עיר ואם בישראל: על מחאת האמהות באריאל
האמהות באריאל הבינו שגם מעבר לקו הירוק יש יוקר מחיה, ושלא צריך להיות שמאלנים כדי למחות. רק אל תדברו אתן על פוליטיקה
בשבוע האחרון שלחה המחאה החברתית עוד ועוד זרועות לפריפריה, ונדמה כי היא מצליחה להכיל יותר קהלים שלא מתאימים לתווית התל אביבית שניסו להצמיד לה מתנגדיה. האמהות מאריאל, יש לציין, היו שם מההתחלה. ענבל שמש, מילי אספרנסה-אלון ודריה מיולבאום, שלוש אמהות צעירות ועובדות, החליטו שנמאס להן לשבת בבית, וירדו עם הילדים לרחוב כדי להפגין על הקושי לגדל ילדים בישראל.
במוצאי השבת האחרונה, כשברחבי המדינה צעקו וצעדו, גם באריאל יצא נחיל קטן אל הכביש, קצת יותר ממאה בני אדם. התושבים, רובם המוחלט מצביעי ימין מסורתיים, הלכו אחרי ארון קבורה שבנו למעמד הביניים ודרשו צדק חברתי. בלי הגברה, בלי תאורה, בלי אמן מפורסם, בלי מצלמות. דווקא כשבאוהלים במרכז החלו לשאול שאלות יותר נפיצות, כמו שאלת השטחים, ההתנחלויות, הפלסטינים - הם יצאו להפגין.
קריאות גנאי נגד ראש הממשלה לא היו שם. גם לא כרזות בעד בנייה בשומרון. "אני לא רוצה שביבי יתפטר, אני רוצה שהוא יתעורר. צריך שינוי, לא הפיכה", אומר מוטי לנציאנו, פעיל בליכוד וחבר מועצה לשעבר, שמודה כי הקריאות נגד ביבי והשלטים האדומים עושים לו כאב בטן. לאיזו מפלגה רוב התושבים מצביעים, אני שואלת. "ישראל ביתנו והליכוד", עונה גיל, תושב ותיק. "אבל מה זה משנה? מספטמבר כולנו כנראה נצביע לרשות".
"זה לא קשור, שמאלנים או ימנים", מחדדת אורטל (27), שצעדה עם שני ילדיה הקטנים בעגלה. "גם לנו יש זכות לצעוק. מה שאנחנו רוצים זה מדינת רווחה. מצדי, שאחמד טיבי יהיה ראש ממשלה אם אנחנו נוכל לחיות בכבוד ולגמור את החודש. אני יודעת טוב מה חושבים עלינו בתל אביב. חושבים שאנחנו נשים דתיות עם מיליון ילדים שחיות על חשבון המדינה.
מי שמתעקש לחפש את מצביעי הימין או את חובשי הכיפות במחאה הזאת, יכול היה למצוא אותם על הכביש הראשי באריאל בשבוע שעבר. אבל איש לא חיפש. התושבים מלינים על כך שכלי התקשורת מדירים את רגליהם מהאוהלים שהקימו. "התקשורת רוצה שנספק לה סלוגנים ימניים ומתאכזבת כשאנחנו לא עושים את זה. הם לא יודעים איך לאכול אותנו. כאילו, אנשים לא מבינים שיכולה להיות כאן הפגנה חברתית, לא פוליטית", אומר אריק דושי, שמנהיג את מחאת הדיור וגר באוהל בשלושת השבועות האחרונים.
אש הוא סופג משני המחנות הפוליטיים. "כשפתחתי את האוהל אמרו לי 'מה נהיית שמאלני? קנו אותך?'". פתאום אנשים לא מדברים איתי. כשבאתי לרוטשילד, אמרו לי 'אתה גר בהתנחלות, אתה מעבר לקו הירוק'. רצו להעיף אותנו משם. בסוף הגרעין השמאלני הקשה נוטרל. עזבי אותי משטויות: זאת מחאה חברתית. אותנטית. נייטרלית. לי אין בית ולך אין בית. יש לי שני עסקים ואני גר ביחידת דיור עם אמא שלי, אז כנראה שמשהו לא בסדר במדינה הזאת. לצעוק ולהאשים את המתנחלים זה תירוץ נוח כשלא רוצים לגעת בנושאים הכואבים. הבעיה האמיתית היא חברתית".
ובינתיים בהפגנה, האמהות מנסות לשלהב את הקהל. ילד ביד אחת, מגאפון בשנייה. עשר וחצי בלילה, אבל לילדים, שמזמן היו צריכים להיות במיטות, יש רשימת דרישות אחרות לגמרי: "העם דורש מגנום בחמש", הם שרים במקהלה. "אמא אני רוצה פיפי ומגיע לי", אומר זאטוט עם תודעה חברתית מפותחת. "אל תדאג, מאמי", עונה לו אחת האמהות, "אמא נלחמת בשבילך".
"ענת, זאת פעם ראשונה שלך באריאל, לא? תגידי את האמת, פחדת לבוא לכאן?". ענת רוזיליו, מיוזמות מחאת העגלות בתל אביב, מתיישבת על הספה ומחייכת. כן, פעם ראשונה, לא, היא דווקא לא פחדה. זו הפעם השנייה שהיא נפגשת עם חברות "התא באריאל", שמובילות את מחאת העגלות בעירן. בנות החבורה, שהכירו רק לפני שבוע, הן כבר חברות טובות. עברו ביניהן אינספור מסרונים, מיילים וישיבות אסטרטגיה טלפוניות שנמשכו אל תוך השעות הקטנות של הלילה.
רוזיליו (33) היא יועצת תקשורת, בחודש הרביעי להריונה ואם לילדה בת שלוש. היא גם מי שספגה את רוב האש בניסיונות הדה-לגיטימציה נגד מחאת הנשים, כשהציגו אותה כפעילה של חד"ש. "אין לי דבר נגד פעילי חד"ש, אם היו בודקים טוב יותר היו רואים שאני חברת מפלגת העבודה, אבל לא רציתי לקלקל להם את הכיף".
מחאת העגלות נגעה בעצב חשוף. הורים צעירים, עובדים (יצרנים, כפי שאוהבים לכנות אותם), משלמי מסים, שעשו הכל לפי הספר ועדיין לא מצליחים לגמור את החודש, הרימו את הראש מעל המינוס והבינו שהם לא לבד. הם הפסיקו להתבייש במשכורות הממוצעות, בחובות. שלא כמו הסטודנטים באוהלים, החרדה של ההורים היא לאבד את הבית. שלא כמו הסטודנטים, הם כבר מצאו עבודה, וגילו כי היא לא מספיקה למחיה. והמחאה הזאת מובלת ומונהגת על ידי אמהות. הדלק שלו הוא להט יוצא דופן של נשים צעירות, שמלהטטות עם החיים, ששוקעות בים של סידורים, שנלחמות כעת על הזכות להיות אמהות עובדות שמתפרנסות בכבוד.
"המחאה הזו כבר מזמן יצאה משליטה והיא לגמרי ספונטנית", מספרת רוזיליו. "בכל יום יש לפחות שמונה צעדות. אני לא אשכח איך ביום הראשון שיצאנו להפגין, השוטר אמר לי לחתום לו על מסמך שבו אני מתחייבת שלא נצטרך לחסום כבישים. אמרתי לו, 'מי ייצא עם עגלות לרחוב? אתה יודע איזה קשה לצאת להפגין עם ילדים?'. היינו בטוחות שנהיה כמה עשרות. בסוף הגיעו 6,000 איש".
באריאל ראו והחליטו להצטרף. אנחנו יושבות בביתה של ענבל שמש, בבוקר שישי האחרון. יום לפני ההפגנה, שולחן האוכל הפך לחמ"ל: בערבוביה מונחות עליו ערימות החולצות המודפסות, השלטים, הפלאיירים. רק על הנאום למחר היא עוד לא סגורה. העיניים נפוחות מחוסר שינה, הילדים זוחלים בין הרגליים. בינתיים הן מדברות במרץ, מחליפות חוויות, מכרסמות שלוקים קפואים. שלוש המובילות הן דריה (30), אם לשניים, מזכירה בעירייה ובעלת תואר שני במינהל עסקים; ענבל (29), אם לשלושה ומזכירה בחברת היי-טק; ומילי (27), אם לשניים, עובדת במרכז האוניברסיטאי וכרגע בחופשת לידה. הן הכירו בהפגנה הראשונה, הספונטנית, שהתקיימה באריאל, כמו בערים רבות בארץ, לפני שלושה שבועות.
מאז הן כבר הוציאו מספר הפגנות, כאשר בגדולה שבהן התייצבו 400 אמהות עם עגלות, מספר לא מבוטל. "פשוט התחלנו לצעוד עם הילדים ומשכנו אנשים מהרחוב. קיבלנו פידבק חיובי, ואפילו צילמו אותנו ל'אטרקציה', שזה המקומון של השומרון".
מה הוציא אתכן מהבית?
דריה: "עוד לפני שיצאו לאוהלים, השיחה היומית שלנו הייתה 'איך זוג צעיר היום קונה דירה? איך מסתדרים? איך שורדים את אוגוסט?'. כל היום קיטורים ודיבורים על כסף, ושיחות על כמה שקשה לנו לחיות".
ענבל: "יש לי משכנתא על הדירה וגם משכנתא על הילדים בתכל'ס. את לא מתעטשת, וכבר המשכורת שלך על הילדים: גנים, סימילאק, טיטולים, ספרים. הכסף עובר באוויר, הוא בכלל לא עוצר בחשבון".
מילי: "אצלי זה פשוט התפרץ. צפיתי בטלוויזיה וראיתי את שלי דביר, מהיוזמות, מדברת על יוקר המחיה וכמה קשה לגדל ילדים בארץ, ואמרתי לעצמי 'בוא'נה, אם הייתי רואה אותה בסיטואציה אחרת הייתי בטוחה שהיא באלפיון העליון'. כולה כזאת היי קלאס, עורכת דין ומרצה למשפטים. אז אם היא מרוויחה טוב ולא מסיימת את החודש, מה אני אגיד? בן אדם פשוט שעובד כל כך קשה?".
זה תסכל אותך?
"ברור. הרגשתי שאני רוצה למחות, לצעוק, לקרוע את הבגדים, לספר לכולם שגם לי קשה. כולם חושבים שבאריאל יש הקלות והטבות. אין פה כלום. הגעתי למצב שאני מתפוצצת. אני ובעלי עובדים קשה. הוא מרוויח יפה ולמרות הכל, לא משנה כמה תעבדי, את בפלונטר. לא משנה כמה תחסכי, ואני לא מדברת על לקנות אובר. אני מדברת על קניות בסיסיות".
דריה: "עד עכשיו, כל אחד חשב שהבעיה אצלו. הסתכל על אלון גל בטלוויזיה שסיפר לנו איך להתנהל בצורה יפה. חשב ש'אם אני אתחיל להתנהל בצורה מסודרת, להעביר כסף ממעטפה למעטפה, לספור את הכסף, יהיה בסדר'. אז התנתקתי מכבלים, לדוגמה. זה לא עזר".
מילי: "באמת? התנתקת מכבלים? לא צריך להגזים".
ענת: "אצלי הכבלים זה במקום הבייביסיטר".
ענבל: "תראי, אני למשל כבר לא קונה בגדים. יש לי חברה במידה שלי והיא מעבירה לי בגדים, הנה, זה ג'ינס שלה. ואני לא מתביישת להגיד את זה".
מילי: "בסדר, אנחנו לא מסכנים, למותרות אין לנו".
ענבל: "אני לא בקטע של מסכנים. ממש לא. שנינו עובדים. כל הבית שלי יד שנייה. אבא שלי תרם לי טלוויזיה. אח שלי תרם את המזנון. סבתא שלי תרמה לי את השולחן. הספה זה מחמותי".
על מה הכסף הולך בעצם?
"אחת הבעיות המרכזיות זה הפעוטון. הילדים שלי נמצאים ברשת של התנועה הדתית. המחיר הוא 2,300 שקל לילד אחד. לי יש שלושה. בשביל לקבל הנחה, אמא צריכה לעבוד משרה מלאה, אבל זה לא משתלם מבחינה כלכלית, כי אז את צריכה לשלם למטפלת שתוציא אותו. תחשבי, הברוטו שלי הוא שש וחצי, מה נשאר לי? אני יוצאת בשש וחצי בבוקר מהבית וחוזרת בשש וחצי בערב. אני עובדת קשה כי אנחנו רוצים גם להגיע לגיל 13 ולעשות להם בר מצווה בכבוד. שיעלו לתורה ויהיה בכיף. יש לי שלושה ילדים שילכו וישרתו את המדינה. אז לא מגיע לי על זה משהו?".
ענת: "אני הוצאתי 4,300 שקל רק על מסגרות לילדה בחודש אוגוסט. ההרגשה היא שהכל יקר, הכסף לא מספיק. את לא יכולה לתכנן משהו. את פשוט כמו במרוץ עכברים".
דריה: "גם הוצאה בלתי צפויה מפילה אותך".
כולן מהנהנות: "נכון".
יש מי שטוען שהמצב הכלכלי בישראל טוב, שמעמד הביניים חזק יחסית למדינות אחרות בעולם. שאנשים פשוט יוצאים לרחוב ואומרים "מגיע לי".
ענבל : "מגיע לי לחיות בכבוד עם ראש מורם עם הראש מעל המים. מגיע לי שלא יחזרו לי המשכנתאות. את יודעת מה קרה כשחזרה לי המשכנתא? הגעתי לבית חולים אחרי התקף חרדה. זה הפחד הכי גדול. שתמצאי את עצמך ברחוב עם הילדים, בחובות".
מילי: "על מה הם מדברים, תגידי לי? את יודעת איך נראה החודש שלי? אני משלמת 4,000 שקל משכנתה בחודש. 4,000 שקל הלוואות בחודש, כי לא היה לי הון עצמי להביא למשכנתה. גן זה 2,000 שקל . עכשיו תתחילי את החודש. אני כל חודש מתחילה עם מינוס 20 אלף שקל, ועכשיו תחיי. זה מצב כלכלי טוב? איך לא תבקשי נדבות מההורים שלך?".
דריה: "כמה זמן ההורים שלי יכולים להיות כספומט? יש לי ילד בן שבע, אתמול קנינו ספרים לבית ספר. לא מותגים, לא בוב ספוג, לא כלום, וזה עלה לי 716 שקל. תקשיבי, זה כיתה ב'. סיפרתי להורים שלי, הם אמרו, 'לא נורא, ניתן לך כסף לטושים וציוד משלים'. למה אני צריכה לבקש כסף מההורים שלי? אני מתפרנסת, בעלי מתפרנס. השכר שלנו ממוצע. למה ההורים שלי צריכים לתת לי כסף לטושים?".
זה משפיל?
ענת: "זה לא משפיל, אבל לא נעים. את לא בת 16 כבר. זה לא מתאים להגיד 'תביאו לי מאה שקל לסימילאק'. את מרגישה גאווה כשאת עצמאית. אז וואללה, תנו לנו להרגיש את הגאווה הזאת".
למה דווקא נשים מובילות את המאבק הזה?
"כי הן הכי מפחדות. האיום של יוקר המחיה עליהן הוא יותר גדול. אם הבעיות הכלכליות יגברו, מי שתפסיק את העבודה ותקריב את עצמה למען הילדים זו האישה, כי לרוב היא מרוויחה פחות".
מילי: "אין, זה לא משתלם. אם אני מרוויחה 4,000 שקל וכל ילד במעון עולה 2,000 שקל זה בדיוק המשכורת שלי ולא שווה לי לצאת לעבודה. אני יוצאת כי אני רוצה לצאת לעבוד, כי אני צריכה משהו בשביל עצמי. בשביל לנשום. אבל כלכלית זה לא משתלם לי".
ענת: "ואז מבקשים ממך לבחור בין קריירה לילדים".
דריה: "אני אמרתי, 'טוב, באמת, מצטיינת, תואר שני, הכל טוב ויפה'. הלכתי לחפש עבודה וראיתי שכדי להגשים את עצמי, אני צריכה לעבוד משבע בבוקר עד שש וחצי בערב במקרה הטוב. מתי אני אגיע הביתה? אני לא אראה את הילדים. מה, הרגנו מישהו שכל היום צריך לעבוד?".
ענבל: "שמעי, לפעמים קשה לי ואני בוכה. באמת, אני בוכה. יש לי שלושה ילדים, אני יוצאת בשש וחצי בבוקר לעבודה וחוזרת בשבע בערב. יש ימים שאני אומרת 'עשו לי טובה, קחו אותם', ואז אני נתקפת אשמה. איזה אמא רעה אני, שאני יוצאת לעבודה. שאני חושבת על עצמי. אבל בשביל מי אני עובדת? לאן הכסף הולך?".
יש ויכוחים עם הבעל? מי נשאר בבית ומי יוצא לעבוד?
"יש דילמה כזו, אבל אני בן אדם שלא יכול להישאר בבית. מה, תישארי בבית, לא תראי עולם, לא תראי מה קורה בחוץ, תהיי בתוך עצמך? תהיי מוזנחת? בעלך לא ירצה להסתכל עליך. אז איפה אני אשאר עם הילדים שלי? הילדים לא יקבלו חינוך כי אני אהיה מחורפנת".
מילי: "אני בעלת תואר ראשון והייתי רוצה לעשות תואר שני, אבל אין לי את הזמן או את הכסף ואין לי את היכולת. ובאמת, אם זה עדיפות של קריירה, אני מעדיפה שבעלי יצמח ויתפתח כי הוא מביא את המשכורת העיקרית ואין מה לעשות עכשיו".
המקום של מובילות מחאת העגלות באריאל והחיבור שלהן למחאה החברתית ששוטפת את הארץ הוא מעניין, מבלבל ושנוי במחלוקת. רבים הרימו גבה נוכח הצטרפות של נשים מעבר לקו הירוק למה שנתפס בתחילה בקרב קהלים גדולים כמחאה של שמאלנים ומפונקים. מצד אחד, היושבים באוהלים מדברים על "שינוי סדרי עדיפויות", ויש המתרגמים את זה להפסקת ההשקעות בהתנחלויות. יתרה מזאת, בשבוע האחרון גוברות הקריאות להפסיק לטשטש את הפן הפוליטי, להתעסק בפצעים הכואבים ולדבר על הכיבוש וזכויות הפלסטינים, גם במחיר של איבוד תומכים. מצד שני, אנשי הימין אומרים להן שיש לפתור את בעיית הדיור ויוקר המחיה על ידי הפשרת ההקפאה ביהודה ושומרון.
בעיקר, שלוש האמהות מרגישות שכל הזמן מנסים לטמון להם מוקשים, להוציא מהן אמירה נפיצה, פרובוקציה. הן מסרבות לשתף פעולה, מעדיפות לנסח סיסמאות קליטות כמו "גם ימין וגם שמאל רוצים סימילאק בזול".
ענבל: "כשיצאנו להפגין היה לנו חשוב להוציא הודעה לעיתונות ושיידעו שגם באריאל מוחים, והחלטנו לצאת מהיכל התרבות. כל הזמן עיתונאים שאלו אותנו למה אנחנו יוצאים דווקא משם. אמרתי לאחד מהם, 'תקשיב מאמי, קח צעד אחורה. אנחנו יוצאים מהיכל התרבות כי זה המקום האחרון שנבנה באריאל ויש פה תרבות. זה מקום מרכזי שמביא אנשים מבחוץ'. ברגע שאמרנו את זה, הפסיקו להתעניין בנו".
למה באמת דווקא משם? היכל התרבות משך הרבה אש לעיר.
"רצינו לצאת מהיכל התרבות כי זו מילה חזקה באריאל. זה סימן של כוח לתושבים. אבל מכל מה שהיה, נכנסה תמונה של הגב שלנו והיכל התרבות בגדול. יש תחושה כאילו הקול שלנו מושתק. זה מאוד ייאש אותי. כאילו דרכו עלינו".
מילי: "זה מבאס, כי כאילו המחאה שלנו לא יוצאת מתוך העיר. לא מקבלת תהודה. ברגע שאת לא מדברת על פוליטיקה, העיתונאי בורח מהר מאוד. כולם מנסים לחמם אותנו, אומרים 'לכו תחסמו כבישים'. היו מי שבאו להפגנה שלנו ודיברו על הפשרת הבנייה בשומרון וזה מעצבן אותי. מה קשור עכשיו?".
ענבל: "אנחנו מתרחקות מהפוליטיקה ולא רוצות להצטייר כמחאה פוליטית. אני לא רוצה להפיל אף ממשלה. לא רוצה, זה לא מעניין אותי. שיתנו לי פתרון לבעיה הכלכלית שלי, שהיא לא רק שלי, מתברר. היא של כל המדינה".
אבל הכל פוליטי. הרבה אנשים שיושבים באוהלים מפנים אליכם ואל ציבור המתנחלים אצבע מאשימה על ההקלות שניתנות לתושבי השטחים.
מילי: "הדיור פה לא מוזל ואנחנו לא מקבלים הקלות. אנשים לא מאמינים לנו (ברשות המסים מאשרים את הטענה. ההקלה ניתנת לבעלי עסקים בלבד - ל.ש). להיפך. הכל פה יקר כי אין תחרות. אין מבצעים. יש לנו סופר אחד וזהו. אם אנחנו רוצים להוזיל את הקניות ולצאת מהעיר, הדלק שוחט אותנו. דווקא במרכז יש פריבילגיה, יש הכל מסביב. יש יותר תחבורה. ואותנו שלחו לפריפריה ואין לנו שום הקלות ושום הנחות".
איזה תגובות קיבלתן?
ענבל: "היו הרבה תגובות, חיוביות וגם שליליות. נגיד, בעבודה אמרו לי, 'סתמי, את אל תדברי בכלל'. אמרתי ?אתה לא מתבייש? זה שאני גרה באריאל אומר שלא קשה לי? למה אני לא יכולה לדבר? למה משתיקים את הקול שלי? אני שונה מהבן אדם שיושב בתל אביב או בעפולה?".
למה באתם לגור כאן?
"אני ילידת אריאל ותמיד ההורים שלי אמרו שזול פה. זה לא נכון. זה לא עניין של שומרי מסורת מול תל אביבים, גם פה קשה לגמור את החודש".
דריה: "אני באתי מגבעתיים. כשבעלי אמר לי בפעם ראשונה 'בואי ניסע לאריאל', אמרתי לו, 'תגיד לי, השתגעת? חיים שם אנשי מערות'. למזלי, בעלי משכנע והוא הביא אותי בכוח לראות, וראיתי אנשים שחיים כמוני וכמוך. לא הגעתי מאידאולוגיה של לבנות את הארץ. אני לא יכולה להרשות לעצמי דירה במרכז. לפני שש שנים היה פה מה שכולם מחפשים, 'דיור בר השגה'. זה לא היה בגלל הנחות, אלא בגלל המרחק מהמרכז ויש פה את הקו הזה שעובר פה איפשהו בדרך, הקו הירוק, וזה מה שגרם לדירות להיות זולות. עכשיו זה נעלם והכל ביוקר".
רבים מדברים על שינוי סדרי עדיפויות והפסקת ההשקעה בשטחים. הרבה אנשים בימין לא מתחברים למחאה הזאת. אתן כן?
מילי: "הדעות הפוליטיות שלנו נעלמו מרוב המאבק הזה. כי זה לא מאבק פוליטי. זה מאבק מחיה. על אוויר הנשימה שלי".
דריה : "יש את הקו הירוק, ויש מאחוריו יישובים שבהם אנשים חיים לא מתוך אידאולוגיה, אלא מתוך רצון לחיות במחיר סביר".
ענבל : "את יודעת כמה אנשים יש פה שבאו מרעננה, כפר סבא, נתניה? אנשים התאהבו במקום. נעים פה. למה לא לפתח את זה יותר?".
ובקרב האמהות יש ויכוחים פוליטיים?
"תראי, נגיד יעל ברדה (מהמובילות של מחאת העגלות - ל.ש) היא שמאלנית קשה. היא אמרה 'לאריאל יהיה מאוד קשה להביא אותי'".
דריה: "אבל אנחנו עדיין יכולות לשבת ולנהל שיח. ישבנו מעגל גדול של כל האמהות. לא הרגשתי לא ימין ולא שמאל. היינו 20 אמהות. הרגשתי אחת מהמאבק".
ענת : "מעניין שדווקא מקרב האמהות אף אחת לא שאלה את השאלות האלה".
מה אתן עונות לאלו שטוענים שלא ניתן לדבר על צדק חברתי לפני שמעניקים צדק לפלסטינים? שטוענים שאתם חיים באריאל על חשבונם?
מילי: "אה, הפלסטינים מעניינים אותם? על חשבון מי? אני לא מקבלת פה כלום. לא באנו והשתלטנו על בתים של פלסטינים. בזכותנו חיים בתל אביב בשקט. ואנחנו בכלל חיים עם הפלסטינים בשלום. יש בכניסה ארבע חנויות של ערבים. אנחנו חיים איתם בסדר גמור".
דריה : "כל מי שדואג, את יכולה להגיד לו שנפתחה פה סושייה והוא מוזמן להגיע".
הן מרגישות שהן מעורבות במשהו גדול מהן, ושהן לא יכולות להפסיק אותו. המחאה היא עיקר סדר היום העמוס ממילא שלהן. בין הילדים, העבודה והמטלות הן מוצאות זמן לנהל הפגנות. בלילה, אחרי שהן משכיבות את הילדים, הן מציירות שלטים, מתעדכנות בפייסבוק, קוראות מאמרים, נפגשות בבתים או באוהלים עד השעות הקטנות.
"המחאה הזו היא התחביב שלי", אומרת מילי. "אני בן אדם בלי תחביבים, בן אדם של בית וילדים. בעלי חוזר הביתה בשמונה ואני עושה הכל לבד. אז המחאה הזו היא בשבילי. כשהובלנו את שרשרת המחאה, הרגשתי את האדרנלין זורם, התרגשתי כמו בחתונה שלי. אנשים היו בהלם ממני בהפגנה. אני לא בן אדם שיוצא וצועק. אנשים שואלים אותי, 'למה לא דיברת עד עכשיו?'. כל אחת הייתה בתסכול שלה, בצער שלה, ברצון שלה לסגור את החודש. משהו היה כבוי. פתאום משהו התעורר".
איך הבעלים שלכן הגיבו לכל זה?
ענבל: "הם תומכים בנו ונותנים לנו לעשות את זה, ולא אומרים 'תירגעי, יש לך שלושה ילדים, תתחילי לטפל בהם'".
מילי : "בעלי התעצבן. הוא רצה להקים נגדי אוהל מחאה בבית, כי כבר לא תפקדתי. לא יכולתי אפילו להעביר סמרטוט בבית כי לא היה לי זמן, כל הזמן התעסקתי במחאה. אבל דווקא המחאה עשתה טוב לזוגיות".
באיזה אופן?
"פתאום בעלי גילה מישהי שהוא לא הכיר. פתאום מוחה, מפיקה, נואמת בפני המוני אנשים. אפילו בבריתה של התינוקת שלי התביישתי לדבר מול האורחים כי לא היה לי אומץ".
המחאה סקסית?
"כן, הוא אומר לי 'איפה היית כל השנים?'. איך את, עם כל היכולות שלך, מרוויחה 4,000 שקל בחודש? תעשי עם עצמך משהו'. כאילו פתאום הוא גילה אותי מחדש".
ענת: "המחאה עושה אש, איזה תשוקה כזו ששנינו נמצאים בתוכה. הוא מאוד תומך בי, בעלי. אומר לי 'וואו, איזה חיוניות'".
ענבל: "איזה אש ותשוקה תגידו לי? אני קמה בשש בבוקר, הולכת לישון באחת בלילה, מתי יש זמן לאש? בעלי שואל אותי 'למה הבית נראה ככה?'. באחת בלילה הוא שפוך, גמור, ואני מציירת על בריסטולים".
מה ייחשב בעיניכן הישג?
דריה: "כשהרמתי את הצעקה, הייתי בטוחה שזה משהו חד פעמי, שזה בוער בי ואני אוציא את זה והכל יהיה טוב ויפה. ואז פתאום כל מיני אנשים פונים אלייך ושואלים 'מתי יהיה עוד?', ואת נשאבת לתוך זה. זה גלגלי שיניים וברגע שאת נשאבת את לא יכולה לצאת".
מילי: "אני גאה שאנחנו, פשוטות העם, הצלחנו לצעוק את מה שכואב לנו. אני לא יודעת מה יקרה אבל אני יודעת שאצלי משהו התפרץ. אני לא מתביישת בזה יותר. לא מתביישת להגיד כמה אני משלמת, לא מתביישת כמה אני מרוויחה. כל הזמן אנשים אומרים לי שאין סיכוי שמשהו יקרה. אין סיכוי שיהיה חוק חינוך חינם מגיל אפס. אבל שווה לי לנסות. אין לי מה להפסיד".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם