שדרות רוטשילד שלי
מגרש משחקים, קולנוע ובריכת דגים - אלו היו החיים משני צדי השדרה. איש לא חלם שהמקום השקט ההוא יהווה בסיס להתקוממות אזרחית
נולדתי וגדלתי ברחובות שסביב חלקה הצפוני של השדרה, במה שהיה קרוי שכונת שפאק. כל יום הייתי חוצה אותה פעמיים לפחות, בדרך לבית הספר ובחזרה, ובשבת - לבית הכנסת ולסניף בני עקיבא.
שדרות רוטשילד היו לב האזור, הפנינה שלו. מין מכובדות שרתה על בתי השדרה, והיא עצמה הייתה עטופה בשלווה ישנונית משהו. "שם גרים האריסטוקרטים", הייתה אמי אומרת. אני מניח שלהורינו יוצאי אירופה הזכירה השדרה שדרות דומות בארצות מוצאם. בערבי קיץ מחניקים היו דיירי השכונה נמלטים לשדרה מדירותיהם הלוהטות, לתפוס משב רוח קליל.
לנו, הילדים, היא שימשה בעיקר מגרש משחקים. לא היו בה מתקנים. בקטע הצפוני ביותר, בין מרמורק לחשמונאים, היה ארגז חול גדול. דרומה ממנו, בין רחוב בר אילן (אז לבנון) לשינקין, הייתה בריכה ובה דגים, שכל מאמצינו ללכוד אותם עלו בתוהו או בנפילה לתוך המים.
לא רחוק משם, בית מפינת בלפור, שכנה הספרייה "דעת" שילדי האזור החליפו בה ספרים. כן, הילדים דאז עשו דברים מוזרים כאלה. שלושה בתים דרומה ניצב קולנוע שדרות, שרוב ניסיונותינו להתפלח לתוכו כשלו, מפני שלסדרן גרשון היו עיניים בגב ושרירים מנופחים בידיים.
חיי חניכי סניף בני עקיבא המרכזי, כמוני, נעו משני צדי השדרה. המפקד שפתח את פעילות השבת התקיים בחצר בית הספר ביל"ו, שניצב לתפארה בין הרחובות לונץ והגלבוע. אחריו צעדנו לסניף שמאחורי בית הפועל המזרחי ברחוב אחד העם, שלא היה אלא צריף קטן ודל.
בצאת השבת היינו רוקדים בשדרה בנים ובנות ביחד, כמו בכל תנועות הנוער. בבני עקיבא לא שמעו
ברוטשילד פינת הגלבוע גר ראש העיר ישראל רוקח, לימים שר הפנים. בבית ממול, מעבר לשדרה, גר חבר מועצת העיר סעדיה שושני. האגדה מספרת שבימי העוצר של תקופת המנדט היו רוקח ושושני מתדיינים בענייני העירייה בצעקות ממרפסת אל מרפסת. היה או לא היה? שיהיה.
שדרות רוטשילד היו אזור שקט, לא מרכז העיר. פעולות מחאה, הפגנות ועצרות לא נערכו בהן. תהלוכות 1 במאי, הפגנות נגד השלטון הבריטי ובעד "עלייה חופשית, מדינה עברית" ומצעדי צה"ל בראשית המדינה התנהלו ברחוב אלנבי; עצרות עם בכיכר מוגרבי; מעגלי הרוקדים בימי העצמאות הראשונים - בכיכר דיזנגוף השטוחה; הפעילות האנטי-שלטונית היחידה בשדרה קשורה לאותו ראש עיר, רוקח.
הוא גר בבית פרטי שבחזיתו שער ובצדו פעמון. מעטים כמותו היו אז בעיר. ילדים לא צריכים יותר מזה. היינו מצלצלים בפעמון ובורחים. פעם אחת הביא ראש העיר שומר שהסתתר בין השיחים, וכשצלצלנו וברחנו, דלק אחרינו, תפס ילד שהשתרך מאחור והפליא בו את מכותיו. הילד חזר הביתה חבול ובוכה. היום היו ההורים מנשקים את בנם ותובעים את השומר ואת ראש העיר; אז החטיף לו אביו שתי סטירות על שהעז להטריד את האדון רוקח.
מי היה מעלה אז על הדעת שהשדרה השקטה והחיננית הזאת תהיה ערש התקוממות אזרחית רחבה, כן-שילוח של מחאה שתסחוף את המדינה כולה. אני מניח שנתניהו ושטייניץ היו מעדיפים את המטרידים המצלצלים בדלת ובורחים על פני המתנחלים באוהלים מתחת לחלונותיהם (המטאפוריים) ואינם זזים, ועוד יש להם דרישות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם