במקום סולידריות - מפגן של אטימות
מובילי המחאה עמד בסוף השבוע במבחן הסולידריות והם כשלו בו. תל אביב בחרה לצאת להפגנה במקום להזדהות עם תושבי הדרום
תושבי אשדוד, באר שבע, אופקים ואשקלון היו שמחים אם התמונה הייתה שונה. הם היו מעדיפים להשתתף בהפגנה למען צדק חברתי. אבל הם לא היו יכולים. משום שהרקטות היו קטלניות. כך שסולידריות חברתית מחייבת הזדהות איתם.
בין מובילי המחאה יש מי שחושב אחרת. אין כאן שום הפתעה. הרי אחת ממנהיגות המחאה הבהירה שראש הממשלה, בנימין נתניהו, עומד לפתוח באיזו מלחמונת קטנה, כדי לסכל את המחאה. זה רק עניין של זמן עד שמישהו מאותה אסכולה יטען שמתקפת הטרור ביום חמישי הייתה בעצם פרובוקציה ציונית של שליחי המוסד.
אם נהיה רציניים יותר, אז הטענות על נתניהו מחרחר-המלחמה-נגד-המחאה עמדו בסוף השבוע למבחן. ובכן, התגובה הישראלית למתקפת הטרור ולמטחי הרקטות שהשביתו את החיים בדרום - הייתה מינורית. אולי אפילו מינורית מדי.
נתניהו לא פתח שום מלחמונת ולא ניצל שום הזדמנות. להפך. ישראל עשתה כל מאמץ כדי להביא לרגיעה. זה לא עזר. החמאס ושלל ארגוני הטרור עשו הכל כדי להוביל להסלמה. נתניהו העדיף תגובה מינורית. החלטה קשה ולא פשוטה. נקווה שגם נכונה.
גם חלק ממובילי המחאה עמדו בסוף השבוע למבחן. והם כשלו בו. משום שסולידריות מחייבת הזדהות עם תושבי הדרום. אין להם את הפריבילגיה של אוהלים. הם סגורים בחדרים אטומים ובמקלטים. ובמקום להזדהות אתם, בחרה תל אביב לצאת להפגנה. וזה עוד לא הכל. מי שהפיצה את העלילה על נתניהו והמלחמונת שהוא מתכנן נגד המחאה, היא זו שהייתה פעילה למען המסתננים. ולמעשה, באופן
כשאחרים טענו שהגבול הפתוח בדרום הוא סכנה, גם ביטחונית, גם דמוגרפית, היא ושכמותה דקלמו סיסמאות שעודדו את תעשיית ההברחות. זה היה ברור אז, וזה ברור עכשיו, שיש קשר בין תעשיית הפשע של מבריחי המסתננים בסיני לבין תעשיית מבריחי הנשק לבין תעשיית הטרור. במקום להתבונן במציאות כפי שהיא, במקום לפעול למען סגירת הגבול, במקום לפעול נגד תעשיית ההברחות, היו מי שסיממו אותנו בסיסמאות על "זכויות אדם".
המחאה החברתית חשובה מכדי להפקיר אותה בידי חבורה של פעילים, שגם אתמול חשבו שהם חייבים להפגין. במקום סולידריות, זכינו למפגן של אטימות.
הגיעו אליי תלונות וקובלנות על כך שההפגנה הייתה שקטה, וכללה גם סולידריות עם תושבי הדרום. אכן, אפשר להניח שאצל חלק מהמפגינים זה לא היה מפגן של אטימות או אדישות כלפי תושבי הדרום. לא כתבתי על כל המפגינים ולא על כל המנהיגים.
אלא שכמו שטענתי במאמר ביום שישי (הדברים יפורסמו בהמשך בבלוג), הבעיה היא שהמחאה הזאת מתנהלת בשני מסלולים. המסלול הראוי והרצוי, עם דרישה כנה לצדק חברתי. והמסלול הנוסף, של מי שמנסה לקחת את המחאה אל מאפליית השמאל הקיצוני.
ולמען הסר ספקות, לא מדובר במיעוט שולי, אלא בקבוצה גדולה, דומיננטית, שצעקה גם את הסיסמאות שלהלן: "בישראל ובשטחים – צדק חברתי דורשים", "רוצים לחיות בכבוד – גם בעזה ובאשדוד", "לא לעוד מלחמה שתקבור ת'מחאה".
זו לא פנטזיה ממוחו היוקד של הח"מ. זה מה שקרה שם. להלן הווידאו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם