ספינת העבדים מסרי לנקה לחופי ישראל
תיאור חייהם של 3 דייגים מסרי לנקה, שהוברחו לארץ והתגלגלו לחיי עבדות בחברת ספנות. ישראל 2011, החיים עמוק מתחת למעמד הביניים
שישה חודשים חלפו, והשלושה מככבים בלב חקירה פלילית המתנהלת במשרד התמ"ת ובודקת את תלונתם, לפיה הועסקו כדייגים בתנאים קשים ביותר על ספינה בנמל אשדוד. מעדותם, כפי שעולה מתצהירים ומפנייה של המוקד לסיוע לעובדים זרים, עולה כי השלושה הועסקו על סירה בלב ים, ללא מיטה, שירותים או מקלחת.
המזון המועט שסופק להם כלל לחם וכמה תפוחי אדמה, הם לא הורשו לנוח יותר מחצי שעה ונצטוו לעבוד במשך כל שעות היממה. הם חולצו מהנמל לאחר שלושה שבועות כאלה, שבמהלכם גם לא קיבלו שכר. יתרה מזאת, במשרד המשפטים ובארגוני הסיוע חוששים כי השלושה הוכנסו לישראל באמצעות פרצה בחוק החושפת מנגנון חדש של סחר בבני אדם.
בצל המחאה החברתית ההולכת ותופסת תאוצה, גוברות העדויות על שגשוגו של שוק הסחר במהגרי עבודה. השיח רווי בדיבור על זכויות, מאבקי עובדים והנטל של מעמד הביניים, אבל קשה להתעלם מהעושק ומהניצול של עובדים זרים שקופים, שנכנסים לישראל ויוצאים ממנה ללא כל פיקוח.
הדבר הראשון שהם רוצים לדבר עליו הוא הבית. אנחנו נפגשים במשרדי מוקד הסיוע לעובדים זרים בתל אביב. הם יושבים על כיסאות מפלסטיק, שותים מכוסות חד פעמיות. מחייכים באדיבות, מדברים בסבלנות ונימוס, אבל שפת הגוף שלהם משדרת לחץ וחרדה.
"בכל פעם שאני מתקשר הביתה אני בוכה והדמעות שוטפות לי את העיניים. אני מתגעגע לילדים שלי, לאשתי. אני נורא לחוץ ומודאג. הגענו לכאן לפני שבעה חודשים, ושקל אחד עוד לא שלחתי הביתה", אומר סוג'יט קורוקולה,35.
בני משפחותיהם של סוג'יט וחבריו בסרי לנקה מתמודדים עם לחצים של הנושים שהלוו להם כספים כדי לשלם את דמי התיווך להבאתם לישראל, 5,700 דולר, לטענתם. השכר הממוצע במדינה, אגב, נע סביב 100 דולר לחודש. בינתיים, הריביות
"האמת שאני כבר לא יודע מה לעשות. זה הגיע למצב שלילדים אין מה לאכול. עוד לא זרקו את אשתי והילדים מהבית, אבל אני מאוד מפחד שזה מה שיקרה", אומר ביסן וארנה, 37, "זה יהיה הסוף בשבילי". שניהם אבות לשלושה ילדים.
אנתוני מידו, בן 25, משכן את בית הוריו על מנת לגייס כסף לדמי התיווך, מתוך אמונה שבישראל הוא יוכל לעבוד כדי לממן את חתונתו. אנתוני, המתורגמן שלנו, בן המחוז שלהם, מהנהן בהזדהות כשהם מדברים על הפחד מהמלווים בריבית. גביית דמי התיווך, שלרוב מלווה בשלל הבטחות שווא, היא לא רק תופעה בלתי חוקית, היא גם הפתח המאפשר את ניצול מהגרי העבודה, שיעשו הכל על מנת להחזיר את ההלוואה שנטלו.
למה באתם דווקא לישראל?
"כי כאן אומרים שהאנשים נחמדים ושמשלמים טוב. שילמתי בסרי לנקה 5,700 דולר לחברת כוח אדם. הסוכן הבטיח שאקבל ויזה בישראל לצורך עבודה בדיג. עוד לפני שהגעתי לישראל, חתמתי על חוזה עם חברת "בר ספנות" הישראלית, שהועבר אליי באמצעות חברת כוח האדם. כרטיס הטיסה לישראל וסידורי הטיסה נעשו באמצעות החברה.
"בסרי לנקה, השכר לא מספיק בשביל לחיות. אני רוצה לשרוד, ויותר חשוב, אני רוצה חיים טובים יותר בשביל הילדים שלי. הילדים שלי לא הולכים לבית ספר. הכל יקר, המדים, הספרים. אין עבודה בסרי לנקה. בבית היינו לפעמים מוצאים עבודה בדיג אבל קשה מאוד להרוויח ממנה כסף".
מה קרה כשנחתתם בארץ?
סוג'יט: "נהג מונית פגש אותנו בשדה והוא לקח אותנו לנמל אשדוד. שם פגש אותנו מישהו שאמר שקוראים לו ?קפטן חיים.? באנו עם המזוודות אל הנמל, וכמו שהיינו, הוא אמר לנו להתחיל לעבוד. כשהגענו לנמל הוא אמר לנו לעלות על ספינת דיג ואמר שזאת תהיה העבודה שלנו. השעה הייתה שבע וחצי בערב. אפילו לא הציע לנו אוכל או מים.
"בסרי לנקה הראו לנו תמונה של אונייה גדולה ואמרו לנו שאנחנו נעבוד עליה, אבל זו הייתה סירה מאוד בינונית. במשך כל הימים עבדנו במשך 24 שעות כמעט ללא הפסקה. הטלנו רשת למים כל חצי שעה עד שלושת רבעי שעה".
מה הייתה שגרת העבודה שלכם?
ביסן: "אמרו לנו שמה שאנחנו צריכים לעשות זה לפרוש את הרשת, ללכוד את הדגים ולנקות את הסירה. אין הפסקות. אין איפה לישון. 24 שעות אנחנו עובדים. כשהיו כמה דקות מנוחה, היינו עוצמים את העיניים בישיבה. כשהרשת הייתה במים יכולנו לנוח קצת, אבל לא יכולנו לישון למעלה מחצי שעה ברציפות. היינו מאוד עייפים.
"עבדנו על הסיפון התחתון, שהיה פתוח לרוחות. יש להם ארבעה כלי שיט, ואנחנו עבדנו על ספינה שנקראת "חטיבת גולני". שבוע אחד היינו בים, ושבועיים עבדנו עבורו בנמל. כל אחת מהספינות עגנה מדי יום בנמל והעבודה שלנו הייתה לפרוק את הדגים מהספינות ולתקן את רשתות הדיג. במשך שלושת השבועות שבהם הועסקנו על ידי חיים, לא קיבלתי שכר".
איפה ישנתם? מה קיבלתם לאכול?
סוג'יט: "לא נתנו לנו מעילים ולא שמיכות, והיה לנו מאוד קר (מדובר בחודש ינואר, ל"ש). בלי שמיכה, בלי מגפיים, בלי כפפות, בלי מים חמים, בלי כלום. אפילו בסרי לנקה התנאים טובים יותר. לפעמים ישנו על הרצפה, לפעמים על מזרן, באחת הסירות גם לא היו שירותים. אחרי שבוע של עבודה בתנאים האלה אמרנו לחיים שזה קשה מדי, והוא העביר אותנו לעבודה ברציף. כשעבדנו בחוף לא סידרו לנו איפה לישון אז ישנו על סירה, עם מזרן אחד לשלושתנו, ואני הייתי ישן על הרצפה".
אנתוני : "במשך כל הימים על הספינה קיבלנו רק לחם יבש, תפוח אדמה, לפעמים בצל. היו הרבה ימים שלא אכלנו כלום. אין מה לבשל, אין מה לאכול. נתנו לנו בקבוק קטן של מים שכשהיינו יכולים היינו ממלאים מאחד המשרדים בנמל".
איך הרגשתם?
"דגים טריים לא מריחים רע, אבל אנחנו היינו ממש פישי. היינו מסריחים, מלוכלכים. הרגשנו כמו חיות. זה היה משפיל. הרגשנו כאילו אנחנו עבדים, כמו עבד שאין לו חיים, הוא לא בן אדם, הוא רק צריך לעבוד. היו איתנו עוד שישה אנשים. חמישה עובדים תאילנדים. זה היה מגעיל. הופתענו מאיך שהם התייחסו אלינו".
למה לא דרשתם תנאים טובים יותר או התנגדתם כבר בהתחלה?
"אנחנו חדשים ולא רצינו להתחיל לשאול שאלות. הרגשנו רע בגלל הכסף שבזבזנו, לבוא לכאן ולהיות במצב שאתה מאבד את העבודה? לא פשוט. חוץ מזה, אין עם מי לדבר. חיים כל הזמן מדבר בטלפון או נכנס לאוטו שלו. התעלם מאיתנו. בסופו של דבר אמרנו לו שאנחנו לא יכולים לשאת את זה יותר ושאנחנו רוצים ללכת, הוא אמר לנו ?לכו.? היינו כל כך עייפים ורעבים ולא יכולנו להמשיך לעבוד".
מה גרם לכם להישבר?
"אחרי שלושה שבועות נגמרו הכוחות. בלי אוכל הבן אדם לא יכול לעבוד. לא ידענו לאן ללכת. הלכנו לשבת בחוף. לא יכולנו לעמוד בזה יותר. יום אחד אתה אוכל, יום אחר לא. כבר לא חשבנו, היינו עייפים, פשוט רצינו לצאת משם".
במוקד לסיוע לעובדים זרים שמעו בפברואר האחרון על הסיפור של שלושת הדייגים ממתנדבת של הארגון מסרי לנקה, שפגשה אותם כשישנו בנמל וסיפקה להם מזון. הפעילים החליטו לערב את המשטרה, שחילצה והעבירה אותם למסגרת מוגנת של משרד הרווחה.
"זה אחד ממקרי ההעסקה בתנאי עבדות מהקשים ששמענו עליהם", אומרת סיגל רוזן מהמוקד. "השלושה תיארו בנפרד, באוזני חוקרי המשטרה, שבעה לילות של דיג אינטנסיבי ללא שינה, בסירה ללא מיטה, ללא מזון, ללא מים ובלי שקיבלו שכר".
כיום השלושה שוהים במסגרת מוגנת של משרד הרווחה. על היחס החם שהם זוכים לו הם מברכים ומודים אינספור פעמים במהלך השיחה. את חדרם המשותף הם ממעטים לעזוב במהלך היום. "אין הרבה מה לעשות, כל היום אנחנו במחשבות. כל מה שאנחנו רוצים זה לעבוד". חיים אזולאי, מנהל העבודה בחברת "בר ספנות", מכחיש את הטענות.
המקרה של שלושת הדייגים, חוששים במוקד לסיוע, הוא חלק מדפוס חדש במנגנון הסחר בבני אדם. מנגנון שהולך ומשתכלל, לומד מטעויות והופך יצירתי עם השנים. במוקד טוענים כי האופן שבו השלושה נכנסו לישראל מלמד על פרצה בחוק שמאפשרת למעסיקים להכניס לישראל מאות עובדים זרים לתחומי המדינה, ללא כל פיקוח או הגבלה.
מפנייה של המוקד לרשות האוכלוסין עולה כי בדרכוני הדייגים לא הוטבעו אשרות עבודה, כמתחייב ממדיניות משרד הפנים. השלושה נכנסו לארץ בעזרת "פנקס ספנים", המיועד לימאים הנעים בעולם ועובדים על גבי ספינות.
מעדויות הדייגים עולה שיחד עמם הועסקו חמישה עובדים תאילנדים בעלי מעמד זהה ובתנאים זהים. "מאחר שהעובדים אינם רשומים כעובדים על פי חוק בישראל אלא רק כספנים החונים כאן, קיים חשש שיועסקו בתנאים המנוגדים לחוק ללא כל פיקוח", אומרת עורכת הדין אסנת כהן-ליפשיץ.
"למעשה הם חשופים לכל ניצול ועושק, וזה נעשה בחסות הרשויות", מוסיפה כהן-ליפשיץ. "מן הראוי שלא רק משרד התמ"ת, אלא גם משטרת ישראל תגלה עניין באופן הגעתם והעסקתם של העובדים הללו, ותעשה כל שביכולתה על מנת לשדלם שלא לשוב לבתיהם כל עוד לא מוצתה החקירה ולא נבדקה האפשרות שהגעתם הנה הייתה במסגרת דפוס חדש של סחר בבני אדם לישראל".
בינתיים, יחידת סע"ר של המשטרה העוסקת בסחר בבני אדם, שנסגרה בינתיים, סגרה את התיק נגד "בר ספנות" וקבעה כי "תנאי העסקתם של העובדים לא היו אלא מגבלה אובייקטיבית הקשורה למהות העבודה".
במוקד הודיעו שבכוונתם לערער על ההחלטה. "מעניין שהרשויות מנהלות מלחמת חורמה תקשורתית נגד העסקת מהגרי עבודה שלא כדין ומתעלמות מהעובדה שהשלושה הועסקו על הסירה ללא אשרת עבודה, ושייתכן שכמותם מועסקים בניגוד לחוק ובתנאי עבדות מהגרי עבודה רבים נוספים", אומרת רוזן.
ברשות האוכלוסין, שם דווקא היו אמורים להיות מודאגים מהתופעה של כניסה לא מבוקרת של זרים לישראל, דווקא לא חיכו למיצוי החקירה או בירור הנסיבות. שם העדיפו לנסות לגרש מכאן את הדייגים. לפני שבוע, כך נודע ל"סופשבוע", הגיעו פקחי יחידת עוז למסגרת המוגנת שבה השלושה שוהים, על מנת לגרשם. רק בהתערבות של מנהלת המקום נדחה הגירוש בדקה האחרונה.
"האדישות של הרשויות מעוררת בנו דאגה רבה", אומרת כהן-ליפשיץ. "הסיפור של שלושת הדייגים ממחיש את הפגיעה באופן ההעסקה. הם נכבלו למעסיק מכיוון שהעזו להתקומם נגד רמיסת זכויותיהם והם ניצבים בפני שוקת שבורה. הנהלים והחוקים שצריכים להגן עליהם לא חלים עליהם כי הם ימאים? ברור לכל שהם דייגים פשוטים.
"משרד הפנים מעדיף לעצום עיניים ולהפקיר אותם. מדוע משרד הפנים מסרב להעניק להם אשרת עבודה מיוחדת לעדים? הרי למדינה יש אינטרס מובהק למצות את חקירת הפרשה על מנת לחשוף את הפירצה המדאיגה שנוצרה וכדי למנוע מצב בו מעסיקים ישראלים יעשו דין לעצמם ויציפו את השוק במהגרי עבודה נטולי זכויות. לא ברור מדוע המדינה מתנהגת כאילו לא אכפת לה מזה".
המומחים חלוקים בדעתם אם מקרה הדייגים אכן עונה להגדרה של "עבדות? (ואז העונש המקסימלי על המעביד הוא 16 שנות מאסר), בשל העובדה שזמן העסקתם היה קצר יחסית. כך או כך, עו"ד רחל גרשוני, מתאמת המאבק בסחר בבני אדם במשרד המשפטים, מוטרדת "האם אין כאן דפוס חדש של ניצול. פניתי למשרד הפנים, ושם נאמר שהם נוקטים אמצעים למנוע הישנות מקרים כאלה".
גרשוני, העוסקת שנים בנושא הסחר בבני אדם למטרות עבדות וזנות, יודעת היטב עד כמה מדובר בתחום דינמי, אפל, שיש להיות עליו עם היד על הדופק בכל עת. "במלחמתה בסחר בזנות, הצליחה המדינה להביא בשנים האחרונות לירידה משמעותית במימדי התופעה", היא מסבירה, "אולם לגבי עבירות ניצול ועושק של זרים, הדרך עוד רחוקה ממיגור התופעה".
מדוע?
"הקורבנות אינם ממהרים להתלונן, כי הם מפחדים שירחיקו אותם והם צריכים להחזיר את דמי התיווך. לכן הציבור חייב להיות מודע ולדווח. אנחנו חייבים ליצור אקלים לא נוח לסחר בבני אדם. ארגוני הסיוע הם חוליה מרכזית כי הם מביאים תיקים חשובים. חייבים את שיתוף הפעולה איתם.
אנשים מתקשים להאמין שתופעות כאלה יכולות להתרחש בישראל. איך זה קורה בכל זאת?
"כשצ'רלס דיקנס ביקר בארצות הברית בתקופת העבדות הוא הודה לאלוהים שהוא לא נולד שם, אחרת הוא היה מתרגל לשעבוד של אנשים אחרים. כשמתרגלים לעשות איפה ואיפה בין ישראלים וזרים זאת ראשית העוון.
"אני כל הזמן שומעת אנשים שאומרים, אם לא היינו לוקחים להם את הדרכונים הם היו בורחים. אז אני שואלת אותם, היית עושה כזה דבר לעובד ישראלי? בכל העולם יש רוע. אבל יש אקלים שמאפשר את הרוע. כשזה הופך להיות מקובל להפלות בין עובדים זרים לישראלים זה מייצר אקלים".
גרשוני חולמת לפתוח בפרויקט של הסברה ולימוד תרבויות זרות קרב מעסיקים ישראלים וגורמי האכיפה. "אני רוצה לבוא לכל חווה חקלאית בישראל ולהגיד למעסיק שעומד בפניו בן אדם, נצר לתרבות עתיקה ועשירה. 'אולי תלמד משהו על תרבות תאילנד?'".
למה סחר בבני אדם הוא תחום שקשה להתמודד איתו?
"הסחר בבני אדם הוא עולם יצירתי. כל תופעה עבריינית משנה פנים. אנחנו חייבים להיות עם יד על הדופק כל הזמן. איפה שיש פתח - עבריינים נכנסים".
הודעת המשטרה על סגירת יחידת "סע"ר" ("סחר בבני אדם, עושק ורמייה") התקבלה בתדהמה בקרב ארגוני זכויות האדם והפעילים בנושא. היחידה, שעסקה בפשיעה כלכלית בהקשר של מהגרי עבודה ובגילויי עבריינות חמורים, זכתה לשבחים רבים על המלחמה בתופעה ועל ההתמקצעות של אנשיה.
בדיון שהתקיים בכנסת בחודש שעבר אמר ניצב יואב סגלוביץ', כי סגירת היחידה היא מטעמים של התייעלות. במקום יחידה ארצית אחת, הוחלט לבזר את סמכויותיה בקרב הימ"רים ברחבי הארץ.
בעתירה לבג"ץ מטעם ארגון "קו לעובד", "מוקד לסיוע" וח"כ אורית זוארץ, יו"ר ועדת המשנה למאבק בסחר בנשים, שהוגשה לפני שבועיים נגד סגירת היחידה, נטען כי "ההחלטה לפרק את היחידה הייתה נמהרת וחפוזה מבלי להציע אלטרנטיבה.
"פירוקה של 'סער' והעברת הטיפול בקורבנות העבירה לתחנות המשטרה, מבלי היערכות מתאימה להעברת הטיפול, ללא מתן הכשרה מתאימה לשוטרים וללא הקצאת משאבים מתאימים, יביאו לפגיעה חמורה ביכולה של המדינה להתמודד עם התופעה, יסיגו את התמודדות המדינה עם התופעה שנים לאחור, יפגמו באופן ניכר בהישגים הראשוניים והשבריריים שהושגו עד כה ויותירו את הקורבנות בפני שוקת שבורה".
עוד נטען כי "ההחלטה שלא להקצות עוד טיפול ייחודי כמעט כלל למאבק בעבירות סחר בבני אדם, עבדות ועבודת כפייה, ולבזר את הטיפול בעבירות אלה בין תחנות המשטרה השונות, מבלי שננקטו צעדים מינימליים להבטיח את יכולתן של תחנות המשטרה לטפל בעבריינות מורכבת זו, צפויה לפגוע פגיעה אנושה ביכולתה של המדינה להתמודד עם תופעת הסחר בבני אדם על גילוייה השונים באמצעות אכיפה פלילית.
"סד הזמנים הבלתי סביר בעליל שנקבע לסגירת היחידה, והעובדה שלא ננקטו כל צעדי הכנה מתאימים על מנת להבטיח את יכולתן של תחנות המשטרה השונות להתמודד עם עבריינות זו עם סגירתה של היחידה, מלמדים מאליהם אף הם על חוסר סבירותה של ההחלטה".
sofash@maariv.co.il
חיים אזולאי, מנהל העבודה בחברת "בר ספנות", שעמד בקשר עם העובדים, אמר בתגובה כי "הפרשה מבחינתי הסתיימה במחווה של רצון טוב, כשקנינו להם את הכרטיסים חזרה. הטענות שלהם מופרכות ושקריות. הם היו בעבודה שבועיים. הם הגיעו בינואר והעבודה לא התאימה להם, לא רצו לעבוד.
"איתי יצרו קשר רק לפני חודש וחצי ממשרד ההגירה, ואמרו לי 'החבר'ה האלה נמצאים פה, אולי אתה יכול לממן להם את הכרטיסים חזרה?'. אמרתי ,'החבר'ה האלה, מסיבות כאלה ואחרות, לא השתלבו במערך העבודה. אין להם כסף, בואו נעזור להם'. זה שלא נתנו להם אוכל זה שקר. נראה לך שיש בן אדם שיכול להחזיק מעמד ככה? מה אנחנו, בימי קדם? מן הסתם כשהם בים, הם צריכים לישון בסירה".
הוא מוסיף: "יש חדרי מגורים ומקלחת ומטבח. אנחנו אנשים מן היישוב. אין בן אדם שיישאר רעב. גם אם אני אראה בן אדם רעב ברחוב אני אתן לו לאכול. זה לא מתקבל על הדעת. החבר'ה אלה ציפו למשהו אחר, הציגו תעודות מזויפות, הם לא עמדו בדרישות ורצו לחזור. הם עבדו יומיים ואחרי יומיים החליטו שזה לא מתאים להם. בכלל, הם הגיעו ואמרו שהם חולים ואחר כך היו בבית מלון על חשבוננו".
בנוגע לאופן הבאתם לארץ אמר אזולאי כי "הם היו אמורים להגיע בתור ימאים, דייגים עם הכשרה של ימאי דיג, ולעבוד מחוץ לגבולות מדינת ישראל. חוזה ההעסקה הוא לא במדינה אלא מחוץ לגבולות הטריטוריאליים של ישראל. יש חוק ואנחנו עובדים לפיו. העסק הזה קיים מעל 35 שנה, ומעולם לא הייתה לנו בעיה או תלונה כזו. החברה ניזוקה כלכלית ותדמיתית מהפרשה".
יצוין, כי עד למועד סגירת הגיליון ולמרות בקשות חוזרות ונשנות, לא העביר אזולאי לידי "סופשבוע" את הקבלות מהמלון שבו שיכן את העובדים, לדבריו. השלושה, אגב, מכחישים בתוקף שלנו במלון.
ממינהל האוכלוסין נמסר: "מבדיקת הנושא עולה כי לא קיימת כל פרצה בחוק אלא הגדרה מוטעית של המינוחים החוקיים המתייחסים להגעתם לישראל. השלושה הגיעו לישראל כימאים, ולא כעובדים זרים, האמורים לשהות בים ולא בתחומי ישראל. אי לכך, אין הגיון חוקי שתוטבע בדרכונם אשרת עבודה באם אינם כאלה.
"הרשות אינה עוצרת או מבקשת לעצור מי שעניינו נמצא בחקירה ו/או ישנו חשד לכך שהוא קורבן סחר. במקרה זה, על פי המסמכים הנמצאים בידינו ובידי כל הגורמים המעורבים בנושא, השלושה לא הוגדרו על ידי משטרת ישראל כקורבנות סחר והחקירה המתנהלת בעניינם נוגעת לסוגיית תשלום המגיע להם ולא להיותם קורבנות סחר.
"פניית המוקד לסיוע לעובדים זרים התקבלה והיא מטופלת ברצינות. הנושא נבחן בימים אלה אל מול הגורמים הרלוונטיים (חלקם גורמים חיצוניים) בתקווה כי תתקבל החלטה בהקדם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם