ראשי » חדשות » צבא וביטחון

ב"ש תחתית: סיפוריהם של יושבי המקלטים

בעקבות הירי, שהו אתמול רבים מתושבי בירת הנגב במקלטים, והתחושות הן של תסכול וחרדה. ג'ני, בת 11: "לא רוצה למות בגיל צעיר"

ג'ני גרינבאום, בת 11, הרגישה יותר מדי מקרוב את טילי הגראד בימים האחרונים: הטיל שהרג במוצאי שבת את יוסי שושן ופצע שבעה נוספים בבאר שבע, נחת במרחק 150 מטר מביתה, ויום לפני כן נחת טיל בבית הספר התיכון בעיר, במרחק של כ-500 מטר מביתה. היא פוחדת שמתישהו המזל שלה ייגמר.

"אמרתי לאמא שאני לא רוצה למות", אמרה אתמול (א') ג'ני בקול חרישי, כשארשת פניה מקרינה עצב ובהלה.

"אמרתי לה שאני רוצה שניסע מכאן ולא משנה לאן - לצפון, לדרום או אפילו בחזרה לארגנטינה. אני לא רוצה לשחק עם המוות. זו מלחמה, ואני מבוהלת מאוד. אני ילדה שלא ראתה כלום בחיים". יש לה סיבה טובה לפחד. שני הטילים שנחתו בסמוך לבית משפחתה סיפקו לה תזכורת כואבת לגראד הראשון שנחת על העיר במהלך מבצע "עופרת יצוקה", במרחק 100 מטר מביתה.

ג'ני והוריה, מירתה וארמנדו גרינבאום, העבירו את היממה האחרונה יחד עם שכניהם במקלט ברחוב אנדה עמיר שבשכונת נחל עשן בבאר שבע, שספגה את כמות הגראדים הגדולה ביותר בעיר. בימי שגרה משמש המקלט כגן ילדים. מאבק תושבי הרחוב מול עיריית באר שבע הוביל לכך שהם קיבלו מפתח למקלט כדי שישמש אותם בעתות מלחמה.

בני הזוג גרינבאום עלו ארצה בשנות ה-90 מארגנטינה, רצו להגשים חזון ציוני, חיפשו פיסת שקט וחיים טובים והתגלגלו לשכונת בתי העץ בבאר שבע. "מי חשב שבכלל צריך פה ממ"ד? היו לנו חיים שקטים וטובים עד שהתחילו ליפול הגראדים על העיר והתחיל הבלגן. יש לי התקפי חרדה, פחד נוראי", אמרה האם, רופאת ילדים.

אתמול היא הודיעה לבוס שלה בקופת החולים שהיא נשארת בבית. "איך אני יכולה ללכת לעבודה כשהראש שלי בחרדות ופחדים? אי אפשר לתפקד. הילדה שלי פוחדת להישאר לבד בבית. התחושה שלי היא שבעיני ממשלת ישראל, החיים של תושבי הנגב שווים פחות, הרבה פחות מאלה שמתגוררים בירושלים או בהרצליה פיתוח.

"לכל אחד יש תג מחיר. טובחים בנו, והממשלה לא נוקפת אצבע. זה נראה לך נורמלי? הפכנו לשדרות 2 וזה מה שמפחיד אותי, הרוטינה הזו, שנסבול כמוהם עוד שבע שנים".

הבעל ארמנדו, גנן במקצועו, נשמע נחרץ לא פחות. "הכנתי כבר את הדרכונים שלנו. אם המצב ימשיך להיות גרוע, אנחנו לא נשארים כאן. טסים בחזרה לארגנטינה. אני לא רוצה שאשתי ובתי ימותו בגלל טיל גראד. להישאר במצב כזה זו התאבדות".

במקלט יושבות גם סבתא מרים רחמימוב, בת 69, ונכדתה סברינה, בת 12. היא עוד יכולה לרוץ 150 מטר כדי להיכנס למקלט, אבל עשרות מחבריה הקשישים המתגוררים ברחוב נשארים בבית. "אלוהים, ברוך השם, נתן לי כוח לרוץ, אבל יש פה בשכונה הרבה זקנים או חולים שלא יכולים להציל את חייהם", אמרה רחמימוב. "הם נשארים בבית ומחכים למות. הם חסרי אונים, אין מי שיעזור להם להגיע למקלט".

הנכדה סברינה משדרת בעיקר עצב. מדי פעם היא וחברתה ג'ני מנסות להעביר את הזמן במשחקים, אבל כאשר נשמעת אזעקה, הפחד חוזר. "האזעקה

הזו היא כמו מוות. משהו שלא נגמר, סיוט. זה משתק אותי", אומרת ג'ני בשקט. "אני רוצה עוד לחיות, לא למות בגיל צעיר. אין לי ולהורים שלי יותר כוח לסבול את כל זה".

השכנה סופיה, אם לשלושה, נכנסת למקלט עם הכלבה סלים, שמיד נשכבת מתחת לשולחן. בני משפחתה ומשפחתו של בעלה מתגוררים בשדרות. הם כבר למודי ניסיון. סופיה נחושה להישאר בבאר שבע ויהי מה.

"אני לא אברח מהעיר עם הילדים שלי", הבהירה אתמול. "מצד שני, אני מציעה לראש הממשלה ולשרים שלו להגיע ללילה אחד בבאר שבע כשנופלים טילים. אולי זה יעזור להם לקבל החלטות טובות יותר איך להחזיר לנו ולילדים שלנו את השקט, כי ככה אי אפשר יותר. אנחנו לא נסבול עוד שבע שנים כמו בשדרות. הכוח מתחיל להיגמר לנו". והכלבה סלים ממשיכה להתחפר מתחת לשולחן. מה שבטוח בטוח.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...