המחאה שייכת לצעירים
בניגוד למה שמצטייר, מחאת הדיור אינה שייכת למעמד הביניים אלא לדור הצעיר שגילה שאינו מצליח להתקיים בכבוד ויצא להילחם
כשמביטים במראות המחאה, המשתקפים בתקשורת – בעיקר בטלוויזיה – בולטת תופעת "הגרעין והנספחים". הגרעין הקשה של המחאה, שיצר אותה וממשיך להוביל אותה, הוא של צעירים בגילאי 30 פלוס מינוס.
אל הגרעין הזה נוספו ונספחו בשבועות האחרונים כמעט כל מי שרע לו במדינת ישראל: גמלאים שהושלכו בידי בנימין נתניהו אל תעתועי שוק ההון, נכים שקצבתם נשחקה, אימהות שנמאס להן מהגזל הקרוי חינוך בישראל, חסרי דיור, רפתנים ועוד. אבל כל אלה אינם מטשטשים את היותה של המחאה, בראש ובראשונה, מחאה של צעירים. הצעירים הללו הם אולי ילדים להורים ממעמד הביניים, אבל הם אינם מעמד הביניים עצמו.
אני מקבל מדי חודש לביתי מגזין שנקרא "החיים הטובים", המיועד לגילאי 50 פלוס. השם ואוכלוסיית היעד, ובעיקר החיבור ביניהם, אינו מקרי. חלק ניכר ממעמד הביניים האמיתי בארץ, בני 50 אך גם אלה שצעירים מהם בעשר שנים, הגשים את החלום הישראלי.
לרבים יש דירה אחת לפחות בבעלותם, לא מעטים מחזיקים בדירה נוספת לצורכי השקעה, ולא יהיה זה ניחוש פרוע לומר שהם אלה הגובים מן הסטודנטים מחירים מופקעים. יש להם לפחות מכונית משפחתית אחת, "חדשה במצב טוב", הם קהל היעד של המסעדות והצימרים, הם נוסעים לחו"ל לפחות פעם בשנה, ואפילו מצליחים לעזור קצת לילדיהם הבוגרים. הם
המחאה של בני ה-20 וה-30 היא נגד שינוי כללי ותנאי המשחק לגביהם. לדור שלנו, דור ההורים, "הבייבי בומרס" של ישראל, התאפשר להשתלב בשוק העבודה, לחסוך, ולהגיע לרמת חיים סבירה. זה היה הנס הכלכלי הישראלי, והוא התרחש בסביבה של סולידריות חברתית ופערים נסבלים. גם אלו שלא היו גאונים ובעלי תארים, ואפילו כאלה שלא היו להם עשר שנות ניסיון – יכלו לחיות בכבוד. לדור ההורים – בעסקים הקטנים, במקצועות השונים, עצמאיים ושכירים - היה אופק כלכלי של התקדמות, הישגים, וביטחון קיומי.
מחאת רוטשילד היא מרד של צעירים. הצעירים מוחים נגד הוריהם מדור הביניים, ונגד המדינה והשיטה הכלכלית שהורשנו להם. במדינה ובשיטה הזו, אזרח עובד שנים ארוכות – ולא מגיע לכלום.
לזוגות הצעירים אין תוחלת, אין צפי ליציאה ממעגל הקסמים של עבודה מפרכת, אין אופק לעתיד טוב יותר. מה שמסמל את חוסר האופק הוא אי היכולת לרכוש דירה, אבל זו רק דוגמה אחת לחוסר התוחלת הכללי. לצעירים אלה לא נותר אלא "לחבק את הצער" (כדברי שלמה ארצי), ולקנא במי שעשה אקזיט או היגר לחו"ל.
הוסיפו לכל אלה את שירות המילואים המתיש, את הכיבוש הממושך שהרס את דמותה המוסרית של המדינה, את הרס הסולידריות החברתית הכרוך בקפיטליזם החזירי, את השחיתות והמיאוס מהפוליטיקה, הכפיה הדתית, האלימות, הרס הסביבה והפער הבלתי נתפס בין טייקונים ומיליונרים לבין העם - ותבינו מדוע הצעירים יצאו לרחובות. פשוט נמאס להם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם