תסתכלו למעלה, יפה שם
יחד עם עוד 500 אנשים ששבתאי עושה להם את זה הגעתי בתחילת החודש ללילה של כוכבים בפארק תמנע. יחד השתדלנו לתפוס איזה מטר של מטאורים וניסינו לפענח את החידה: מי לעזאזל השאיר שני כדורי גולף על הירח
בגבעתיים. מבחינתו, השמים מכילים חיים שלמים ובכלל "תמיד עדיף להסתכל למעלה", הוא אומר לכל מי ששואל. כבר לפני חודשיים הוא החל לנדנד להוריו שייקחו אותו לכאן, לפארק תמנע, והם מצדם לא ממש יודעים מה בכלל הוא רוצה ממערכת השמש שלנו.
ענת היא תושבת ותיקה של גבעתיים, היא לא מסגירה את גילה - אבל הייתי נותן לה 40 פלוס. "אני כל בוקר קמה וקוראת איזה כתבה קטנה באתר של נאס"א. זה מרגש אותי", היא מצהירה. יש אנשים שמתעוררים בבוקר עם הנגאובר פלוס בחורה שאספו אתמול בלילה בבר השכונתי, יש שמתעוררים עם שיר חדש בלב, יש שמרגישים שהם עם ומתחילים ללכת, ויש אחת בשם ענת שמתעוררת עם טלסקופ החלל "האבל" והמחזות המרהיבים שהוא מעניק לאנושות באתר של נאס"א. היא הייתה כאן ב"ליל הכוכבים" גם בשנה שעברה. אחת כמוה לא תפסיד התרחשות כזו.
יגאל פתאל, 52, הוא יו"ר האגודה הישראלית לאסטרונומיה ומנהל מצפה הכוכבים בגבעתיים. הוא השריף, הטכנאי, הקברניט, המנצח, המדריך והאב הרוחני של ליל הכוכבים הזה. מאחוריו שנים של לימודי גאופיזיקה ומדעים פלנטריים באוניברסיטת תל אביב. רשמית הוא דוקטור, אבל הוא לא מתהדר בתואר יותר מדי. כשמישהו שואל אותו מה כל כך מיוחד בלצפות בכוכבים מקצה המדבר בפארק תמנע, הוא אומר: "תסתכל למעלה", ומצביע לשמים, לכיוון שביל החלב שזורח במלוא הדרו וחושף מין פס לבן קוסמי שעשוי מיליארדי כוכבים. "כמעט בכל מקום אחר בארץ אתה לא תראה את שביל החלב ככה, בבירור כזה," הוא מבהיר, "וזה בגלל האורות של הערים בארץ שמפריעים לך לראות את הכוכבים כמו שצריך. יש לזה אפילו שם: 'זיהום אור"'.
חגית היא נערה מרחובות שמתנדבת באגודה הישראלית לאסטרונומיה. יש לה משיכה לכוכבים, אבל לא לכאלה שאפשר למצוא את טביעת כפות הידיים שלהם על המדרכה שליד התאטרון הסיני בלוס אנג'לס. זה לא שיש לה משהו נגד בראד פיט או ג'וני דפ, היא פשוט חושבת שיש כוכבים הרבה יותר יפים ומעניינים, למשל אלה שבצביר הכוכבים M-13 בקבוצת הרקולס. היא הגיעה לכאן, יחד עם כמה חברים, כדי להפעיל את ששת הטלסקופים הגדולים שהאגודה הביאה לכאן, לכוון אותם אל כוכב זה או אחר ולתת לציבור לחזות בפלאי היקום.
אבל הרוח של הלילה הנוכחי החליטה להתאכזר לחובבי הגלקסיה. "יגאל, מה זו הרוח הזו?" היא מתלוננת בפני ד"ר פתאל על הבריזה הטורדנית שמזיזה את הטלסקופים, "אי אפשר להתמקד בשבתאי כמו שצריך".ואולי שבתאי בכלל לא רוצה שיתמקדו בו? חשבת על זה?
שמול (קיצור של שמואל) הוא רכז התיירות של חבל אילות, והוא כאן כדי להסביר לי מה לעזאזל מתרחש פה בלילה הזה. לפני כמה שעות הוא אסף אותי מאילת ולקח אותי לתמנע. בדרך הסביר לי שליל הכוכבים הזה (או בשמו הרשמי יותר "פסטיבל כוכבים בערבה") 2011 נערך בפעם השנייה, לאחר שבשנה שעברה הוא היה הצלחה גדולה.
יש הבדל קטן בין האירוע של שנה שעברה לאירוע של השנה: המועד. בשנה שעברה הפסטיבל נערך בליל 12 באוגוסט: בעיצומו של מטר מטאורים מרשים (שמתרחש בכל שנה בתאריך הזה), אך השנה הירח היה צפוי להיות מלא ביום האמור, מה שגרם לכך שהשמים היו מוארים מדי מכדי שנוכל לחזות בגשם הפלנטרי כמו שצריך. לכן הוקדם ליל הכוכבים ל-4 באוגוסט.
שמול אומר שבשנה שעברה היו כאן אלף ומשהו איש. חתיכת פסטיבל. ממש כמו בומבמלה, רק שבמקום באנגים אנשים מחזיקים בידיים טלסקופים. אם זה מנחם מישהו,
ואני, ליאור, 28, ממרכז הארץ. אותי אתם כבר מכירים. אני כאן בעיקר כי בכל שבוע אני במקום אחר.
בערך בשעה 21:00 דניאל מגלה לי שהכוכב האהוב עליו במערכת השמש שלנו הוא שבתאי. למה? "בגלל הטבעות". כמובן. זה לא מפתיע. עבור רוב האנשים שהגיעו לכאן היום כוכב הלכת האהוב הוא שבתאי. כבר חמש שנים, מאז שוועדת האיגוד האסטרונומי הבינלאומי התכנסה בפראג וסילקה את פלוטו הכריזמטי והאהוב ממערכת כוכבי הלכת (והגדירה אותו "כוכב לכת ננסי" בלבד), הפך שבתאי לסופרסטאר האמיתי בשמים. באופן אישי אני שומר חסד נעורים לפלוטו ועדיין אוהב אותו כאילו היה כוכב לכת רגיל, אבל לא ניכנס לזה עכשיו.
דניאל מחכה בשקט ליד הטלסקופ שמפעילה חגית, אך היא לא מצליחה לייצב את המכשיר בגלל הרוחות. בינתיים הוא הולך לעבר הטלסקופ הגדול ביותר שמונח על הקרקע (ולכן יותר יציב ולא מושפע מהרוח). הטלסקופ מכוון לירח, ודניאל מתקרב אל העינית וגונב הצצה לפני השטח המצולקים, מרובי המכתשים, שלו. המתנדב שמפעיל את הטלסקופ מסביר לו שמה שיפה זה שהוא בעצם צופה כעת בשרידים ישירים של תקופה קדומה בשם The Late Heavy Bombardment שהתרחשה לפני 3.8 מיליארד שנה והייתה מאופיינת במטחי אסטרואידים רבים שקרעו את פני השטח של הירח והפכו אותו למין כדור גולף עתיר מכתשים.
דניאל אומר שהוא יודע את זה. הוא שמע על זה כבר מזמן בחוג העשרה במצפה הכוכבים. אבל אני משוכנע שהוא לא מודע לנתון הבא: לא רק שהירח עצמו נראה כמו כדור גולף, ישנם שני כדורי גולף אמיתיים עליו (משום מה אבא שלי נוהג לציין בפניי את העובדה האזוטרית הזו אחת לשבוע לפחות, והוא אף רמז לי שישמח מאוד אם אוכל להשחיל אותה לאחד הטורים שלי - אז הנה, בקשתו נענתה).
ב-21:30 ענת מגבעתיים מוציאה מהתיק מכשיר משונה בגודל של חפיסת סיגריות. זהו נווטן (ג'י-פי-אס) חלל. כל מה שצריך זה לכוון את המכשיר הזה לשמים, והוא כבר יזהה את האזור שאליו אתה מסתכלים וימפה אותו מבחינת קונסטלציות, כוכבים, ערפליות, צבירי כוכבים, גלקסיות וכן הלאה. אם אתם רוצים להגיע לדובה הגדולה, אין בעיה, המכשיר מזהה אותה בלי בעיות.
"בעזרת הג'י-פי-אס הזה," מספרת ענת, "אני יכולה לשכב לי במיטה, להביט מעבר לחלון ולהכיר קונסטלציות, ללמוד אותן. מאז שיש לי אותו אני יודעת לזהות את העקרב, את התאומים (קונסטלציות עקרב ותאומים - ל"ד) בלי להתאמץ. יש לי ממש תשוקה לחקור וללמוד את השמים. אני מרגישה שהכדור הזה הוא סוג של סקייט שחולף לו בשמים, ואני רוצה להכיר את השכונה בה הוא חולף".
שעתיים קודם לכן עמד יגאל פתאל על במת המיני-אמפיתאטרון ליד האגם, מול 500 אנשים, והרצה על הסיפורים המיתולוגיים שמאחורי שמות הכוכבים והקונסטלציות. אחר כך כולם הלכו אחריו לאזור בו הוצבו ששת הטלסקופים שהביאה האגודה הישראלית לאסטרונומיה. כל אחד הוא טלסקופ שונה, עם איכויות אחרות. יש אחד שבנוי על עיקרון של מראות, אחר שבנוי על עיקרון של עדשות בלבד, יש טלסקופ ממוחשב שיודע ללכת אוטומטית לאן שאתם אומרים לו, ויש עוד שלושה שלא ממש הבנתי איך בדיוק הם פועלים.
ואיזה טלסקופ הכי טוב? "בעולם הטלסקופים הגודל הוא שקובע, מה שיותר גדול יותר טוב", מכריז פת-אל ומביט בטלסקופ הענקי, שלושה מטרים אורכו, שמונח על הרצפה לידו באהבה ובחיבה אין-סופית. אנשים משונים עוסקים במדעי החלל.
בערך ב-22:00 חגית מכריזה שהיא הצליחה להתביית על שבתאי, אבל עדיין רואים אותו קצת מטושטש. "זה לא היום לתפוס את שבתאי", היא מודיעה. ואולי בכלל שבתאי לא רוצה שיתפסו אותו? על זה חשבת?
גם ב-23:30 שמול הוא רכז התיירות של חבל אילות, ופארק תמנע הוא הבייבי שלו גם בשעה המאוחרת הזאת. בדרך הביתה הוא מסביר שכל מה שאנחנו רואים סביבנו, כל ההרים העצומים האלו, בעלי הגוון האדמדם, הם בעצם 6,000 "שנות היסטוריה". הוא מספר איך המצרים הקדמונים גילו את המקום והחלו לכרות כאן נחושת. אני אומר לו: "כשאני שומע שהיו כאן במדבר אנשים קדמונים, אני מיד שואל את עצמי איך הם הסתדרו פה בחום הזה. הרי בתקופת הפרעונים לא היו מזגנים או מאווררים, אפילו לא סככות צל". שמול הוא חיית מדבר אמיתית. המבט המחשמל שהוא נותן לי בתגובה לשאלתי, מבט שתוהה אם השתגעתי או שאני סתם עוד אידיוט מהמרכז, אומר הכל.
בדיוק ב-1:00 בלילה אני נרדם בצימר הכפרי בקיבוץ אליפז. המחשבה האחרונה שחולפת לי בראש היא מה לעזאזל עושים שני כדורי גולף על הירח? איך קיבינימט הם הגיעו לשם?
דניאל הוא ילד בן 11. בשנה הבאה, אם המתמטיקה הקלאסית אינה מטעה אותי, הוא יהיה בן 12 וסביר להניח שיבוא לכאן שוב. לפי עדותו, הוא לא למד היום משהו חדש, אבל נראה שגם בגילו המוקדם הוא יודע שהעיסוק בחלל נסב ברובו על תצפיות ומחקרים משעממים, ושהיופי האמיתי של חקר החלל פורץ תמיד מתוך עבודת נמלים שחורה וארוכת שנים.
סבלנות היא המרכיב הראשון שדרוש לאסטרונום. "כשאהיה גדול", הוא מודיע, "אני רוצה לבנות רכב חלל שינחת על הירח 'אירופה' של צדק ויקדח חור לתוך הקרחונים שם ויראה מה יש מתחת, ואם יש מים אני רוצה לשים בגד ים, להיכנס למעבורת חלל שתיקח אותי לשם ולשחות שם במים". "כשאני אהיה גדול אבוא איתך לשחייה הלילית בחלל", אני אומר לו ונותן לו כיף. הוא מרוצה.
ענת היא תושבת ותיקה של גבעתיים וחובבת אסטרונומיה נלהבת במיוחד. בינינו, אפשר להגיד שהיא קצת מחופפת, מין טיפוס היפראקטיבי שלא ניתן להתעלם ממנו. כל הלילה אני מנסה להבין אותה, מה עומד מאחורי התזזיתיות שלה, ולא מצליח להבין. היא אומרת שהיא מתרגשת מהחלל (לדעתי, במצבה הנוכחי סביר להניח שגם החלל מתרגש ממנה). אני שואל ממה בחלל היא הכי מתרגשת.
"כל מה שרואים מקרוב הוא מרגש. אם אתה רואה את צדק מקרוב זה מרגש, אם אתה רואה כוכב כפול מקרוב זה מרגש, אם אתה רואה את שבתאי ואת כל הירחים שמסתובבים סביבו זה עוד יותר מרגש. אם אני מסתכלת לתוך הירח עם טלסקופ טוב ורואה את כל הגבשושיות האלה, זה גורם לי לדפיקות לב. אני אישה משונה, הרבה דברים מרגשים אותי. אם אני הולכת למצפה ואני שומעת הרצאה על רפואה בחלל, זה מרגש אותי. אם אני רואה תמונות של אנשים שחיים בתוך חללית, גם זה מרגש אותי. תראה לי וידאו של בחורה שיושבת לצחצח שיניים בחלל ועושה את התנועה הזאתי (מדגימה תנועה של צחצוח שיניים), והשני מילימטרים האלו עושים לה פליק פלאק לאחור בגלל שאין כוח כבידה - זה תענוג, זה מבחינתי הכי מרגש בעולם". בשנה הבאה אני מוכן להתערב איתכם שהיא תהיה פה עם הג'י-פי-אס והאישיות הצבעונית שלה ותצבע את הלילה.
גם באמצע הלילה תוכלו לתפוס את יגאל פת-אל אומר למישהו שפגש לפני חמש דקות את המשפטים הבאים: "חמצן מולקולרי הוא כמעט רבע מהאטמוספרה והוא נוצר על ידי החיים. אז עד עכשיו הניחו שאם אתה רואה כוכב לכת רחוק ואתה מגלה שם חמצן מולקולרי אז זה בינגו, יש שם חיים. אבל הקטע הוא שממש לפני כמה ימים גילו חמצן מולקולרי בכמויות גדולות בערפלית של אוריון (קבוצת הכוכבים אוריון - ל"ד), וזה לא קשור לחיים ולא ברור לנו איך הוא נוצר". גם הוא בטוח יככב פה גם בשנה הבאה ויפטפט עם כל מיני חובבי חלל על ערפיליות וחמצן מולקולרי.
חגית היא נערה מרחובות והיא מנסה לצוד את שבתאי כל הלילה. "אין, הוא לא זורח כמו שצריך", היא אומרת בייאוש (ואולי בעצם לא בא לו לשבתאי לזרוח היום? חשבת על זה?) "אני בטוח שבשנה הבאה תוכלי לראות אותו הרבה יותר טוב", מנחם אותה מתנדב אחר מהאגודה לאסטרונומיה.
כששמול מביט בנוף החד-פעמי של פארק תמנע ההרים מדברים אליו, לוחשים לו סודות. טוב לו כאן במדבר, הרחק מזיהום האור של המרכז. "מקווה שנהנית", הוא אומר לי כשאנחנו נפרדים, "תבוא גם בשנה הבאה, אני אהיה כאן".
ואני, אותי אתם כבר מכירים. אני די מרוצה ממצב הגלקסיה. הייתי שמח לו מישהו היה מסביר לי מדוע לא טורחים להחזיר את גלעד שליט מאיפה שהוא נמצא, ולמה אף אחד לא מוריד את שני כדורי הגולף מהירח, אבל חוץ מזה אני די מרוצה. ואם אתם שואלים אם אגיע גם בשנה הבאה, אז כמו שאמרתי לשני הטיפוסים המשונים ששכבו על שני כיסאות חוף ליד אזור הטלסקופים והביטו בשמים זרועי הכוכבים באושר, כל עוד יהיו שמים והערבה תישאר בריבונות ישראל, סביר להניח שאני אגיע גם שנה הבאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם