הייתה רפורמה בתחבורה? שכחו אותנו בתחנה
מרוב דפני ומרגול, אסד וקדאפי, פיגועים ואוהלים, הדחקנו את הדבר הכי מעצבן שנחת עלינו הקיץ: הרפורמה בתחבורה הציבורית
וכמו כל דבר בסניף המזרח תיכוני של ארגון ה-OECD, הלכה גם הרפורמה של הגב' אמיר במסלול הקבוע: לפתע התברר שאף קו לא מגיע לבית החולים שיבא; לפתע התברר ששכונות שלמות בבת ים נותקו לחלוטין מצירי התחבורה הציבורית; לפתע התברר שאלפי סטודנטים נוסעים מדי בוקר בקו 45 לשתי האוניברסיטאות הגדולות בארץ.
הכל, כמובן, התגלה פתאום, מין כוח עליון שכזה, שום דבר שאפשר היה לנבא מראש. ויש המשך: כמה ימים לפני פרוץ הרפורמה בוטל השינוי בקו 45, ולקראת סוף יולי היה די קשה לאתר ברמת גן, למשל, תחנות אוטובוס שעליהן לא תלוי השלט הבא: "ב-5.8 יחזרו חלק מהקווים למסלוליהם המקוריים". אחר כך הגיעה הצעקה של הבת ימים, עד שקיבלו מחדש את הזכות להיות חלק מגוש דן. כל זה כנראה היה שלב ב' ברפורמה, שהגיעו אליו מהר מהצפוי, בזכות התכנון המדהים והביצוע המבריק.
עכשיו, שנייה לפני שסוגרים חודשיים ורגע לפני ששנת הלימודים יוצאת לדרך ועשרות אלפי תיכוניסטים מסתערים מחדש על האוטובוסים, כבר די ברור שהרפורמה נכשלה. ולמה? כי מתקבלת התחושה שהגב' אמיר, שאמנם שקדה עליה בחריצות ובוודאי עשתה ימים כלילות כדי להכשירה ולהוציאה אל הפועל, קצת פספסה את הנקודה - ולא רק היא, אלא כל מי שידו בחשה במפת קווי האוטובוסים ובמערך שלהם.
הרי אם הרפורמה הורידה משמעותית את מספר קווי האוטובוסים שמפעילים דן ואגד בגוש דן, והפכה את אלה שנותרו ליעילים יותר לציבור הרחב, היינו צריכים לראות אוטובוסים מפוצצים. ובכן, הגב' אמיר בוודאי תשמח לדעת שבשעות מסוימות ביום היא תוכל לספור על שמונים אחוז מאצבעות כף ידה את מספרי הנוסעים בקווים 140 ו-240 לדוגמה (כולל נהגים). חתיכת בזבוז של משאבים ותרומה מופלאה לזיהום האוויר. מאיפה המידע? עדות ראייה, מתוך אוטובוס שתאריך עלייתו לכביש הוא 16.6.97, והמזגן שלו עובד כמעט כמו הרפורמה הגאונית.
וכאן נכנסת עוד בעיה: אם אכן יש הרבה פחות קווים, זה אומר שיש הרבה יותר אוטובוסים חדשים שאפשר להוציא לכביש. ובכן, איפה הם? איך יכול להיות שאחרי כל החוברות והדיילים ואתר האינטרנט המושקע
נכון שמחיר הנסיעה מערי השרון לתל אביב ירד, אבל עם כל הכבוד, קשה להאמין שאנשים יהיו מוכנים לסבול את זה לאורך זמן. עדיף לשים עוד 40-30 שקל על דלק וחנייה, מאשר להגיע לעבודה עם בחילה ובתוך בריכת זיעה. יש מצב שרותי אמיר, מרוב פגישות עם ועדי שכונות ודקלום המסלול החדש של קו 161 (שגם הוא, הלם ותדהמה, לא סובל מעודף נוסעים), שכחה לעשות את הדבר החשוב ביותר, והוא לנסוע לפחות שלוש פעמים ביום באוטובוס - כל אוטובוס, של כל חברה שהיא? אם באמת לא עשתה זאת, מדובר בשערוריה. ואם כן עשתה זאת וזה מה שיצא - אבוי לנו.
בלי שידענו, הרפורמה הנלעגת הזו הייתה הסנונית הראשונה שבישרה על בואה של מחאת ההמונים, אבל חרב האקטואליה, ככה זה אצלנו - מדפני ועד מרגול, מאסד ועד קדאפי - דחקה את המחדל הזה הצידה. הרי רוב הנוסעים הקבועים באוטובוסים הם ג'ובניקים, עניים או עובדים זרים שלא מפחדים שיגרשו אותם - קבוצות אוכלוסייה נטולות אפיל תקשורתי.
איך יוצאים מהמצב הזה? הפתרון קל דווקא. דרושה רפורמה. באמת, רפורמה חדשה. רק הפעם לא על חשבון האזרחים. תתכבד נא הכנסת ותחוקק חוק חדש: יחוייבו חברי הכנסת כולם - כמו גם עובדי משרד התחבורה או כל אחד אחר שיש או תהיה לו נגיעה לעתיד התחבורה הציבורית בישראל - לנסוע באוטובוס. לא בכל יום, חלילה, שהרי איננו רוצים לעשות לנבחרינו את מה שכל כך שנוא עלינו. רק ארבע פעמים בשנה. פעמיים בחום המהביל של יולי-אוגוסט ופעמיים בגשמים הקפואים של ינואר-פברואר. פעמיים ביום ראשון בבוקר, עם כל הצפיפות, הלחות והעצבים על הכביש, ופעמיים ביום חמישי בצהריים, עם כל הצפיפות, הלחות והעצבים על הכביש.
זוהי, כנראה, הדרך היחידה לתקן את העיוותים בתחבורה הציבורית. כי רק כשחבורת המנותקים שמנהלת את חיינו תבין כמה מבאס לחיות כאן את החיים הפשוטים, יגיע השינוי. כי לפעמים, מה לעשות, אי אפשר להכניס לאנשים דברים דרך הראש. השיטה היחידה, מסתמן, היא להכניס אותם למקום דחוק, מסריח, חם בצורה קיצונית, רועש. ואז, כשהחולצה תידבק לגב, הקבס יעלה בגרון ומפלי הזיעה ידהרו אל החריץ של הישבן, אז, אולי, הם יאפשרו לנו לנסוע באוטובוסים הראויים לבני אדם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם