שכחתם את הפלסטינים?

אם המחאה שהוציאה מאות אלפים לרחובות תמשיך לחמוק מלהתמודד עם הבעיה האמיתית - הכיבוש - היא לא תממש את הרעיון שגלום בה

מיה בנגל | 12/8/2011 12:36

תגיות: מחאת הדיור,כיבוש

אני עיתונאית מגויסת. השתתפתי בהפגנה במוצאי השבת האחרונה בתל אביב, וזעקתי "העם רוצה צדק חברתי". צעקתי גם: "הו הא מי זה בא? מדינת הרווחה " ו"מ-ה-פ-כה". בעצם , זו לא הייתה צעקה. זו הייתה נהמה שיצאה ממני, כמו מבטנו של אדם חף מפשע ששוחרר לאחר תקופה ממושכת ממאסר שווא. בהפגנה הזו לא הייתי עיתונאית.

לא כתבתי טור לעיתון, לא חיפשתי מרואיינים ולא הייתי צינית וחשדנית. בהפגנה הזו הייתי אזרחית מדינה, מזיעה ומופתעת עם עוד 300 אלף כמוני. המחאה הזו סוחפת אותי. משתלטת על מחשבותיי. מנחמת אותי. מרגשת אותי. אבל היא גם מפחידה. היא דומה בעיניי לרעיון שנולד, טהור ושברירי אל עולם אלים, אטום, מקובע ושבוי בתוך שפה נכה. מה יהיה עליו? איך יוכל להפוך לחזון גדול, רגיש וחופשי ויפה? איך נשמור עליו שלא יאבד את התום ואת הטוב? האם אפשר שלא יאבד את התום?

ואז, בתוך ההמולה ברחוב לאונרדו דה וינצ'י, הבחנתי בזוג צעיר. סביבם רחשה תנועת אדם אינסופית, מקיפה אותם, עוקפת אותם. אבל הם עמדו על מקומם. לא זזו. כמו תמרור. האישה הרימה ידיה למעלה ונשאה חתיכת קרטון. "לא נירדם שוב", היה כתוב בה. בן זוגה חיבק אותה מאחור, עיניו נצצו, ועל פניה חיוך רך ומלא יופי. המילים "לא נירדם שוב", התגלגלו בראשי שוב ושוב כשרכבתי על האופניים חזרה הביתה. לא נירדם שוב. הלוואי. אבל רגע, ממה בעצם התעוררנו?

התעוררנו מהתחושה שאיבדנו את עצמנו. משנים רבות שבהן לא טיפלנו בעצמנו. זנחנו את הרצון לשנות, לדבר, לעשות, ומצאנו את עצמנו חיים - ומביאים חיים - במדינה שלא רואה אותנו. שלא באמת אכפת לה מאיתנו, שעסוקה רק בצל של עצמה. ואנחנו לא אתגרנו אותה. לא טלטלנו, לא ערערנו.

ועכשיו אנחנו מרעידים אותה. מפחידים אותה. מכריחים אותה לראות אותנו, להבחין במצוקות, ברצונות, ביופי שלנו. זה יהיה לה קשה. היא כבר חזקה מאוד. כבר עשורים רבים שהמילים סולידריות, חברות, אהבה, שוויון לא נשמעו. יהיה לנו קשה ללמדה לדבר מחדש. הן יישמעו תחילה בפיה כחצץ. אבל אסור להרפות. אסור לוותר. אסור להתעייף. אסור להתעצל. אסור להתייאש. "זה קורה פעם בחיים", אמרה לי השבוע חברה. "זו הזדמנות חד פעמית, אולי האחרונה". צודקת.

נזכרתי בהפגנה אחרת שאותה סיקרתי לפני מספר חודשים. השמאל יצא לרחובות בעקבות החקיקה הגזענית והשיח הלאומני ששטפו את הכנסת: ועדות הקבלה, חוק הנכבה, הצהרת הנאמנות, חוק החרם ועוד ועוד. חקיקה שכולה התעלמות מהצרכים האמיתיים של האזרחים. ואז באו גם הדברים שאמר אביגדור ליברמן, כשכינה את ארגוני זכויות האדם בישראל "סייעני טרור", והשמאל נזרק מהאדישות. השבוע נזכרתי בהפגנה הזו כי גם שם עמד בחור צנום, שנשא שלט שעליו כתב "הרוב הדומם מתעורר".

המדינה סטתה מהדרך

למחרת ההפגנה ההיא התפרסם טור שלי בעיתון. כך היה כתוב בו: "לאחר תקופה ארוכה שבה היו (ועודם) מצויים בדכדוך נפשי אישי וקולקטיבי עמוק מהמציאות הפוליטית והמדינית. . . התעורר אתמול השמאל. . . אתמול המפגינים ניסו להבין איך הגענו למציאות שבה המחשבה ההגיונית, היפה והפשוטה, שכל בני האדם נולדו שווים בפני האלוהים והחוק, מסומנת כיום כשמאל מוקצה, רדוף וקיצוני".

קראתי היום שוב את הדברים האלה. אין ספק שהצעקה שעולה היום משדרות רוטשילד היא מן המוצדקות. אבל איך היא תוכל לחולל מהפכה תודעתית, שינוי עמוק ויסודי בהתנהגות של המדינה כלפי אזרחיה ושל האזרחים כלפי המדינה? איך ישתנו סדרי העדיפויות? איך נדע להפנים ולהחצין סולידריות וחמלה ורגישות וצדק, כל עוד אנחנו חלק ממדינה כובשת?

וזה לא רק מפני שהכיבוש הוא חור שחור שבולע כמויות אינסופיות של הכסף שלנו. אלא בעיקר משום שכל עוד הוא שם, המדינה חייבת להיות אלימה, אטומה וגסת רוח ולב, ששפתה שפת האגרוף. ונבחרי הציבור שבה מדברים את שפת הכיבוש, שכובשת אותם והופכת לשפתם הבלעדית. ועולם הלאום שבו אנו חיים הופך לכוחני. לעולם אגרסיבי של כיפופי ידיים ושל מי ימצמץ ראשון. עולם שבו מילים כמו "צדק חברתי", " חלוקה הוגנת", " שוויון הזדמנויות" ו"חמלה", מתקבלות בבוז ובדחייה. עולם שבו חייל צנום נלקח בכוח ממשפחתו וממדינתו, ואף ראש ממשלה לא חושב שדי בצידוק המוסרי והיהודי כדי לשחרר אותו. כי בעולם כזה, רק החזק שורד.

הניתוק הרגשי

הזה הרעיל גם את כל הבארות של החברה שלנו. כוח הייתה למילה היחידה המובנת. קפיטליזם, ניאו ליברליזם, "רק ליברמן מבין ערבית", " עופרת יצוקה", " סופר טנקר", " שיקולי ביטחון", " חומה", " למחוק", " לשטח", " שוק חפשי", " קווים אדומים" - מילים נרדפות לשתיקתה של האנושיות.

שם זה התחיל. איפשהו במהלך הכיבוש המדינה סטתה מהדרך ועזבה אותנו - הרוב הדומם. ואנחנו, תחילה בלית ברירה ואחר כך מתוך קהות היינו לאזרחים במדינה שהכוח בה הוא חזות הכל. המדינה פיתחה אובססיה לכוח והרעיפה בלי הרף משאבים כדי לשכלל ולהעצים אותו ולהגדיל אותו עוד ועוד.
ומה לכל זה ולצדק חברתי? כלום. כיבוש וכוח הם הצד האפל של צדק. מי שמילים כמו "לחסל", "לנקום", " למחוק", " לטרנספר", " להרוג" מתגלגלות לו בפה כמו סוכריות גומי, לא יידע להביע את המילים חמלה, מצפון וצדק בלי להרגיש שדרך על נחש. אם המחאה הזו תמשיך לחמוק מלהתמודד עם הבעיה האמיתית - הכיבוש - היא לא תממש את הרעיון הגדול שגלום בה.

היא רק תשיג כסף לפה ועוד קצת לשם. היא לא תשנה את השפה, את המדיניות, את כללי המשחק ומן הסתם גם לא את המציאות. כן, לתקופה מסוימת הפוליטיקאים ידברו אחרת, אבל מהר מאוד הכוח יחזור לשלטון ועולם כמנהגו ינהג.

במוצאי שבת האחרונים היו בתל אביב רבע מיליון איש שצעקו "צדק חברתי". אבל אין חברה צודקת שבה אין צדק לכולם. אם לא יהיה צדק גם לאחר, אם לא תהיה אפשרות של מחר צודק לא יהיה צדק כלל. והלאה המהפכה.-