לא מפחד: השבועיים הקשים של נתן זהבי
במשך שבועיים חי נתן זהבי תחת שמירה משטרתית גלויה וסמויה, ער לכל רחש, קולט כל תנועה חשודה. רק אתמול הוא הבין למה
אני מנסה לחלץ ממנו רסיס של אינפורמציה במה מדובר, מי נגד מי, על מה ולמה, אבל נוימן מתחפש ללוקוס ושותק כדג, ולא אומר חצי מילה שאוכל להבין ממנה למה עליי להיזהר וממי.
לא חולף זמן רב ואני רואה מבעד לחלון שלושה אנשים שבחולצתם בליטה מוכרת של קת אקדח, גם בחדר המדרגות אני שומע קולות, ודרך העינית אני רואה עוד שלושה שלא מותירים ספק לגבי היותם אנשי משטרה. אף שאיני יודע במה מדובר, אני מבין שהעניין רציני.
במשך שבועיים אני חי תחת שמירה משטרתית גלויה וסמויה, ער לכל רחש, קולט כל תנועה חשודה. זאת הרגשה מחורבנת וגם אחרי 3-2 שיחות עם נוימן, הבן אדם לא נותן ולו רמז קל שבקלים למי רוצה לפגוע בי עד כדי כך שהמשטרה מקצה כוחות שיגנו עליי יומם ולילה.
במשך שבועיים הקניות בקו-אופ השכונתי מצטמצמות, ואני מוריד את מספר הפעמים שבהן יצאתי לבלות בערב לאפס - הכל כדי לצמצם את טווח הפעולה של הגורמים העוינים שרוצים לפגוע בי. מאחר שאני מכיר את נוימן עוד מהימים
הסיוט המתמשך הזה מדיר שינה מעיניי, ובלילות אני מנסה לנתח ולשחזר את האמירות שלי בשבועות האחרונים שיכלו לגרום למישהו לקבל את הג'ננה ולהוציא עליי חוזה. אני בוחן כמה אופציות, ובשיחה הבאה עם נוימן מנסה לקלוט ממנו רמז כלשהו, אבל הבן אדם הופך ללוקוס ומרגיע אותי שזה ייקח כמה שבועות והעניין יסתיים, ואז אדע.
שני חברים קרובים שעסקו בעבר בענייני ביטחון כאלו ואחרים מסדרים לי מצלמות שבאמצעותן אני יכול לראות מי מתקרב לבית ולכניסה אליו. הם מתדרכים אותי בכל הקשור להתנהגות גורמים עוינים, בעברם הם היו עוינים לאנשים שהקדוש ברוך הוא אסף אותם אליו בנסיבות עלומות.
ביום שני בערב נוימן שואל אותי לשלומי, ואני אומר לו שהשוטרת שקלטתי בבוקר מסתובבת בחצר היא חתיכה מדליקה. "אם זה מה שיש לך לומר, סימן שאתה רגוע", הוא אומר לי. "אני מקווה שתוך 24 שעות תהיה יותר רגוע". שוב אני מנסה לתחקר אותו, אבל לוקוס כמו לוקוס שותק ומעביר נושא.
ביום שלישי בבוקר אני שומע ברדיו על המעצר של מרגול, בנה אסף ואנשיו של מולנר. כשאני מסיים לשדר ברדיו ויוצא מהאולפן, הסלולרי שלי נתון תחת מתקפה של שאלות מכל אמצעי התקשורת. כולם רוצים לדעת מה יש לי לומר על השמועות הכבדות, שגורסות כי מרגול שלחה עבריינים לפגוע בי.
מה שכן ידעתי היה שמרגול התפוצצה מכעס אחרי שירדתי עליה ברדיו בגין האמירות הבוטות והמזלזלות שלה על המחאה ועל "המהפכנים דה לה שמאטע", כפי שהגדירה את דפני וחברותיה. אותי הדליק בדבריה הקטע שבו אמרה שזו מחאה של מי שלא קיבלו דירה מסבתא שלהם בבזל (רחוב בזל).
פתחתי עליה את הפה בגדול וסיפרתי לה שאני לא קיבלתי בבזל דירה מסבתא, כי הסבים והסבתות שלי נשרפו באושוויץ. כיניתי אותה פרחה, אמרתי שהיא "אפס", שהטענות שלה "מזדיינות" ועוד ביטויי גנאי. על אחד מהם, "יא איבן כלבה" (בת כלבה), הצטערתי אחר כך. יש לי רגישות רבה להורים ולאמהות ולכן התנצלתי בפני אמא שלה, לא הייתה לי כוונה לפגוע בה.
לאורך השנים הרבות שאני בתקשורת קיבלתי הרבה איומים בטלפון, בפקסים ובמכתבים, אותתו לי שאני על הכוונת כשפנצ'רו לי פעמיים ארבעה גלגלים ברכב, שני "נועזים" ניסו לתקוף אותי ברדיו (אחד עם לום ביד), חבורה נחמדה של יראי שמים הגיעו לקראת פורים לחניית הרדיו והתנהגו שם באופן חשוד - כשהגיעה המשטרה ותחקרה אותם למעשיהם, הם אמרו שבאו להביא לי משלוח מנות (בבגאז' המכונית היו להם אלות).
למען האמת מכל האירועים האלו אני לא מפחד, הדבר היחידי שמפחיד אותי בכל פעם מחדש זה הבדיקה התקופתית שבה התשובה עלולה להיות: "נתגלו תאים ממאירים". אני מקווה בשביל מרגול שכל השמועות והחשדות, לפחות בכל מה שנוגע אליי, יתבררו כלא נכונות. חבל לי שבגין טמטום היא תסיים את הקריירה כבוררת-שופטת בנווה תרצה.
הסיפור המלא ברשת מקומוני זמן מעריב ביום שישי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם