רכבת אווירית: הצעירים שרוצים להיות ישראלים
103 צעירים אמריקאים יהודים ינחתו ביום שלישי הקרוב בנתב"ג בדרך ללשכת הגיוס. מה גרם להם להחליט להגיע לארץ? פרוייקט מיוחד
במקום לסיים צבא ולעבור לארצות הברית הם עזבו את ארצות הברית כדי להתגייס לצבא. בנמל התעופה קנדי יאורגן לכבודם טקס פרידה בנוכחות חברים, קרובי משפחה וח"כ דליה איציק, שגם תתלווה אליהם לטיסה. שרת הקליטה סופה לנדוור תקבל אותם בישראל יחד עם בכירי משרדה.
בטקס קבלת הפנים יושמעו שירי מולדת והדוברים ירעיפו עליהם מחמאות, יקראו להם "טובי בנינו". אחר כך החגיגה תסתיים והמציאות הישראלית תטפח להם בפנים: ביורוקרטיה אכזרית תלווה אותם בבנק, במשרד הפנים, במענה הקולי של חברת החשמל. הם יגלו ששכר הדירה הרבה יותר גבוה משתיארו לעצמם ושארוחה במקדונלד'ס עולה פי שניים מאשר בבית.
בנוסף, הם יגלו שהרבה יותר קשה בצבא כשההורים רחוקים מרחק אלפי קילומטרים. המשפחה תלווה אותם בשיחות טלפון, באי-מיילים ובחופשות מזדמנות. אבל בניגוד להורים ישראלים, ההורים של המתגייסים האמריקאים לא יוכלו להגיע לבסיס בסופי השבוע עם סירים עמוסי אוכל או ליהנות מאפטר לא מתוכנן.
עבור רוב ההורים, מדובר במסע אל הלא נודע. חלקם מוטרד מהמרחק הגדול, אחרים מהסכנה שבשירות הצבאי. כשבכל רחבי הארץ יש הפגנות ומאהלי מחאה, גם לא ברור מה מצפה לילדים אחרי שישתחררו.
בקרב ההורים יש כאלה שתמכו ברעיון מהרגע הראשון, אחרים ממשיכים להתנגד. בקרב הילדים, יש כאלה ששוקלים ברצינות לעשות עלייה, אחרים רואים את עתידם בארצות הברית. כל משפחה והקיטבג שלה. סופשבוע שוחח עם שש משפחות שנפרדות השבוע מילדיהן המתגייסים לצה"ל. הנה מה שהיה להן לומר:
ג'ורג' הוא עובד סוציאלי, קארן עורכת דין. לזוג יש תאומות: נעמי מתגייסת בעוד אחותה התאומה, ג'יזל, מתחילה ללמוד בקולג.
מתי נעמי אמרה לכם שהיא רוצה להתגייס לצבא?
קארן: "אני חושבת שנעמי התחילה לדבר על להיות ישראלית אחרי שהיא בילתה במחנה קיץ בישראל בגיל 16, במסגרת
איך קיבלתם את ההחלטה שלה?
"למרות שאף פעם לא שקלתי להטיל וטו, כן ניסיתי לשכנע אותה לבחון את האפשרות ללמוד בישראל או לבלות שם שנה ואז להחליט אם לעשות עלייה. אבל נעמי מאוד נחושה והיא הרגישה שהיא רוצה לעשות עלייה.
מה עומד מאחורי ההחלטה?
"נעמי אוהבת את ישראל ואני חושבת שהיא מרגישה שלהיות תיירת או סטודנטית זה לא מחויבות מספיק גדולה. היא רוצה להיות שייכת לחברה ולתרום כמו מי שנולד בישראל".
האם היית מרגישה אותו דבר אם נעמי הייתה מתגייסת לצבא האמריקאי?
"לא, לא הייתי מרגישה אותו דבר. הצבא האמריקאי לא תלוי בתרומה של כל אזרח. בנוסף, בארצות הברית הצבא הוא לא חלק אינטגרלי מהחיים של כולם. בישראל לכולם יש קשר לצבא ומצופה שכל מי שיכול ישרת".
אף על פי שלפי נתונים אחרונים, 37 אחוז מהישראלים לא מתגייסים.
"לנעמי יש חוש צדק מפותח. כל מי שגר בישראל חייב משהו למדינה ומחויב לתרום לביטחונה. אני לא יכולה לחלוק על הערכים שלה והרצון שלה לתרום".
האם ההחלטה שלה להתגייס מגבירה את הסיכויים שתעשו עלייה?
"אני לא מוכנה לחשוב על עלייה, למרות שהזרעים נשתלו לי בראש, אבל הם עדיין מאוד קטנים. אני מתכוונת לעשות מאמץ ללמוד עברית, לא יזיק להתחיל שם".
מה לדעתכם תהיה הבעיה הכי גדולה שלה בארץ?
"אני חושבת שיהיה לה קשה לקבל החלטות בלי התמיכה שלנו. תמיד קיבלנו החלטות בתור משפחה ואני חושבת שכעת היא צריכה לפתח תחושה של ביטחון בכושר השיפוט שלה וביכולת שלה לקבל החלטות".
מארק הוא פסיכולוג שעובד עם חיילים אמריקאים שחוזרים משדה קרב. אמליה, שפית במקצועה, שירתה כקצינה בצה"ל. הבן הבכור, רון, 18, מתגייס. יש עוד אחות צעירה, דנה, בת 16.
מתי בפעם הראשונה רון אמר לכם שהוא מתכוון להתגייס לצבא?
מארק: "מדובר בתהליך שמתבשל אצלו מאז התיכון. היה לו קשה להסביר לנו למה בדיוק הוא רוצה להתגייס לצה"ל. אני חושב שהכל התחיל כשהוא היה במחנה קיץ יהודי ונחשף למדריכים ישראלים שעבדו במחנה על תקן שליחים. אני חושב שהקשר שהוא פיתח עם אותם מדריכים גרם לו לרצות להתגייס".
אמליה : "הוא היה מבקר בארץ כל שנה, ולמרות המרחק הגדול הוא ואחותו דנה היו מאוד קרובים למשפחה בישראל. לא פעם הוא היה מביא לי דוגמאות של ישראלים ואמריקאים בני 20 ומתעקש על כך שהישראלים הרבה יתר בוגרים מהאמריקאים בני גילם".
תמכתם בהחלטה שלו להתגייס?
מארק: "בהתחלה לא. רציתי שרון ילך לקולג', רציתי שילך במסלול של כולם. אבל כשראיתי שזה מה שהוא רוצה לעשות, למרות הספקות והפחדים שלו עצמו, הייתי פתוח יותר להקשיב לו. אף פעם לא אמרתי לו שהוא לא יכול לעשות את זה, אבל הוא היה מודע לפחדים שלי. ראיתי בכך את ההחלטה הראשונה שלו כאדם בוגר".
אמליה: "בהתחלה לא הייתי בטוחה שרון עושה את זה מהסיבות הנכונות. לא הבעתי את דעתי ורציתי לשמוע מה יש לו להגיד. רון שאל אותי הרבה שאלות על השירות שלי כקצינה בצה"ל, וזה היה די בעייתי מבחינתי כי לא רציתי להשפיע עליו. ככל שהזמן חלף והוא השתתף ביותר סמינרים של גרעין 'צבר' זה נהיה יותר ויותר ברור שהוא רוצה ללכת לישראל. ברגע שהבנתי את זה התייצבתי מאחוריו במאה אחוז.
כמי שכבר תשע שנים מטפל בחיילים משוחררים שחוזרים משדה הקרב, אני משער שלך היה קשה במיוחד לקבל את ההחלטה שלו.
מארק: "אין ספק שזה היה יותר קשה בשבילי. בגלל האנשים שאני פוגש כל יום אני יודע איזה השלכות יש למלחמה, ואני לא רוצה שהבן שלי יחווה את זה. אני לא רוצה שהבן שלי יחזור מהצבא עם טראומה, כך שבהתחלה מאוד לא אהבתי את ההחלטה שלו.
"דיברתי איתו על זה, ראינו יחד סרטים כמו 'לבנון' ו'להציל את טוראי ריאן'. דיברתי איתו על זה שהמלחמה היא לא משחק וידאו ושיש לה השלכות על חיי אדם. בסופו של דבר אני לא חושב שמישהו יכול לדעת למה הוא נכנס עד שהוא לא עושה את זה.
מה לדעתכם עומד מאחורי ההחלטה שלו?
"לאשתי יש משפחה גדולה בארץ. לרון יש קשר מאוד חזק לצד הזה של המשפחה והוא מאמין שכשהוא יגור שם הקשר אף ילך ויתחזק. אני גם מאמין שרון חושב שהצבא יעצב אותו מחדש, אולי יהפוך אותו מנער לגבר, ואני מאמין שיש בכך סוג של אמת.
אמליה : "יש לנו חברים קרובים בישראל שהבן שלהם סיים שירות ביחידה מובחרת, טס לטיול בדרום אמריקה ועכשיו נרשם ללימודי משפטים. רון לא הפסיק לשאול אותי עליו. הוא העריץ את העצמאות שלו ואת היכולת שלו להיות גבר בזכות עצמו. רון הרגיש שלצעירים שגרים פה והולכים לקולג' אין הזדמנות 'להפוך לגברים', כדבריו.
איך אתם מרגישים עם זה שהוא מתגייס בזמן ש-37 אחוז מהישראלים לא מתגייסים?
מארק: "אני חושב שברגע שמדינה שולחת את הבחורים הצעירים להילחם, הנטל חייב להתחלק באופן שווה בין כולם. יש לנו מחויבות כוללת לקחת חלק בנטל האזרחי, וזה כולל לשרת את המדינה בצורה כלשהי".
אמליה: "אני מקווה שלאור המחאה האזרחית שמתרחשת בישראל גם זה ישתנה. בכל חברה יהיו כאלה שיימנעו מלתרום את חלקם. אבל יש לנו 60 אחוז בחורים נהדרים שיעשו מה שצריך כדי להגן על המדינה, ואלה 60 האחוז שמפגינים היום ויחזירו את ישראל למסלול ואלה 60 האחוז שנתנו לרון את ההשראה לעלות ולהתגייס לצבא.
הייתם מרגישים אותו הדבר אם רון היה מתגייס לצבא האמריקאי?
מארק: "אני יודע שרון יהיה קרוב למשפחה שלו בארץ, בניגוד למצב שבו הוא היה מתגייס לצבא האמריקאי ונשלח אלפי קילומטרים מארצות הברית. יחד עם זאת, הייתי חש אותם פחדים ואותה גאווה אם היה מתגייס לצבא האמריקאי.
אמליה: "בתור ישראלית אני מכירה פחות או יותר את השירות שרון צפוי לעבור בצה"ל. אני לא ממש מכירה את אופי השירות בצבא האמריקאי. באופן טבעי, הייתי מפחדת יותר ממשהו שאני מכירה פחות.
הגיוס שלו ישפיע על ההחלטה שלכם לעשות עלייה?
מארק: "חייתי בישראל בין 1995-1998, עשיתי עלייה אבל חזרתי לאמריקה כדי להשלים לימודי דוקטורט בפסיכולוגיה. אני אוהב את שתי המדינות ויודע שיהיה לי קשה לעשות עלייה מעצם העובדה שכל שינוי הוא קשה, אבל לאור הנסיבות החדשות זאת נראית כמו אפשרות אמיתית.
אמליה: "יש לנו ילדה בת 16 שמדברת על תוכניות דומות. אנחנו תמיד מתגעגעים וחושבים על ישראל ופתוחים לרעיון לחזור. יש פחדים ודאגות מצעד כזה אבל עשינו את זה בעבר כך שאנחנו מסוגלים לעשות את זה שוב. תמיד יש סיכוי, וכמו שניסיון החיים לימד אותי, צריך לתכנן לעתיד ולחיות כל יום מחדש".
מה לדעתכם תהיה הבעיה הכי גדולה שלו בארץ?
"אני חושבת שהאתגר הגדול ביותר יהיה לחוות את ישראל כישראלי ולא כתייר. כשאתה מגיע לבקר הכל נראה מקסים ונהדר ואתה מקבל בהבנה דברים שמטרידים אותך ברגע שאתה גר שם. נוסף על כך, המעבר מנער עצמאי לחייל יכול להיות מאתגר".
בני הזוג פרס הם פנסיונרים שמשקיעים את עיקר זמנם בגינה האורגנית שלהם ובגידול תרנגולות וכבשים. בנם הצעיר, ג'ונתן, מתגייס.
מתי בפעם הראשונה ג'ונתן אמר לכם שהוא מתכוון להתגייס לצבא?
לאונרד: "אחרי שהוא חזר מטיול 'תגלית', שבמהלכו הוא פגש לא מעט חיילים שאבטחו את הקבוצה. הוא דיבר על האנרגיה וההתרגשות שיש במדינה, במיוחד השפיע עליו הביקור בכותל המערבי וב'יד ושם'. אני חושב שזו הייתה האינדיקציה הראשונה לעניין שלו".
רייס: "אחרי 'תגלית' הוא התאהב במדינה ובאנשים. הקשר היה מיידי וחזק. כשהוא היה בסביבה של ישראלים הוא הרגיש שהם באותו מקום מבחינה נפשית. הוא העריך את תשוקת החיים של הישראלים, התשוקה לפוליטיקה, הסקרנות. הוא אמר שבפעם הראשונה בחייו הרגיש שהוא לא אאוטסיידר וברור לו שכדי לחיות בישראל ולהיות ישראלי הוא חייב לשרת בצה"ל".
תמכתם בהחלטה שלו להתגייס?
לאונרד: "הגישה שלי תמיד הייתה תומכת. אני התנדבתי לצה"ל ב-1967, לקחתי חופשה מהעבודה ומצאתי את עצמי בסופו של דבר מתנדב בקיבוץ פרוד במשך תשעה חודשים. כמובן שאני מודאג לנוכח האיומים מהחמאס, החיזבאללה והאיראנים. אבל אני מוכן לקבל את הטיעון של ג'ונתן שהוא מעדיף להיות חלק מהעם שלו והבעיות שלו מאשר לפעול מארצות הברית".
רייס: "אני לא יכולה להיות אנוכית ולעמוד בדרכו. לא לראות אותו במשך תקופה ארוכה יהיה לי קשה מאוד. המחשבה שהוא יהיה בסכנה קורעת לי את הלב. אבל הוא קיבל החלטה שקולה ואני אנסה להתמודד עם זה הכי טוב שאוכל. עצם המחשבה שהוא לא יהיה לידי היא כמעט יותר ממה שאני יכולה להתמודד איתו. אבל מה שחשוב זה האושר שלו וההגשמה העצמית".
מה לדעתכם עומד מאחורי ההחלטה שלו?
"כשג'ונתן היה סטודנט באוניברסיטת סירקיוז הוא טס במסגרת חילופי סטודנטים ללונדון. באותה תקופה הוא נסע באופן עצמאי למחנה אושוויץ. זה היה אירוע ששינה את חייו וגרם לו לתחושות שהוא לא חש קודם לכן. בהמשך היה לו רגע מכונן נוסף במסגרת הביקור ב'יד ושם'.
איך אתם מרגישים עם זה שהוא מתגייס בזמן שקרוב ל-40 אחוז מהישראלים לא מתגייסים?
לאונרד: "הנתונים מדהימים אותי. ברור שהמצב הזה מכעיס מאחר שאנחנו רואים את הסופה שמתקרבת. ההתנגדות לא תפחת וישראל לא יכולה לסמוך ידיה על נדיבות לבם של האנטישמים. יש לאנשים נטייה לשכוח שהרוח של עמים נובעת מתחושה עמוקה של מטרה אזרחית משותפת. ישראל היא לא ארצות הברית, וקפיטליזם שלוח רסן הוא לא הפתרון. אני חושב שהחברה הישראלית הפכה לחברה חומרנית עם נטיות הרסניות וזה מראה על חוסר מנהיגות".
רייס: "המספרים האלה עושים אותי חולה. בצבא אזרחי כולם צריכים לשרת. לא מעט מהרוח הישראלית הלכה לאיבוד בשנים האחרונות. הבן שלי הוא אידאליסט ואני מתפללת שישראל תאפשר לו לפרוח ולתרום ולא תעמוד בדרכו עם הבירוקרטיה המייאשת שלה.
הייתם מרגישים אותו דבר אם ג'ונתן היה מתגייס לצבא האמריקאי?
לאונרד: "בתור מי שהתאזרח בארצות הברית נשבעתי אמונים לחוקה האמריקאית. יחד עם זאת, קשה להצדיק את המלחמות שאנחנו נלחמים היום. בסופו של דבר, הייתי עדיין מכבד את ההחלטה שלו, אבל שומר לעצמי את הזכות להתעמת איתו".
רייס: "לישראל יש צבא הגנה. מאז מלחמת העולם השנייה ארצות הברית לא נלחמה מלחמות מגן. אחרי הפיגוע בתאומים הבנתי למה הרבה צעירים אמריקאים התגייסו לצבא, אבל אנחנו נלחמים מלחמות שגויות נגד אויבים שגויים. בזבזנו חיים ולשם מה? לא, לא הייתי רוצה שהבן שלי יתגייס לצבא האמריקאי, אבל אם כן, אז רק כדי להגן על המדינה מפני אויבים אמיתיים".
ההחלטה מגבירה את הסיכוי שתעשו עלייה?
רייס: "הבת שלנו בניו יורק ויהיה קשה לפצל את המשפחה. ניסיתי לעשות עלייה לפני 35 שנה וזה נחל כישלון חרוץ. לצערי, הבעיות נותרו כשהיו. אין דירות, אלא אם כן אתה מיליונר או שאתה מוכן לגור בדירה שלא היית מוכן לגור בה במקרה אחר. אנשים נאבקים בשביל דברים בסיסיים. תנו לחיות במדינה גם למי שאין פרוטקציה. זו מדינה מבורכת, מלאה באנשים מדהימים, אבל גם בהרבה עצבים. אני מקווה שיום אחד בעלי, בתי ואני נוכל למצוא פתרון כלשהו".
מה יהיו הקשיים הכי גדולים שלו בארץ?
לאונרד: "אני יודע כמה הוא יכול להתעצבן מבירוקרטיה מטופשת. ייתכן שיהיה לו קשה להסתגל ל'היגיון המקומי', בשביל מי שיודע להתמודד עם השטיק של המזרח תיכוני, החיים יכולים להיות נהדרים שם".
רייס: "ישראל היא ארץ האתגרים הגדולים. בישראל כל דבר זה כאב ראש ובלגן, ואני אומרת את זה באהבה. אני מקווה שהוא יוכל להישאר קול, מה שאני לפעמים לא הצלחתי. מקווה שהוא יוכל להסתדר עם עניין הפרוטקציה. להיות בעמדה נמוכה כי אתה לא מכיר מישהו שיכול לעזור לך יכול להיות מייאש לאמריקאים שבאים לישראל עם אידאלים".
יאשה הוא מהנדס מערכות מידע, ראיה עקרת בית. ב-1973, לפני מלחמת יום כיפור, ההורים של ראיה עלו לישראל מברית המועצות. ראיה הייתה מאורסת לבחור רוסי שהיגר לארצות הברית והיא היגרה בעקבותיו. לזוג יש שלושה ילדים. הצעיר, אייזק, מתגייס.
מתי אייזק אמר לכם שהוא מתכוון לעשות עלייה?
ראיה: "הפעם הראשונה שהוא הביע בפנינו את הרצון להצטרף לצה"ל הייתה לפני תחילת השנה השלישית שלו בקולג' הוא אמר לנו שהוא רוצה לדחות את הלימודים ולהתגייס. הוא תפס אותנו לא מוכנים אז אמרנו לו שיחשוב על זה ושיחכה לפני שהוא עושה צעד כזה, לפחות עד אחרי שיסיים את הלימודים. הוא הסכים.
"אחר כך, בין השנה השלישית לרביעית, הוא נסע לישראל לשלושה חודשים שבמסגרתם עשה חודשיים בתוכנית 'מרווה', שמיועדת לנוער מחו"ל שמעוניין ללמוד על צה"ל. הוא חזר מהתוכנית הזאת אדם שונה לגמרי. הוא התאהב בישראל בצורה כזאת שהיה לי ברור שזה לא יעזוב אותו".
איך הגבתם להחלטה?
"כשהוא סיפר לנו על זה נכנסתי לפאניקה. אני זוכרת שאמרתי לו, "לפני שאתה הולך לישראל אתה תצטרך לקבור אותי". אמא שלי נהרגה בישראל, ערבי מנצרת שנהג שיכור דרס אותה למוות לפני 30 שנה ברחוב בנצרת עילית. אני קודם כל אמא והורים צריכים להגן על הילדים שלהם ולהבטיח שהם מוגנים, ולישראל אין מוניטין של המקום הכי בטוח בעולם. אני עדיין מאוד מודאגת. מאיך שאני מכירה את אייזק, זה לא ייגמר אחרי שנתיים והוא יישאר בצבא ויעשה מזה קריירה".
יאשה: "כשאייזק סיפר לנו על ההחלטה שלו, נקרעתי בינו ובין אשתי. לקחתי על עצמי לשכנע את אשתי לאפשר לו להתגייס לצבא ולהתייצב מאחוריו. שני ההורים שלי ניצולי שואה, והלכתי לקבר שלהם ואמרתי להם בגאווה שהנכד שלהם הולך לארץ ישראל לשרת בצבא.
מה עומד מאחורי ההחלטה שלו?
ראיה: "מאז שאייזק היה ילד קטן תמיד הייתה לו תשוקה לצבא והוא תמיד ידע שהוא רוצה להיות חייל. כילד היינו קוראים לו 'אדמירל כץ', כי הוא כל כך אהב ללמוד על הצבא ולאמץ לעצמו אורח חיים של חייל. היינו בטוחים שברגע שהוא יסיים את הלימודים הוא יתגייס לצבא האמריקאי. אלא שהוא הצטרף ל'הלל' (ארגון של סטודנטים יהודים - צ.י.) ובסופו של דבר הפך לנשיא התא באוניברסיטה שלו. במקביל, הוא טס לארץ במסגרת 'תגלית', ואחר כך טס לעוד שלושה חודשים והתאהב בארץ.
נראה שמה שהכי קשה לך זו ההחלטה שלו להתגייס לצה"ל. היית מרגישה אחרת לו היה בוחר להתגייס לצבא האמריקאי?
"זה לא מדויק. הדאגה הראשונה שלנו הייתה שיסיים את הלימודים. בנוסף אני חוששת שעם שם כמו אייזק כץ, אם היה מוצב בבסיס אמריקאי במיסיסיפי או באלבמה, היה סובל מאנטישמיות. להיות יהודי בצבא האמריקאי מאוד הדאיג אותי. בסופו של דבר, כשהבנתי שהוא הולך להיות בצבא, העדפתי שכבר ילך לישראל".
יאשה: "לא רציתי שהוא יצטרף לצבא האמריקאי. אני אוהב את ארצות הברית ומאוד גאה להיות אמריקאי, אבל ישראל נמצאת במאבק תמידי להישרדותה. ההשפעה של אייזק והתרומה שלו שם יהיו גדולים יותר מאשר בצבא האמריקאי".
מה הסיכוי שתעשו עלייה ותצטרפו אליו?
ראיה: "יש לי פה שני ילדים ושלושה נכדים ואני לא יכולה לעזוב אותם.? מה הולך להיות לו הכי קשה בארץ? "להיות רחוק מהמשפחה. הוא מאוד קרוב לאחותו. אפילו כשהיה בקולג' הוא היה מתקשר אליי כל הזמן, לפני שיעור, אחרי השיעור. בגלל זה היינו בשוק כשהוא החליט לעבור לישראל".
ג'ואן כהן היא עובדת סוציאלית. בתה הצעירה, בריטני, בת 19, מתגייסת בשבוע הבא. יש לה שני בנים בוגרים, בני 23 ו-26, שחיים בארצות הברית.
מתי נודע לך על הכוונה של בריטני להתגייס לצה"ל?
"לפני שנתיים היא טסה לישראל לתשעה חודשים, ועוד לפני שחזרה אמרה שהיא רוצה לעשות עלייה. מכל מיני סיבות זה לא עבד. שכנעתי אותה ללכת לאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון וללמוד קודם. היא החלה את הלימודים ואחרי שנה החליטה שהיא רוצה לעלות ולהתגייס. אמרה שהיא מפחדת שאם היא תעלה בגיל מאוחר היא לא תוכל להתגייס לצבא.
איך הגבת להחלטה שלה?
"בספטמבר שלחתי לה אי-מייל, אמרתי לה מהלב מה אני מרגישה. אמרתי לה כמה שהיא חשובה לי, כמה זה קשה להיות בשתי מדינות נפרדות. אני אמא שלה. ביקשתי ממנה לחכות לפחות עד שהיא תסיים את הקולג'. התחננתי. שפכתי את הלב. זה שובר לי את הלב כל פעם מחדש. אני לא יכולה לחשוב על זה בלי לבכות. היא שלחה לי אי-מייל תשובה שבו הביעה כעס על מה שאמרתי. אמרה שהכוונה שלה היא לא לפגוע בי. שזו תשוקה שהיא תמיד חשה, שהלב שלה במקום אחר".
כמי שהייתה בישראל כמה פעמים, את יכולה להתחבר למה שהיא מרגישה?
"למרות שהיהדות חשובה לה, יש קהילות דתיות פה בניו ג?רזי. אני חושבת שמשום שאני לא מרגישה מה שהיא מרגישה, אני לא מצליחה להבין למה היא עושה את זה. היא אומרת שזה משהו שהיא תמיד הרגישה ורצתה לעשות ואני צוחקת ואומרת לה שהיא תוכל לעשות את זה כשאני אהיה בת 85 והיא בת 50.
"אני רוצה שהילדים שלי יהיו מאושרים, אבל זה יותר מדי רחוק בשבילי. קשה לי לעכל את זה, זה הפסד אדיר מבחינתי. אני יודעת שהרבה הורים אומרים שהם גאים בילד שלהם על ההחלטה לעשות עלייה, אבל אני גאה בה בגלל מי שהיא, בלי קשר לזה שהיא עושה עלייה או לא".
ניסית לכפות עליה להישאר פה? "לא ניסיתי להטיל וטו. היא יודעת בדיוק מה אני מרגישה. דיברנו על זה לפני הרבה זמן, אבל מעולם לא אמרתי לה 'לא, את לא יכולה ללכת'. הורים שאני עובדת איתם אומרים, 'אם הילדה שלך מאושרת את צריכה להיות שמחה בשבילה'. אבל אני לא בנקודה הזאת, אני חושבת על הטיסה ב-15 באוגוסט ואני אפילו לא יכולה לדמיין להיות בשדה התעופה ולהיפרד ממנה.
כשהיא הייתה בישראל בפעם הקודמת, כמה שזה היה קשה, היה לי ברור שיש לה תאריך חזרה. ידעתי שיש נקודה בסוף. הפעם זה לא אותו דבר. יש לי חברה בניו ג'רזי שהבן שלה גר בפלורידה. היא תמיד יכולה לטוס אליו לסוף שבוע. אתה לא יכול לעשות את זה עם ישראל. אני מתחילה לבכות שוב".
משה הוא עורך דין, ג'ודי עקרת בית. שלושה מילדיהם כבר נמצאים בישראל. בן אחד משרת בצנחנים (ביקש לא לחשוף את שמו), בן נוסף, חיים, שירת בחטיבת כפיר ועושה כעת תואר במשפטים בבר-אילן. הבת דניאל, שגם היא עשתה עלייה, סיימה השבוע תואר ראשון במיקרו ביולוגיה בבראילן. זאב, בן 18, מתגייס.
החל מיום שלישי כל ארבעת הילדים שלכם יהיו בארץ. לא הגיע הזמן לעשות עלייה?
ג'ודי: "אין לי ספק שאנחנו הולכים לעלות. כשהבן הראשון שלנו החליט לעלות לישראל קנינו דירה בקטמון בירושלים ואנחנו מגיעים לארץ לעתים קרובות. בטוח שנעשה עלייה, אני לא יכולה להגיד מתי. כל הילדים שלנו עדיין רווקים, הם לא צריכים אותנו על הראש שלהם עכשיו.
"הם צריכים לבנות את החיים שלהם בעצמם וברגע שהם יעשו את זה אנחנו נצטרף אליהם. אני חושבת שברגע שיהיו לנו נכדים בארץ זה יגרום לנו לקום ולעזוב. זה מהלך קשה. יש לנו פה משפחה, אנחנו חלק מהקהילה. זה צעד קשה, אבל אנחנו נעשה את זה".
מתי בפעם הראשונה זאב אמר לכם שהוא מתכוון להתגייס לצבא?
"זאב היה טס לארץ לעתים קרובות, יש לו שם חברים ושני אחים ששירתו ומשרתים בקרבי. כך שתמיד היה דיבור צבאי סביב שולחן האוכל שלנו".
איך קיבלתם את ההחלטה שלו?
"אנחנו מתייצבים מאחוריו במאה אחוז. כמובן שבתור הורים אנחנו מודאגים ולחוצים מכך שזאב יהיה כל כך רחוק, אבל נתמודד עם זה. מה שבטוח זה שלפחות אחד מאיתנו יגיע לכל טקס".
היית מרגישה אותו דבר אם זאב היה מתגייס לצבא האמריקאי?
"אני מודה לאלה בצבא האמריקאי שמגנים עלינו. לצבא האמריקאי ולצה"ל יש אותה מטרה, להילחם באויב משותף ולהגן על דרך החיים שלנו. היינו גאים מאוד אם הוא היה מצטרף לצבא האמריקאי, אבל אני מאמינה שבתור יהודי אורתודוקסי הייתה לו בעיה לשמור על אורח חיים יהודי בצבא האמריקאי.
מה עומד מאחורי ההחלטה שלו להתגייס?
"הוא אמר שהמחויבות להגן על ישראל היא לא רק של כל ישראלי אלא של כל יהודי".
איך אתם מרגישים עם זה שהוא משאיר אתכם אלפי קילומטר מאחור בשביל להתגייס, בזמן שלפי נתונים עדכניים, 37 אחוז מהישראלים לא מתגייסים?
"אני מרחמת על אותם ישראלים שלא למדו על ההיסטוריה של העם היהודי, שלא גדלו עם אהבה למדינה ועם הגאווה להגן עליה. יש להם הרבה מה ללמוד. אני מקווה שההחלטה של זאב ושל עוד רבים כמוהו תיתן להם את התמריץ להתגייס גם כן".
מה לדעתכם תהיה הבעיה הכי גדולה שלו בארץ?
"כביסה. וברצינות, להתמודד עם הבירוקרטיה הישראלית. כל דבר שאתה עושה בישראל, אתה לא יכול לעשות נכון. כל טלפון שאתה עושה צריך לעבור דרך עשרות אנשים כדי לחזור לאיש הראשון שמעביר אותך הלאה. דברים פשוט לא זורמים חלק שם. אתה קובע תור וזה לא ודאי, אולי כן אולי לא. הרופא מקבל מטופלים כמה שעות בשבוע. אתה מזמין טכנאי, או שהוא בא או שלא. אתה צריך ללכת לבנק לשלם חשבון, ללכת למשרדי הממשלה לסדר משהו, זה לא קל. לא קל להם ולא קל לאף אחד".
בשנים האחרונות הבינו הגורמים האחראים לגיוס ולעלייה שהדרך ללב של החייל עוברת כמעט תמיד דרך ההורים. בעקבות כך הקימו ב"נפש בנפש" הארגון שיחד עם הסוכנות היהודית וממשלת ישראל אחראי להעלאת יהודי צפון אמריקה לישראל, מערך שלם של תמיכה וסיוע להורי החיילים הבודדים.
בין השאר, מקיים הארגון סמינרים מיוחדים ומפגיש בין הורים של חיילים שטרם התגייסו להורים שילדיהם כבר משרתים בצה"ל. נוסף על כך, לאורך כל תקופת השירות של החיילים עומד לרשות ההורים והחיילים נציג של הארגון שנמצא איתם בקשר שוטף.
כמו כן, כדי לתמוך בצעירים שעומדים להתגייס, יזם "נפש בנפש" בשיתוף ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית, תוכנית שמטרתה לסייע לעולים המתגייסים, שבמסגרתה הם זוכים בזמן השירות לסיוע הכולל מענקים כספיים, עזרה סוציאלית ומשלוח חבילות מזון. עם שחרורם מוצע להם ייעוץ הכולל הכוונה ללימודים, בחירת קריירה והשמה תעסוקתית.
"שירות בצה"ל הוא הדרך היעילה ביותר לקליטה מוצלחת בישראל" מסביר ארז חלפון, סגן יו"ר "נפש בנפש. "לשמחתנו, מספר חסר תקדים של 450 צעירים וצעירות יהודים מצפון אמריקה, רבים מהם במסגרת גרעין 'צבר' של הצופים ובסיוע משרד הקליטה, צפויים לעלות בשנת 2011 לישראל ולהתגייס לצה"ל מתוך כוונה לקשור את גורלם בגורלה של המדינה ולתרום לחיזוקה וביטחונה של ישראל. כל אחת ואחד מהם הוא מקור גאווה ואושר עבורנו וגם תזכורת חיה לכך שהציונות עדיין חיה וקיימת".
השותף הנוסף בפרויקט הוא ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית, שהוקם לפני 30 שנה במטרה לסייע ולתמוך בחיילי צה"ל ודרך כך בחברה הישראלית כולה. "103 צעירים יעלו על הטיסה מארצות הברית ויתגייסו לצבא", מספר מנכ"ל הארגון, האלוף (מיל) יצחק ג'רי גרשון. "ידידי צה"ל בארצות הברית גאים לתמוך בהם מרגע עלייתם למטוס, דרך תקופת השירות הצבאי, ועד הצטרפותם לחברה האזרחית בארץ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם