצמי ממהרת בדרך מוכרת. רצה הגורל (ואלוהי הסידורים הקטנים) וישנתי בבית הוריי לילה לפני הפגישה שלי עם מי שהיה המחנך והמורה שלי לתנ"ך בתיכון, עמיחי תבורי.
בבוקר עברתי בשביל המוביל לתיכון שבו צעדתי מדי יום ביומו במשך שלוש שנים ברציפות. התיק על הגב, התפוח ביד, חסרים רק שקית השוקו וכאב הבטן שמלווה אותה. כמו אז, כך עכשיו - כל מה שעובר לי בראש בדרך לבית הספר הוא: "לא לאחר, לא לאחר. למה את תמיד מאחרת?". יש דברים שלא משתנים.
כשנכנסתי בשער המתכת הרגשתי סופית שנפלתי לתוך מערבולת זמן. שמונה שנים חלפו מאז ביקרתי בתיכון. הבטתי שמאלה: הדשא ופינת הספסלים עמדו במקומם. על הספסלים האלה העברתי חלק ניכר מהשיעורים. זאת לא תקופה שאני מתרפקת עליה בנוסטלגיה.
את רוב האנרגיות שלי באותן שנים השקעתי בצופים, ולעתים קרובות הרגשתי שאני פשוט לא מתחברת לתכנית הלימודים. התיכון היה מצוין, הסביבה הייתה מגוננת, אבל הרבה פעמים הייתי משועממת. אבל המחנך שלי, עמיחי תבורי, לא ויתר עליי בקלות. על אף אחד מאיתנו הוא לא ויתר.
תבורי היה מורה מזן אחר. עם טעם של פעם. 40 שנה הוא מלמד, 30 מתוכן בתיכון בן-צבי בקריית אונו. לפני שנה קיבל פרס מפעל חיים מהעירייה.
איתנו היה קפדן. שפתו תמיד תקנית ללא רבב, סמכותי, נוקשה. במילים אחרות: הוא הוציא לנו את המיץ. לכל שיעור תנ"ך היה מגיע עמוס שקפים, קלסרים וניירות, מדבר בלהט על איוב או הנביאים, בעוד אנחנו מרכלים ומעבירים פתקים. אחר כך היה מביא אותנו בחופשות להשלים פערים. היו לו סבלנות ומסירות אין קץ, ואולי הכי חשוב - חוש הומור.
אז את הספסלים והדשא אני זוכרת מצוין, אבל את מיקום הכיתה שלנו קצת פחות. אין, אין גבול לפדיחות. "בואו", הוא אומר לי ולרובי הצלם, "אני אראה לכם איפה היא ישנה, סליחה, ישבה", הוא מוביל אותנו לכיתה ומתיישב על הכיסא הקבוע שלי בפינה, קצת מאחורי "הקיר שמסתיר".
לפגישה הוא מגיע עם "הפתעות": שקית עמוסה בתמונות, תעודות ואפילו מכתב פרידה מרגש שהענקתי לו במסיבת הסיום - שמור במעטפה המקורית. "לכל כיתה יש לי שקית ניילון ובה כל הדברים היפים שאני שומר. הנה את אוכלת תפוח בטיול של י"ב. זוכרת שנסענו לחרמון? אילו זמנים יפים
כשאני מסתכל אחורה אני רואה כיתה איכותית בצורה בלתי רגילה. הייתם שובבים, אבל איכותיים".
עמי, יש לי וידוי: אני לא זוכרת כמעט כלום מהשיעורים שלנו. האמת, בשיעורי תנ"ך ממש הרגשתי שקשה לי לשבת בכיתה.
"היה לך קשה כי היו לך המון דברים מחוץ לבית הספר. היית ראשג"דית בצופים. עד עכשיו אני זוכר אותך עם מדי החאקי והעניבה הירוקה, תמיד נפלו ממך פנקסים וניירות. אבל מכיוון שהיית חכמה, לפני בחינות היית לומדת חצי יום ומצליחה. ידעת לעשות משהו מכלום, ידעת למרוח את התשובות וככה ניצלת. היית תלמידה טובה אבל מבריזה הרבה, מסתובבת הרבה בחצר. טוב, לא היית מהמאמא'לך האלה".
היו לנו כמה חיכוכים. זוכר?
"בטח. תראי, אני שמרתי על פאסון. הייתי בתפקיד של סגן מנהלת, אז הכיתה שלי הייתה צריכה להיות הכי מצטיינת ואסור היה לאחר והייתי מוציא לכם את הנשמה. היו לנו תאקלים, אבל היה רגע שאני ואת הגענו להפסקת אש. אני זוכר שהערכתי אותך מאוד, ונורא כאב לי הלב שאת לא ממצה את עצמך. היה לי חשוב שיהיו לך ציונים טובים".
כשהפרענו בכיתה, איך זה נתפס מהצד שלך? זה נחשב לחוסר כבוד?
"היום אני מסתכל על זה אחרת. תלמידים באים לבית ספר משום שהם מוכרחים וגם בגלל הצד החברתי. תנ"ך זה מקצוע שלא אהבתם כל כך. זה קשה וזו שפה זרה שנייה. אבל החלק הארי של הכיתה כן היה סתגלן וכן אהב את החומר. את פשוט היית מהפריקים".
פריקים? מה פתאום.
"את והחברים שלך, נקרא לכם 'מיוחדים', לא הייתם בלגניסטים באמת. תמיד היית מנומסת, גם כשהיית חוצפנית, אבל הלימודים באמת העיקו עלייך. תמיד היית עייפה, טרוטת עיניים, אני זוכר שתמיד קראת עיתון בכיתה".
כי הרבה פעמים הרגשתי שאני לא מתחברת. שאני לא לומדת משהו שיעזור לי בחיים.
"אבל כשיצאת וראית את הדברים אחר כך? תלמידים מקבלים פרספקטיבה אחרי שהם מסיימים את הלימודים. אני חושב שבית הספר שלנו, עם כל החסרונות, הוא בית ספר טוב, שהתייחס לפרט. לא היו תלמידים שפוספסו".
אנחנו יושבים בחדר המורים, ההיכל הסודי שאף פעם לא רציתי להיכנס אליו, אבל קצת הסתקרנתי לראות איך הוא נראה מבפנים. המורים עסוקים בהכנות אחרונות לקראת פתיחת שנת הלימודים. יש משהו קצת מוזר בלשבת לשיחה כנה עם המורה שלך. די במהירות הדיסטנס מפנה את מקומו לבדיחות.
לפתע מגיח לרגע טדי, המורה המיתולוגי לכימיה, בעל הלשון המשוחררת הזכורה לי היטב. טדי: "מה זה, את מבוגרת כל כך? אני זוכר אותך. טוב, אז היית עגלגלה". תבורי: "למה עגלגלה? קצת שמנה
אבל עכשיו את נראית יופי".
תודה. אני מתפלאת שאתם זוכרים אותי טוב כל כך. לימדתם מאז מאות תלמידים.
עמי: "כיתה שאני מחנך הם כמו הילדים שלי. אתכם הייתי נורא אבא דאגן כזה. זו לא מליצה".
מה ההבדל בין הדור שלנו לדור תלמידים של היום?
"את היית במחזור של שובבים, אבל זה לא שובבים כמו של היום. היום ביתר קלות נעדרים מבית הספר. אצלכם בכיתה היו נעדרים מעט. בעצם, את היית נעדרת! יש כאלה שתמיד משחקים עם הטלפונים מתחת לשולחן, ויש כאלה שפשוט לא מסוגלים לשבת 45 דקות. חשובים להם ההישגים, אבל הם רוצים להשיג אותם במהירות בלי להתאמץ. אינסטנט, את המינימום שבמינימום. שיעורי בית הם לא עושים".
אתה מדבר את השפה שלהם?
"כל הזמן 'כאילו כאילו'. את רואה את העניין של הדלות, את רואה היעדר קריאה. את רואה שהם לא יודעים מילים בסיסיות. עם זאת, הם חכמים והם מעזים והם אומרים את מה שהם חושבים, ובבסיס הם נשארו אותו דבר. כמוכם. אז בסך הכל זכיתי, באמת היו לי תלמידים שנתנו לי נחת".
זה מקצוע כפוי טובה. לא היו לך נקודות שבירה?
"לפני שנתיים לימדתי כיתת י"ב שהייתה לי איתם מלחמת עולם. רצו ציונים בלי ללמוד. לא רצו לבוא לבית הספר. דיברו בשיעורים, פלאפונים. עניין אותם תנ"ך כמו שלג דאשתקד. בפעם הראשונה שהיה לי קשה, אמרתי זהו, זה הסימן. בסוף הבאתי אותם לתעודת בגרות וכולם הצליחו והודו לי. אבל הרגשתי שאני יורק דם".
למה אתה מתכוון, סימן? סימן למה?
"סימן שאני שייך לדור אחר. התחלתי להרגיש מפח נפש. כשהרגשתי שאני צריך להילחם אמרתי, או-קי, אולי בגלל פער הדורות ותפיסת העולם הגיע הזמן שהצעירים יתפסו את הדגל".
מה עשית?
"יצאתי שנה מוקדם לפנסיה ונשארתי במערכת, ללמד שש שעות תנ"ך. התחלתי לעשות את הדברים שאני אוהב בחיים".
מה למשל?
"לא תצחקי?"
מבטיחה.
"התחלתי ללמוד שזירת פרחים. הלכתי ל'זר פור יו' ולמדתי קורס מתחילים וקורס מתקדמים, ואני נהנה בצורה בלתי רגילה. עכשיו אני לומד עיצוב אירועים".
קריירה שנייה?
"בהחלט. אני חושב שהפנסיה היא הזדמנות להגשים חלומות, וזו לא תחילת הסוף, אלא התחלה. אני נהנה מכל רגע".
אתה מתרגש לקראת השנה החדשה?
"כל שנה היא כמו השנה הראשונה. בחיי, שכה יהיה לי טוב. בכל יום בא לבית הספר עם שיר חדש בלב".
התלמיד: אלקנה שור, כיתה י', ישיבת "מקור חיים", קיבוץ כפר עציון
המורה: הרב שוקי פרידמן, 51, מחנך ומורה לגמרא ולאמונה
בכל בוקר, כשכפור גוש-עציוני עוד מכסה על הכל, נעמד הרב שוקי בפתח הקרוואן-כיתה. עשן מקטרת מתוק לימד את המאחרים שהגיע. לא שפחדנו, חלילה. הרב שוקי אף פעם לא הרים קול. מעולם לא נזף. להפך. בטהובן הוא שר לנו. בקול גבוה, צלול. כאילו לא נחרך מסיגריות "טיים" - אלה שעישן בשרשרת כשלא היה לו כוח להסתבך עם הטבק. חסיד ברסלב בישיבה דתית-לאומית. יצירה של בטהובן. דיוק מהפנט, תו אחר תו. אולי בעצם לא הייתי ראוי ללמוד אצל הרב שוקי פרידמן.
כיתה י' הייתה השנה השנייה והאחרונה שלי בישיבת "מקור חיים" בקיבוץ כפר עציון. מותג של סרוגים, ליברלי להכעיס. מה לא היה שם. מתנחלים, חב"דניקים, נציגי השמאל הדתי-מימד, תלמידי הרב פרומן האלטרנטיבי. פוליגמיה של זרמים ושיטות, סלט בתיבול גס. והיה גם רב שוקי אחד. לא נציג של אידאולוגיות ומאבקים. אקס טריטוריה של אמת חינוכית ואהבה אין-סופית.
מי שחשב שנפל על ברסלבר קופצני התבדה ונאלץ לפתוח גמרא. יתפוצץ העולם, אנחנו לומדים. אני, מתבגר מרדן ומבולבל, תרמתי לגוון האפרפר בזקן של הרב-מחנך. במלחמת ההתשה שניהלתי עם הנהלת הישיבה הוא עמד בתווך. סופג, מבין ללב צמא חופש.
זה שנים שהוא מתגורר בבית"ר עילית. עיר חרדית מסוגרת, עטופה בהתנחלויות וגדרות. גם כאן הוא מנותק מקהילות ומאבקים, זרמים ושיטות. למעט פגישה מקרית וחפוזה לפני שנים, מאז חינך את כיתה י'1 לא התראינו.
אני עולה לבית ברחוב רבי עקיבא. הרב שוקי פותח בחיבוק חם. אותו חיוך, פלוס 14 שנים וחמישה נכדים. אותו צחוק מתגלגל. רק המקטרת והסיגריות כבר לא שם. לפני שנתיים הפסיק. מוצרט, בטהובן, פוצ'יני וואגנר דווקא נשארו. מסודרים במגרות בסלון מתחת ל"שולחן ערוך" ו"תלמוד ירושלמי".
אני דווקא השתניתי. כבר לא תלמיד. בטח לא בישיבה תיכונית. רחוק מהמסגרת כפי שבית"ר עילית רחוקה מהקמפינג ברוטשילד. לא צריך הרבה כדי להבחין בשינויים. אלה הפלסטיים בעיקר. לא ידעתי איך תקבל את זה, אני אומר לו. "בסבבה", הוא צוחק צחוק רחב, קורן. מלא באהבה שאינה תלויה בשמירת השבת שלי.
עכשיו, במבט רחוק לאחור, נראה שאת העינוי שהיה כרוך בלימודים בישיבה בישיבה רחוקה העברתי גם לרב. מכריח אותו לבזבז זמן יקר על משובות של נער חולף. "הייתי כאב ראש לא קטן בשבילך", אני נזכר בקול.
"נורמלי לגמרי", הוא מתקן. "אני לא זוכר אותך ככאב ראש. זה שלא תפקדת זו בעיה בינך לבין המערכת, זו לא בעיה בינך לבין האדם שוקי פרידמן. כל אדם מלא בספקות ושאלות, כאבי ראש ולב. חלק מהם זה הספק המנקר והפחד המצמית. מרד חסר כיוון זו תופעה של ילדים בני 16. הצורך של האדם לאכול את הדייסה שהוא בישל כבר קיים, אבל לדעת לבשל עוד לא יודעים. צריך לכבד את הצורך הזה".
אני שואל אם התאכזב כשנפלטתי מהישיבה, בורח בלי להביט לאחור. "דאגתי לך", הוא מרצין, "דברים שקורים עם התלמידים שלי נוגעים מאוד ללבי. גם היום. אפשר לומר שאני לא לומד מהניסיון. אני רומנטיקן. מלא ציפיות ואכזבות. אף פעם לא הייתה לי ציפייה שהתלמידים שלי ילכו בעקבותיי, ובכל זאת יש שני דברים שמאכזבים.
"כשאני רואה ילדים סובלים וכשאני רואה אנשים מפנים עורף לאלוהים. זה קשה לי. זה דבר שאני לא יכול להשפיע עליו. אתה יכול לחנך אנשים ללכת בתלם, לשמוע להורים, למורה, למסורת. אבל לשמוע לעב"ם הזה שקוראים לו אלוהים, לזה אתה לא יכול לחנך אותם כי אתה לא יכול להראות להם אותו. זה עניין של אמונה. כל האמונות הן פנאטיות. אתה לא יכול להפוך מישהו למאמין".
"חוץ מאת עצמך", אני מזכיר לו. הוא גדל בפתח תקווה. בית ציוני-דתי, כמוני. מאוחר יותר גילה את תורת ברסלב והוקסם. רצה לדבר עם אלוהים. "התבודדות" הם קוראים לזה. מאוחר יותר הגיע לישיבה והחל ללמד. בישיבה כולם אהבו אותו. העריצו. מחנך שסולד מהתעסקות במשמעת. חסיד של חופש בחירה. למרות זאת, ואולי בשל כך, כולם נהרו אחריו. "אני לא מחנך", הוא מתעקש, "אני מורה".
שנתיים אחרי שעזבתי עזב גם הוא. מאס בגיליונות התנהגות ועבר ללמד בישיבה גבוהה. תלמידים לפני ואחרי צבא. גיל בוגר יותר, מגובש. יעברו שנים, קריירה ובית ממושכן, והצורך תמיד יקנן. אובססיבי, בלתי נשלט, לדעת מה חושבים עליך המורים מאז. אנשים שהגורל שיבץ אותך במשמרת שלהם. האם הם גאים, האם מסתכלים מבוישים, מסננים "איפה טעינו".
הרב שוקי לא עסוק בשאלות של הצלחה וכישלון. גם אז לא לקח חלק במרדף ההרסני, המצמית ממש, אחרי הישגים וציונים להתפאר בהם. בין טובים לפחות, כולם היו בניו. אפילו אני. "זה שלא סיימת תיכון זה עניין שלך", הוא מגיב לחששות שלי ומחייך, מטאטא גרגר תוכחה.
"אז לא הצלחתי להביא אותך לסיים תיכון. אז מה? אף פעם לא הייתה לי מטרה כזו. אם היית מצליח לא הייתי רואה בזה הצלחה שלי ולהפך. אני לא זוכר את עצמי חושב על מה הציור שיש לי לגבי התלמידים שלי, איך הם אמורים להיראות. אני לא רואה את עצמי כמי שאמור לספק תוצאה כלשהי. אני משתדל לעשות את מה שאני חושב שנכון לעשות".
בסוף כיתה י', אפרופו תוצאות, הסתיימה המערכה. הבעיטה המיוחלת הגיעה, ואני דהרתי לקיץ של חופש מדומה. מעולם לא נפרדתי לשלום מהרב שהיה מושא הערצתי. איש רעים להתרועע, ולא רק. פעם, בשעת "סדר ערב", בית המדרש הומה קולות בחורים משננים, השמעתי לו את "כנסיית השכל". הרב שוקי תחב את אוזניות הווקמן החבוט והקשיב. "למאיה יש אקדח", אם הזיכרון לא בוגד בי.
"הטקסט לא חיובי, מדכא", החווה בנימוס. עכשיו, משנפלה חומת רב ותלמיד, אפשר לסגור פינות עם המחנך. להכיר קצת יותר את המוזיקה, הספרים, העולם שמבעד לשיעורים ולהפסקות. איש רחב אופקים ויודע ספר. דוסטויבסקי ופנחס שדה. לד זפלין וקוקר. הוא שומע, קורא, מחפש את הרלוונטי לו. "בסוף אתה חרדי", אני אומר לו, "אין לך בעיה עם זה?".
"אני לא רואה שום דבר דתי בלשמוע או לא לשמוע", הוא מסביר. "זה עניין תרבותי לגמרי. אין בזה נקודה דתית. אין שום הבדל בין אום כולתום ליצחק-מאיר הלפגוט (חזן מפורסם, א"ש). מה ההבדל? זו מוזיקה, רק שאום כולתום זו מוזיקה טובה יותר".
14 שנים חלפו מאז התגרשה ממני הישיבה בזעם. 14 שנים שבמהלכן הפניתי גם אני עורף לציונות הדתית. פליט ציבור ונפלט מסגרת. פעמיים כי טוב או כישלון כפול - תלוי את מי שואלים. הזיכרונות מהישיבה - החורף המדכא, הריחוק, חוסר העניין, המרד - כולם דהו למוות בחדרי הלב. מזמן מחקתי היטב כל שריד.
רב אחד - נקודת אור שפויה, כולה אמפתיה של אמת - נשאר שם. מלמד סנגוריה על מה שהיה. אני מנמיך תל אביבה. שעה נסיעה מקיבוץ כפר עציון. שנות אור מחיים של מותר ואסור, קדוש וטמא. גם היום, מבעד לענן הפיח והשכחה, אני מריח את המקטרת של הרב שוקי פרידמן. ריח גיל 15 מתוק.
שם התלמיד: יואב ריבק, כיתות ט'-י"ב, תיכון איילון, חולון
שם המורה: צילה שמש, 62, סגנית מנהל, מורה לספרות ואחראית על עיתון בית הספר
אומרים שלפעמים מאחורי תפנית חדה בהיסטוריה יכול לעמוד אירוע אחד נקודתי, פשוט, כמעט משעמם. גם מאחורי ההיסטוריה הפדגוגית שלי יש אירוע כזה. באחד מימי הלימודים בשנתי הראשונה בתיכון איילון בחולון שמעתי את הצלצול שמודיע על סיום ההפסקה והזמנתי את חברי לכיתה להצטרף אליי בדרך הייסורים לעבר שיעור המתמטיקה. "אני לא בא", הוא הודיע לי, "אין לי כוח".
"מה זאת אומרת", שאלתי, "הרי היה צלצול, שמעתי אותו הרגע, המורה בדרך, השיעור מתחיל, צריך להיכנס לכיתה". "אני לא נכנס", הוא משך בכתפיו, "אני מבריז". כן, חשבתי לעצמי, לא נכנס. מבריז. תחושה של התרוממות רוח הציפה אותי, כאילו גיליתי את אחד החוקים שעל פיהם פועל העולם. אפשר להבריז. אפשר לא להיכנס.
שיעור המתמטיקה שהגיע מיד לאחר השיחה הזאת היה האחרון בחיי. למעשה, אחרי שהתובנה הזאת חלחלה למוחי והחליטה להישאר, לא נכנסתי כמעט לשום שיעור מלבד לימודי צרפתית - המקצוע היחיד שבכל זאת היה בו מעט סקס אפיל.
את התיכון שלי סיימתי בלי תעודת בגרות - אבל עם דבר משמעותי הרבה יותר: למדתי להיות אדם, ולמדתי להיות עיתונאי כשערכתי את עיתון בית הספר במשך שנתיים. ומי שעמדה מאחורי התהליך הזה ואפשרה אותו הייתה המורה צילה שמש.
צילה מעולם לא הייתה המורה שלי, אבל במידה רבה אני חב לה את כל מה שטוב בחיי כפי שהם היום. היא לא לימדה אותי שום מקצוע ומעולם לא בילינו זמן משותף בכיתה, אבל היא הייתה הפטרונית שלי כסגנית המנהלת האחראית על עיתון בית הספר, ואני אחד הכתבים והעורכים שלו. צילה אספה אותי ממסדרונות בית הספר ונתנה לי לערוך את העיתון. אבל יותר מכל היא נתנה לי אישור לא להיכנס לשיעורים. הייתי תלמיד תיכון עם דרכון דיפלומטי.
לפני 13 שנה נפרדתי ממנה לטובת הצבא, כעורך זב חוטם של עיתון בית ספר מרדני עם כמה מאות קוראים בלבד (וגם זו רמאות במספרים, שהרי "שולמן", ככה קראו לו, ענה יותר להגדרה של חינמון שמחולק לקהל שבוי), והשבוע חזרתי אליה היישר מתוך מערכת החדשות המקצועית והשוקקת של "מעריב".
כשאני נכנס לדירה שלה בחולון תוקפים אותי מיד שלושה דברים: צילה עצמה בחיבוק ענקי, פרץ עז של נוסטלגיה וריח מתוק של עוגה שהיא הכניסה לתנור חצי שעה קודם לכן, בערך דקה אחרי שהודעתי שאני בא לבקר.
כך, עם הקירות שמכוסים לגמרי בשורות של מאות ספרים ועבודות אמנות, בדיוק כמו שהמשרד שלה בבית הספר היה עבורי מקום מפלט מפני ההמולה החברתית והמרדף אחר ציונים ופופולריות בקרב ילדי התיכון המעצבנים והמגעילים בחלקם הגדול, גם הדירה של צילה מעלה בי תחושות חמימות של בית חם ובטוח.
אחרי עשר דקות פחות או יותר החיבוק מסתיים, ואנחנו מנסים להניח בצד את ההתמוגגות ההדדית ולנהל שיחה רצינית.
אני רואה בך אחראית אישית לכך שסיימתי את התיכון בלי תעודת בגרות.
"אני יודעת. ראיתי את זה קורה תוך כדי".
ומה את חושבת על זה?
"חשבתי הרבה על הנקודה הזאת. על האומץ שהיה לי להיות אחראית לך ולהיות חלק מהתהליך הזה. כשראיתי שאתה מעדיף לעבוד על העיתון במקום להיכנס לשיעורים, עשיתי חשבון עם עצמי: חשבתי מה אדם צריך כשהוא לומד בתיכון. החובה הראשונה היא תעודת בגרות. אבל מעבר לזה הוא חייב גם להתבגר, חייב להתנסות, חייב לחוות.
"היית בכיתת מחוננים, וידעתי שאם תרצה לעשות בגרות, תעשה בהמשך. לעומת זאת, העדפתי שתעבור בתיכון חוויה משמעותית, שתקבל ברק בעיניים, במקום להעביר חיים משעממים, במקום לסחוב ארבע שנים בבית הספר וללכת עם העדר. אבל אני יודעת שזאת הייתה אחריות לא פשוטה".
אבל בכל זאת הציונים היו חשובים לך כנראה. כשהתחלתי להיעדר מפיזיקה ולהיכשל במבחנים, הבאת אותי אלייך הביתה ובעלך העביר לי שיעורים פרטיים בערב.
"חבל שלא עשיתי את זה יותר. הרגשתי אחריות. המורים האחרים היו רבים איתי על זה כל הזמן, היו אומרים לי'איך הוא מרשה לעצמו'".
אני זוכר שהייתה לנו אחראית משמעת שכולם פחדו ממנה. היא הייתה אימת התלמידים, ולי היא לא הזיזה כי היה לי את הגב שלך. היא הייתה רואה אותי במסדרון באמצע שיעור, מסתכלת עליי, מחניקה את היצר הראשוני לשאול אותי למה אני לא בכיתה וממשיכה הלאה.
"היא פחדה גם קצת ממני".
המורים האחרים התעצבנו עלייך?
"מאוד. היו לי הרבה ויכוחים על זה מאחורי הקלעים, על מה אני מרשה לך ולשאר האנשים בעיתון. זה היה בשתי רמות: ההיעדרויות מהשיעורים, טענו שאני נותנת גיבוי לכל דבר, והתכנים בעיתון. הרבה מורים לא אהבו דברים שכתבו עליהם ולא ראו בעין יפה את החופש שניתן לכם. זה לא חשוב בעיניי. מה שחשוב הוא שתלמידים ילמדו לחשוב חופשי, שילמדו להביע את עצמם".
לא הייתי העיתונאי היחיד שצמח תחת כנפיה של צילה שמש. למעשה, וזה אולי מעיד יותר על הצלחתה כמורה, אפשר למנות שורה ארוכה של עיתונאים שנמצאים היום במערכות הגדולות במדינה, וספק שהיו במקצוע הזה אלמלא התחילו את הקריירה שלהם ב"שולמן": חיליק שריר (סמנכ"ל בחברת החדשות של ערוץ 2), אורי רוזן (סמנכ"ל תוכן בערוץ 10), ערן סורוקה (סגן עורך הספורט ב"מעריב"), מרב דוד (כתבת איכות הסביבה של ערוץ 10), וזו רק רשימה חלקית.
אני חושב שבתור נער אפשרת לי, ואולי לא רק לי, למרוד בפעם הראשונה. לעשות בחירה עצמאית ולהיות קולעצמאי.
"איך?"
נתת לי רשת ביטחון, הרגשתי בטוח מספיק לצאת מהתלם בלי לפחד. היית דמות אמהית בלי לנסות להתערב בדרך, נתת לי את הלגיטימיות להתעצב ולגלות מי אני, מה אני רוצה להיות ומה אני רוצה לעשות.
"כזו מורה בדיוק רציתי להיות. כשבחרתי להיות מורה היה לי חזון, לא עשיתי את זה כי לא הייתה לי עבודה אחרת, ומה שאתה מתאר זה בדיוק מה שרציתי לעשות. אני רק מצטערת שלא עשיתי את זה יותר".
לטעמי, היא עשתה מספיק.
סייעה בהכנת הכתבה: חגית גינזבורג
התלמידה: רותי רוסו, כיתות י'-י"ב, תיכון כצנלסון, כפר סבא
המורה: שמי קלדרון, 61, מחנך ומורה לתאטרון
יש אנשים שדברים באים להם בקלות. חברים, ציונים טובים, השיער מסתדר להם. אני לא מהם. למעט בהייה עצלה, שום דבר שעשיתי בחיי לא בא לי בקלות. כילדה הייתי בוהה סדרתית, והגעתי לשיאי בתיכון. "על סמך ציוניה ספק אם תעלה כיתה", הודיעו לזוג האנשים החיוורים והמדוכדכים שבאו איתי ליום ההורים.
התיכון היה מבחינתי פשלה אחת מתמשכת, והוריי והמורים שלי כבר הרימו ידיים. המילה האיומה הזאת, המעצבנת, "פוטנציאל", שבה וחזרה על עצמה שוב ושוב כבר מבית הספר היסודי. שנאתי אותה. זאת מילה ריקה מתוכן ומפוצצת עלבון, ומטרתה להכיר לך את תחושת הפספוס.
המחנך שלי בתיכון, שמי קלדרון, מעולם לא השתמש במילה הזאת. אני חושבת שזוג העיניים שלו היה היחיד שראה בי משהו שהוא כבר "ממומש" ולא עוד פוטנציאל שמת להתפקע. אולי הוא הקדים את זמנו או אולי היה סתם עיוור, אבל המבט הזה, בשביל נערה אבודה בתוך מערכת שלא יודעת לגמרי איך לאכול אותה, היה בדיעבד בלון החמצן.
שמי (שמעון), סגן אלוף במיל', הוא מורה לתאטרון ומחנך כבר 36 שנים. אלפי תלמידים עברו תחת ידיו, ולא מעט שמות מוכרים - שחר חסון, אביעד קיסוס, אוהד שרגאי. כולם היו בניו. הוא לא המורה הכי כריזמטי בחדר המורים, ודווקא בוחר תמיד בדרכו השקטה, הצנועה, לנהל את העניינים או לתת לעניינים להתנהל.
כשהוא יושב מולי ואומר לי "הציונים לא חשובים לי", אני יודעת על בשרי שלא מדובר באמירת סרק שנועדה להרשים. להפך. היא בטח פוגעת בו לא פעם כי היא כנה לגמרי. בגלל התחום המוזר שאותו שהוא מלמד, תאטרון, הוא נחשף לתלמידים שאינם בהכרח המצטיינים ביותר, ונאלץ עם השנים לנסח לעצמו מנגנוני שיפוט שונים בתכלית מאלו שיצר המוסד שבו הוא עובד.
שמי ואני יושבים בחדר מורים. מדהים שעדיין יש בו ריח של נס קפה זול. הוא לוקח אותי לסיבוב בפיאצה, בכיתת האם, בחדר התלבושות האהוב ובחדר ההפקות המשודרג. 16 שנים לא דרכתי במקום, והוא כמעט לא השתנה.
שמי פתאום נזכר בסיפור: "לפני כמה שנים הייתה בבית הספר, בכיתה י', תלמידה אחת שעמדה לפני נשירה. כבר לא ידעו מה לעשות איתה. המחנכת שלה ניגשה אליי ואמרה לי 'אולי תיקח אותה אליך'. פניתי אליה והצעתי לה לנסות להתקבל למגמת התאטרון. נתתי לה קטע מ 'בית הבובות' שביקשתי שתכין. היא הגיעה לאודישן ועשתה את הקטע. שאלתי אותה כמה שאלות ופתאום אני מגלה יהלום. יהלום של אינטליגנציה וחשיבה. אימצתי אותה בשתי ידיים וצלחנו יחד את השנים האלה".
שמי בטח היה הראשון שאמר לילדה הזאת "גם ככה, כמו שאת, זה טוב". "אני מנסה לחפש את המקומות בתאטרון שמהם אפשר להפיק משהו גם לחיים. התלמידים חופרים לעומקם של טקסטים של ברכט ושייקספיר וחנוך לוין. כולם מחייבים אותם לחשיבה ביקורתית. ואני יכול ממש לראות את השינוי שחל בהם".
איזה שינוי?
"יש היום השפעות חיצוניות חזקות מאוד על התלמידים, בעיקר של הטלוויזיה ושל תוכניות הריאליטי. ניגש אליי פעם תלמיד ושאל אותי: 'איך אני אהפוך הכי מהר לשחקן מפורסם?'. הסברתי לו שזה לא הולך ככה.
"אבל אחרי שנתיים במגמה שבה התלמידים גם צופים בלמעלה מ-40 הצגות רפרטואריות ופרינג' אני מזהה בבירור מהלך של איכות. תלמידים שלי בסוף י"ב מדברים פתאום על תאטרון באמת ולוקחים צעד אחד אחורה מהטלוויזיה, גם אם היא זו שדחפה אותם למגמה מלכתחילה".
הרבה מהבוגרים של שמי נשארים איתו בקשר, בעיקר אלו שבתחום שלו. מתוך אלפים שעברו אצלו, הרבה גם לא. אני מאלו שלא. אמרתי לו שהרבה מורים יכולים לדבר על ערכים, אבל אף אחד מהם לא יכול לזייף מבט. בגיל 17, כשכל מה שאתה יודע על העולם הוא תלוי התיווך הזה של המבוגרים שסביבך, ולא משנה כמה גדול אתה מנסה להיראות, אמון - מישהו שמאמין בך - זה הרבה מאוד.
שמי בתגובה קצת הסמיק, קצת הובך, קצת השפיל מבט. הזיתי את המבט הזה? מה חשבת שייצא ממני? "האמת? האמנתי לחלוטין שאת הולכת להישאר בתחום הזה של התאטרון".
נו טוב, אינטואיציה היא כנראה לא הצד החזק של שמי. לא השתניתי הרבה מאז התיכון. עדיין שום דבר לא בא לי בקלות, השיער שלי עוד פחות מסתדר מאז, ובאופן תמוה לחלוטין גם בגילי אני מאמינה גדולה בסוציאליזם. בשונה מהחזון האפוקליפטי של שמי, המורה והמחנך שלי בתיכון, שהאמין שאעסוק בתאטרון, בחרתי דווקא בעיתונות (וצפרות. כשאף אחד לא רואה).
אני עדיין גרומה, עדיין לא מתאימה למסגרות ועדיין שונאת כשאומרים לי מה לעשות. אבל אני גם אמא, וגם יש לי שתיים-שלוש תעודות מהחיים עצמם, עם הערכה כללית טובה יותר מזו שהופיעה בתעודת התיכון. את החזון של שמי הגשמתי באופן מלא אך עקיף - התחתנתי עם מחנך כיתה ומורה לתיאטרון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם