נאום הנביא ירמיהו: גרסת הרב בני לאו
במוצ"ש נולד מנהיג: בני לאו, רב שסחף בדבריו את מאות האלפים. בראיון מיוחד הוא קורא לציבור הדתי לאומי להתחבר שוב למדינה שזנח
"לעלות על במה מול רבבות המפגינים זה ממש לא אני", הוא אומר בביישנות. "אני מורה. נכנס לכיתה, מלמד תלמידים. אני רב. עומד בבית כנסת מול ציבור מתפללים. אווירה של כיכרות תמיד נראתה לי שייכת לאנשים אחרים. סוג של חוויה שיש בה משהו מרגש, אבל גם מאוד מביך. פחדתי שיהיה שם רוע. אבל כשהגעתי לאבן גבירול הרגשתי המון אנרגיות זורמות. ולא היה רוע. שום רוע. רק אווירה טובה של אנשים טובים שרוצים לחולל שינוי כנגד כל הסיכויים".
למה רוע?
"לפני שש שנים, גם אז במוצאי שבת, התקיימה בכיכר רבין העצרת הגדולה שקראה למשאל עם בנושא ההתנתקות. ואני נורא תמכתי במשאל עם. האמנתי שאריאל שרון בגד בדמוקרטיה כשלא עשה כן. במקביל, מרחק שלושה רחובות, התקיימה עוד הפגנה של צער בעלי חיים מול מסעדה בתל אביב שמכרה כבד אווז.
"הלכתי להפגנה בעד משאל העם ומיד אחר כך להפגנה של צער בעלי חיים. ראיתי קומץ אנשים עם שלטים ביד ואני, עוד בבגדי השבת שלי, נעמדתי להפגין איתם. לא עברה שנייה עד שאחת המפגינות גילתה אותי, פנתה אליי במבט רושף שנאה וצעקה, אתה לא שייך לכאן. התבלבלת. הצביעה על הכיוון שממנו הגיע הרעש של הפגנת הימין והמשיכה לצעוק, 'תסתלק, אתה שייך לשם'. מה אומר ומה אדבר? זה היה לילה של בכי. חשבתי אז, אנחנו כבר לא מסוגלים לכאוב שום דבר ביחד?".
השבוע, בעצרת, ההמון קיבל אותך בחיבוק גדול, כמעט בהערצה.
"זה השינוי. קיבלתי רק מייל מצער אחד מאדם שעמד בקהל וכתב לי שכשעליתי על הבמה והתחלתי לדבר, הוא שמע סביבו אנשים קוראים בוז לדתיים, בוז למתנחלים. כשאמרתי שמתחת לאלונקה של מעמד הביניים נמצאים גם אנשי עפרה ובית אל, קולות הבוז התגברו. לשמחתי, לא חשתי בקולות האלה כשהייתי שם. להפך.
"ראיתי תנועה מאוד מאוד ציונית. מאוד בריאה. אפילו שמחה. אני שמח להיות בשמחה הזו. זו פעם ראשונה שאני נכנס לתשעה באב באווירה של מישהו שרוצה לתקן. כבר כמה שנים אני משתתף במפגשי הידברות בלילות תשעה באב בעקבות רצח רבין. ואלו תמיד אותם האנשים בפאנלים, אותו הציבור בקהל, חוג סגור אקסקלוסיבי שדי חוזר על עצמו ולאחרונה קצת משעמם. ופתאום חוג אחר.
"מרחב אחר. קבוצה כל כך גדולה של אנשים הגונים וערכיים, אנשי משפחה עמלים שרוצים להתפרנס בכבוד ונותנים את חלקם בעול של צדק וצדקה וכל רצונם לחיות בצורה סבירה. באתי להפגנה וראיתי הרבה זוגות צעירים עם ילדים. משפחות שלמות. זה כל כך ריגש אותי. זו אמירה כל כך חשובה, כי היא מפריכה את הטענה שאנשים מסתגרים בבתים. שלא אכפת להם. שאדם לאדם זאב. באתי לנאום והרגשתי שאני נמצא בחוויה של צו שמונה. כולם מתייצבים. איש בל ייעדר".
הקהל שלך נעדר. רק אתה היית שם כנציגו הצלול, הבודד.
"אני מרגיש שאני מגביר הקול של ירמיהו. גם הנביא שחי לפני 2,600 שנה הסתובב בחברה שהיו בה עושר כלכלי ויציבות ביטחונית ואפילו גיבוי מהאימפריה. השלטון היה יכול להיות חבר כבוד במדינות ה-OECD. הארכיאולוגיה מאותה תקופה מתארת שפע ואידיליה, אבל ירמיהו ראה מלכות שמתנכרת למעמד הפועלים, שלא משלמת את השכר בזמן, שרודה בעובדיה, שרואה מקרו ולא מיקרו.
"אז הנביא התייצב בפני השלטון ואמר לו, אתם רואים צדק, לא צדקה. ומדינה יהודית לעולם תיבחן על ערכי צדקה ומשפט. אם תעשו משפט גר יתום ואלמנה, כלומר תדאגו קודם לשכבות החלשות,
"אני מסתובב עם הקול הזה של ירמיהו בכבישים הנהדרים, בצמיחה, בכלכלה. רואה מעמד ביניים שנוסע לחו"ל ומחזיק שתי מכוניות. מה רע? ואז אני מגלה שיש שכבה שלמה של קריסת מערכות. הם השקופים, כל אותם מאות ואלפי האנשים שאפילו לא מסוגלים לבוא לעצרת המחאה כי אין להם כסף לדלק. ואני אומר כמו ירמיהו, כדאי להתעורר. אף אחד לא מבטיח שהבית יישאר לנצח, וכיוון שאנחנו דור שני לשואה, אנחנו לא יכולים לשחק בהרפתקה הזו שלא יהיה לנו בית".
הציבור הדתי ימני סבור כמוך?
"אני מלא פחד מאנשים שמסתובבים סביבי עם כל מיני אמירות של 'בית שלישי לא ייחרב'. האמירה הזו נולדה באופן מזעזע על ידי הרב הרצוג במלחמת העולם השנייה, כשרומל עמד על שערי ארץ ישראל, והיה חשש שלא תהיה יותר ארץ ישראל. הציבור הדתי הפציר ברב הרצוג להישאר בארצות הברית ולא לחזור לארץ, אבל הרב הרצוג אמר, מקובלנו שבית שלישי לא ייחרב, וחזר.
"זו הייתה אמירה של איש בפוזה, של מנהיג שאומר, אני לא מוותר על ארץ ישראל, אבל חסידיו הפכו את הדברים לנבואה, שהיא הדבר המסוכן ביותר, סם שינה ממש, כדי לא לקחת אחריות. 70 שנה עברו מאז אמר הרב הרצוג את מה שאמר, והיום אני מרגיש שהצורך בשעון המעורר ירמיהו דוחק מתמיד".
לא פשוט להיכנס לנעליים העצומות של ירמיהו הנביא.
"אני לא ירמיהו באופן מובהק. ברמה הבסיסית ירמיהו היה איש בודד. לא הייתה לו משפחה וקרוביו דחו אותו. בשפה הכי אינטימית ירמיהו מקלל את יום לידתו, ואני מברך את יום לידתי. אני מוקף משפחה ומודה על המון ברכה. בעומק התודעה אני בקוטב אחר ממנו, אבל הקול שלו כל כך מעורר אותי שאני מונע להיות מגביר הקול שלו.
"לפני שנה בדיוק כתבתי עליו ספר. עשרה ימים הסתגרתי על נחל פרת ביישוב אלון, במדרשת עין פרת, התחלתי וסיימתי. אחר כך הוא הפך לרב מכר ואחד ממארגני המחאה, איש ציבור ששייך לציונות השמאלית של ישראל, קרא אותו והושפע ממנו. לכן הזמין אותי לנאום בהפגנה. חלק אחר מהמארגנים הם חברי השומר הצעיר, שבתקופת ההתנתקות באו ללמוד איתי בבית המדרש לצדק חברתי. היה לי חשוב לשמוע מהם שזו עצרת של בעד, לא של חורבן. וכשהם אמרו שהחליטו לשיר את התקווה בסוף, ידעתי שאני רוצה להיות שם".
איך הרגשת כשעמדת מול רבע מיליון איש שאינם המילייה הטבעי שלך?
"יש משפט ששליח ציבור אומר לפני שהוא מתחיל את התפילה: 'הנני העני ממעש, נרעש ונפחד מפחד יושב קהילות ישראל. באתי לעמוד ולהתחנן ולהתפלל בעד עמך ישראל'. זה מה שהרגשתי. ואמרתי לעצמי באותו מעמד, הנני העני ממעש, ולכן תהיה כמה שיותר נקי, כמה שיותר מדויק, כמה שיותר אמיתי, ופשוט תתפלל בעד עמך ישראל אשר שלחוני".
משהו כן, מעורר אמון, עולה מאישיותו הנעימה של הרב ד"ר בני לאו, 49, דמות מרכזית בציבוריות הדתית לאומית, הנשוי לנועה, יועצת הלכה, ואב לשישה. ביתו בירושלים צנוע אבל המטבח ידידותי, העוגיות ריחניות והחדרים פתוחים ומזמינים.
לאו, אחיינו של הרב הראשי לשעבר ישראל לאו ורב קהילת רמב"ן, נחשב לאחד מראשי ההנהגה הפתוחה, הליברלית, שמושכת בקצה המקוטב לרבנות הימין המקצינה. הוא מייסד בית המדרש לנשים בבית מורשה וראש בית המדרש לצדק חברתי, החותר להחדרת שיח תורני לסוגיות חברתיות כלליות.
"צדק חברתי נולד אצלנו עוד לפני שהפך לסיסמת המחאה", הוא מחייך. "פשוט ראיתי שאיבדנו את היכולת לשוחח בשפה אחת ושהתנ"ך, ספר הספרים, הפך לטקסט שנוא אצל החילונים, רק כי הדתיים קיבלו עליו בעלות. נכנסתי פעם לתיכון חילוני בירושלים למסור הרצאה של רב לפני החגים.
"באתי עם ספר תנ"ך קטן תחת בית שחיי ואמרתי, ככה בהלצה, שמצאתי את הספר בכניסה לאולם ומי שאיבד אותו שיבוא לקחת אחרי ההרצאה. ילדה מתוקה שישבה בשורה הקדמית אמרה לי, רבי, רבי, זה לא שלנו, והאמירה הספונטנית הזו הכאיבה לי כל כך, שכל ההרצאה שלי הייתה על למה התנ"ך הוא כן שלה, לא רק שלי, למה אין לי בעלות עליו ולמה כדאי שנריב על הבעלות הזו".
בית המדרש לצדק חברתי נולד בתקופת ההתנתקות, במפגש בין ראשי הנהגת הימין לקבוצת אנשי תקשורת. "ציבור גדול מאוד חשב שלא שומעים אותו. שתל אביב לא מרגישה את הכאב של חלק אחר בעם שנעקר בעל כורחו מביתו. שאין שותפות בכאב.
"ישבנו קבוצת רבנים בנווה דקלים ועיתונאי אחד שאל, האם גם אתם מרגישים שותפות כאב עם מאות עובדי רשויות מקומיות שמלינים את שכרם? והיה שקט בחדר, כי אנחנו באמת לא היינו שם. זו הייתה התגלות, הבנה שלא ייתכן שהסוגיה של הלנת שכר, עוול ראשון במעלה בתורה, שכל הארץ עסקה בו באותה תקופה, לא ידיר שינה מעינינו. לכן הקמנו את בית המדרש לצדק חברתי בשיתוף עם ארגון 'מעגלי צדק', קבוצת סטודנטים דתיים שמבקשת להשמיע קול יהודי בסוגיות חברתיות".
איפה הסטודנטים הדתיים ואיפה הקול היהודי במחאת הדיור? למה הציבור הימני, שיודע לצאת להפגין בהמוניו, לא טורח להשתתף?
"כי כשהתחילה המחאה הייתה תחושה שמדובר במופע של לשרוף את המועדון. להפיל את ביבי. לעשות מהפכת שמאל. לאנשים אצלנו לא היה ברור מה עומד מאחורי הצלילים. החשדנות היתה בשמים. אחר כך באו אנשי רוח וממשל והפנו אצבע רעה נגד האוכלוסייה שלנו. אמרו שמעמד הביניים קורס בגלל המתנחלים. בגלל החרדים. ואז קרה מה שקורה לאדם כשתוקפים אותו: הוא משתבלל בתוך עצמו. כמו צב שכשמדגדגים אותו ליד הראש, מיד הוא מכניס אותו פנימה".
לפחות בשבועיים הראשונים למחאה הקול היה צלול, לא אישי, לא פוליטי, ואיש מהמארגנים או המוחים לא הצביע על הימין, מעבר לשאלה איפה הוא מסתתר.
"את מכירה את תופעת הילד המוכה? הוא רגיל לפרש כל דבר כמכה פוטנציאלית. יש אווירת עוינות כלפי הציבור הדתי ימני ואצל הימני כלפי השמאל. אנחנו קהל מתקוטט, וכשהתחילה המחאה, האינטואיציה של ציבור דתי, חרדי וימני אמרה, זה נגדנו. וככה זה הפך לנבואה שמגשימה את עצמה".
אין מחוסרי דיור בציבור הדתי לאומי?
"בוודאי שיש. בן דוד שלי מעפרה מחתן עכשיו שני ילדים, הוא עובד בעבודה טובה וחשובה והוא מגרד את עצמו כדי לחתן אותם ולעזור להם. והילדים סטודנטים. מה אנחנו, ילדי רחוב? כמה צעירים בימין הם נוער גבעות? אנחנו מדברים על מסה של סטודנטים וחיילים ואנשי קבע ובעלי המקצועות החופשיים שנאנקים תחת העול.
"ויש גם אמירות על האווירה. שזו מחאה של הפקרות, מתירנות, וודסטוק כזה. הציבור הדתי, שכל כך נשמר ורגיל להתנהלות אישית וחברתית מאופקת, נזירית, סולידית, מרגיש שאסור לשחרר את הרסן. אני לא מסכים עם הטענה הזו. אני חושב שהרבנים צריכים לחנך את הציבור לפחד קצת פחות.
"צריך לתת קרדיט לאנשים שרוצים טוב ולא רע, ושגם אם יבואו, הם לא יתקלקלו. לא צריך לחשוש כל היום שאנחנו כל כך שבירים, שכל מפגש עם צעירים חילונים יהרוס את מערכת החינוך. תן צ'אנס, תאמין בכוחות של הילדים שלך להתחבר ולהאיר יחד".
דתיים מצטרפים לחילונים בכל מיני צמתים אידאולוגיים. דווקא כשזה מגיע לשדרות רוטשילד הם הופכים לצדיקים וצנועים כל כך?
"הסיבה העמוקה, האמיתית, שמובילה את ההתנגדות למחאה היא עלבון ההתנתקות. עמוק עמוק בתוך התודעה של הציונות הדתית יש הרגשה שעוד לא גמרנו להיות ברוגז עם החברה הישראלית על ששכחו אותנו. על שאיש לא יצא מביתו בתל אביב כדי לחבק, לבכות, בוודאי לא לעצור את הגירוש. הייתה אפילו איזו שמחה לאיד אצל השמאל בשדרות רוטשילד.
"הימין הדתי נשאר בבית כי הוא אומר לעצמו, ואיפה אתם הייתם כשנזקקנו לכם? לא ממש נקמנות, אבל אמירה של 'תבכו גם אתם את הבכי השבע שלכם. בואו ליש"ע ותראו מה זה לגדל משפחות גדולות בתנאי חלוציות וצפיפות'.
"משהו בעמידה של הימין מול המחאה אומר, אנחנו לא בכיינים. אנחנו נושאים בעול בחירוק שיניים ואנחנו נבנה את המדינה הזו ולא אתם, המפונקים. יש משהו בלעומתיות הזו שעוד לא נגמלנו ממנו. ואני כל כך מקוה שניגמל ממנו, כי הוא לא בטובתנו. מי שלא יגיע לכיכר, יפסיד את חוויית התיקון".
איפה הייתה ההנהגה הרבנית בשבועיים הראשונים למחאה? למה הרבנים לא קראו לתלמידים לצאת אל הרחוב?
"הצתה מאוחרת. כל ניסיון לומר משהו אחר יהיה לא אמת. ולמה אדבר על אחרים? אני עצמי לא זיהיתי את האנרגיה הזו כשהתחילה. בשבוע הראשון המחאה נראתה לי משהו אזוטרי לגמרי. בשבוע השני התחלתי לשמוע קולות של אנטי, של בערה, ואז הסתגרתי. לקח לי שבועיים לקלוט שזה בדיוק מה שאני חולם עליו.
"שהנה פורצת פה סוף סוף מחאת ירמיהו והנביאים ושאני אמור להוביל אותה, לא להיגרר אליה. לפעמים יש דיליי בהצתה, אבל גם הציבור וגם הרבנים מבינים עכשיו שמשהו פה לא נכון, שכולנו עובדים קשה, משלמים מסים ונותנים את חלקנו בצבא ובמילואים, כולנו מחתנים ילדים ולכולנו אין סיכוי לראות אותם מגיעים לקורת גג".
איפה הביטוי של ההבנה הזו? שלושה שבועות למחאה, ורק אתה עמדת על הבמה וריגשת את ההמונים.
"ברמה הטכנית, כששבת יוצאת בשמונה וחצי בלילה, והשבוע הוא ערב תשעה באב, יהודי שומר מצוות שרואה את יהודית רביץ ושלמה ארצי, בני לאו זה אקמול לא מספיק חזק בשבילו. אבל ברמה העמוקה, האמיתית, אני חושב שסוגיית הצדק החברתי בציבור הדתי זקוקה לניעור משמעותי.
"אנחנו ציבור שעוסק בהרבה ערכים ואידאלים, משימות התנדבותיות ורוח חלוציות, אבל כל אלה לא מגיעים לסוגיית הצדק החברתי, כי משהו בתוך המנגנון של הציבור הדתי לאומי מכוון לקהילה, לא למדינה, ולכן הציבור הזה חי בעולם של צדקה ולא בעולם של צדק. הציבור הדתי רגיל שהמדינה שייכת למישהו אחר. אף פעם לא דיברנו מדינה.
"תמיד דיברנו קהילה. קהילה בתוך מדינה שלא שייכת לנו. כל המערכת שלנו, גמילות החסדים, תמיכה, חינוך וההתנדבות זה תמיד וולנטרי. לא ייתנו לאף אדם בקהילה ליפול. אבל בשנייה שמנסים להפוך את החשיבה הקהילתית לממלכתית, בשנייה שאומרים, חמודי, אתה המדינה, לא הקהילה, אנחנו כבר לא שם.
"סל בריאות, מערכת חינוך שוויונית, אחריות כללית, כל אלה לא בראש סדרי העדיפויות של הציבור הדתי. הוא בכלל לא יודע איך ומה צריך לעשות עם זה. יהודי שחי בקהילה ולא במדינה יושב בבית הכנסת שלו ומדבר כל הזמן רוע על זה שפתאום יש המון עובדים זרים לא יהודים שמציפים לו את המדינה, ואין לו אחריות כלפיהם, רק כעס שהם הורסים לו את האינטימיות של הבית. ההבנה שהמדינה היא אני, זה רעיון שהציבור הדתי עדיין צריך ללמוד ולהפנים. ואנחנו לומדים, אבל לאט.
"זו הסיבה שגם הציבור החרדי לא הגיע לרוטשילד. הציבור החרדי עוד יותר קהילתי מהציבור הדתי לאומי. הוא הדוגמה הכי קיצונית להנצחת הקהילה בתוך המדינה. כשמאבק הקוטג' היה בשיאו, רק שני גופים הצליחו לארגן הסכמי קנייה מרוכזים של גבינה ברבע מחיר: צה"ל וועד הישיבות.
"ועד הישיבות סיפק לכל בחורי הישיבות גבינות בהוזלה בהסכם קיבוצי פרטי. זו קהילה שדואגת למאמיניה. שיש לה תחושת אחריות פנימית מול המדינה. ולעומתם עמד בעצרת נציג הסטודנטים איציק שמולי ואמר, ראש הממשלה הציע סל הטבות לסטודנטים בתמורה לפרישה מהמחאה, ואני מודיע לכם שאנחנו לא מקבלים את הצעתו כי אנחנו מנהיגי מחאה של כל הציבור. וזה ההבדל.
"הציבור הדתי לאומי רוצה להיות מדינה, לא סקטור. לכן הוא שותף בצבא ובתעשייה, אבל משהו עמוק בתודעה לא עבר עדיין את הרף הזה בתחום החברתי. אנחנו טובים בהפגנות רק בתוך המגרש הביתי שלנו. בהפגנה פנימית אנחנו מרגישים על הכיפק. יש כל כך הרבה מחנות בציבור הדתי לאומי, ופתאום מוצאים סיבה להתגבש ולהתאחד כי כולם רוצים שלום.
"ואז אנחנו נורא מתרשמים מעצמנו. אומרים, וואו, הושבנו רבנים מכל הקצוות לנושא משותף. רק שהחוויה הנפלאה הזו מכסה על כל כך הרבה שברים פנים חברתיים".
הרב דוד סתיו אומר שמחאת הדיור אינה טבעית לציונות הדתית כי היא מונעת מתחושת מסכנות, מ"מגיע לי", מעוד 1500 שקל לחודש, ואילו הימין רגיל להפגין על אידאלים גדולים כמו ארץ ישראל וצביון יהודי.
"כשעסוקים באידאלים גדולים, לא מפרגנים לצרות הקטנות. הביקורת הפנימית בציבור הדתי היא, תפסיקו להתפנק. מה חסר לכם? זוג צעיר מרוויח ביחד 15 אלף שקל, אז מה, נסעתם לחו"ל רק פעם אחת השנה? ואילו אני סבור שמותר לנו לנהל ויכוח על השאלה אם מדובר במותרות או בזכויות יסוד.
"הפרט חש מבוטל בתוך אידאה גדולה לא רק בציבור הימין. יושבת רחל המשוררת בתוך החברה הכי אידאליסטית בעולם ואומרת, מי אתה, מדוע יד מושטת, לא פוגשת יד אחות. גן נעול אדם, לא שביל אליו לא דרך. וזו רחל. החברה הציונית הדתית מאוד מאוד אידאליסטית. כשאומרים אצלנו למישהו, אתה הולך עכשיו להקים מקדש, ואתה משיב, חסר לי מכל דלק לאוטו, התשובה בכלל לא מובנת.
"כאילו, אתה לא מתבייש בכלל? אני מדבר על נצח ואתה על חיי שעה? אנחנו מדברים על התיקון הגדול ואתה עסוק בפנצ'ר קטן? ואני חי בעולם שבו אור של אדם פרטי יכול להציף חברה שלמה. לכן אני שותף לכל הכאבים הקטנים ולתנועות האישיות, גם אם המחיר הוא להיות טיפה פחות אידאליסט בדברים גדולים".
יש האומרים שנציגי הימין הקיצוני שהגיעו להפגנת "הכאבים הקטנים" עשו זאת רק כדי להשמיע את האידאל הגדול בלב תל אביב.
"בצד המאהל ברוטשילד יש קבוצה של אנרכיסטים שאומרת, בואו נשרוף את החרדים ויהיה טוב למדינה. זה לא קולה של המחאה, נכון? אלה קולות שבאים לחבל במחאה ולא לבנות אותה. אסור להתבלבל. ההצטרפות של מועצת יש"ע ובני עקיבא וישראל שלי ורעננים אומרת, אנחנו חלק מהמחאה.
"כמה גופי קצה שבאים להבעיר אש זרה לא מייצגים אותם. מבעירי אש מגיעים תמיד וכל מטרתם לפלג, לא למחות. כשאיתמר בן-גביר מגיע למאהל ואומר יש לי פתרון בשבילכם בשומרון, זה רוע לב. זה לבוא עם אג'נדה פוליטית כדי לשבור מחאה חברתית. זו שפה אלימה. ואחר כך הוא מתלונן שגירשו את הימין מהאוהל. חוץ מכמה אנרכיסטים מימין ומשמאל, השטח בשל להידברות. למפגשים. למעגלים רחבים".
מעציב אותך שגם אם השטח בשל, אין הידברות מצד הימין, אין מפגש, אין נוכחות?
"אני לא עצוב. אני עייף. אני על הגבול של לא יודע אם לצפות שזה בכלל יגיע. יש לנו כברת דרך מאוד גדולה לעבור. בכל פעם משהו אחר גורם לציבור הכללי לשמוע קולות לעומתיים שמרחיקים אפשרות למפגש. לפעמים זו סרבנות פקודה, לפעמים זה יחס לגוי, לפעמים כל מיני אמירות שוביניסטיות.
"החברה הישראלית שומעת קול יהודי שמאוד לא ערב לאוזניה והניכור הולך וגדל. אז אני מנסה לחולל תנועה של התקרבות ולא לעומתיות. אני משתדל להתעלם מהשאלה מי לא התייצב. ואני עצמי בא".
ומוצא את עצמך בבדידות מזהירה.
"לא הרגשתי בודד. מצאתי המון יהודים ישראלים שבפרשנות שלהם ובאופיים קרובים אליי מאוד".
או-קיי, בודד עם כיפה סרוגה?
"בסדר. אבל זה חיצוני. אני לא נמצא בעדר באופן הכי קונבנציונלי. אני מודע לזה. אולי אני קצת סהרורי לפעמים, אבל אני לגמרי לא בודד. אני מרגיש שאני משמיע קול גדול בציבור הדתי לאומי שכרגע שותק בגלל אילוצים חברתיים. אני מבטא חלק דומם. אנשי הימין הדתי מגיבים אלי מכל מיני מקומות.
"אחרי ההפגנה אמרו לי, עשית קידוש השם גדול. שימשת שליח ציבור. ואני השבתי שאני לא מתיימר להיות שליח ציבור של מרכז החיים הדתיים בישראל, אבל אני בהחלט משמש פה לקולו של ציבור שמרגיש שהתורה היא חברתית ואנושית ומלאת צדקה וחמלה וחסד ומשפט. את הקול הזה אני ודאי וודאי מבטא".
מהו הנפח שלו בציונות הדתית?
"יש מעגלים שלמים בתוך הציבור הלאומי שנורא שמחים לשמוע אותי. והם הרוב. יש כמובן כאלה שהדברים שלי חורקים להם כמו נייר זכוכית באוזן. מבחינתם מדובר בהתרפסות בפני ההגמוניה השלטת, חילוניות שמאל ליברלית. למזלי הם מיעוט".
מאחורי ההתנגדות למחאת הדיור, הפרשנויות בתקשורת וכל חיבוטי הנפש, מסתתר גם פחד מסדק שעלול להתרחב, מקריאת תיגר ראשונה זה 30 שנה על תפיסת אנשי הימין את עצמם כמובילי העגלה המלאה.
"כאילו השמאל לוקח לנו את ההנהגה שהובלנו תמיד כבעלי המוסר, החוסן והאידאלים וקברניטי המלחמה הנושאים את העגלה המלאה בחברה הישראלית", מחדד לאו. "כאילו פתאום יש מישהו אחר שאומר, הי, גם אנחנו פה. והימין שואל, מאיפה צצתם אתם, שאמורים להיות העגלה הריקה. ואני אומר, כמה טוב שיש מפגש של שתי עגלות מלאות".
תג מחיר, מכתב הרבנים נגד השכרת דירות לערבים, מכתב התמיכה במשה קצב, הספר "תורת המלך" וסירובו של הרב דב ליאור להתייצב לחקירת משטרה קצת הורידו את קרנה של העגלה המלאה.
"הרבנים שחתמו על מכתב התמיכה בנשיא קצב שייכים לחוגי ישיבת הר המור בראשות הרב טאו, והוא שהוביל את מכתב התמיכה. תפיסת הישיבה היא כשל תלמידי הרב קוק, שראו את מדינת ישראל כמופע דתי. 'הכיסא של השם', ככה קוראים שם למדינה שהיא קודש, ולכן גם סמלי המדינה מקודשים ואסור לחלל אותם.
"על פי התפיסה הזו, כשמנסים להשמיץ נשיא, אחד מסמלי המדינה, צריך להגן עליו בכל עוז עד שהוכח קלונו. זה הרקע של המכתב שגרם לתסכול ופער וכאב לרבים בחברה דתית, שלא הבינו בכלל מאיפה הוא נפל עליהם.
"הקבוצה השנייה, שעומדת מאחורי האיסור להשכיר בתים לערבים, הובלה על ידי הרב שמואל אליהו מצפת, מתוך נקודת המוצא שהמדינה היא יהודית לאומית והדמוקרטיה היא לא בהכרח השפה הטובה בבחירות. זו קבוצה עם אוריינטציה מאוד לאומית, שלא מחפשת פשרנות, רק זקיקות יהודית, ומוכנה להכנס לעימותים קשים מאוד עם המדינה.
"לקבוצה הזו משתייכת כל קבוצת ספר 'תורת המלך'. אותו פלפול הלכתי שמוכיח שדברי תורה יכולים להיות תועבה. אם השורה התחתונה מובילה לרצח, אז זאת פגיעה בלב היהדות. לא תרצח היא הכותרת של עשרת הדיברות, ומי שמסוגל להוביל לרצח על ידי פלפול תלמודי, תורתו פסולה".
נדמה שההומניזם מזוהה עם השמאל ואילו חוסר הסובלנות עם הימין בכל הפרשות שהיו פה לאחרונה: פרשת עמנואל, ילדי הפליטים, עובדים זרים וכמובן מחאת הדיור. כמות ההשקעה וההתנדבות של הציונות הדתית בעיירות הפיתוח היא בהיקפים שהשמאל לא מסוגל להתקרב אליהם, ומצד שני, כשיש פער בין המחויבות הדתית לאנושיות וחמלה, הראשונה מנצחת.
"צדק חברתי וצדק רוחני הם מושגים שרבנים ודתיים צריכים לאמץ באופן אוטומטי. זה נושא שמעסיק אותי שנים. זו התשתית של בית המדרש שלי. מתקשר אליי יהודי בן 86 וממרר בבכי. במשך 70 שנה היה עולה בבית כנסת לברכת כוהנים ועכשיו רגליו בגדו בו והוא זקוק לכיסא גלגלים.
"נכנס הגבאי של בית הכנסת ואומר לו, אתה לא יכול לברך ברכת כוהנים כי צריך להגיד את הברכה בעמידה. והיהודי הזה לא מוכן לבוא יותר לבית הכנסת. מקור החיים שלו, כוח הברכה, נלקח ממנו. מישהו הרג אותו בשם התורה. ואני אומר, כשאתה חורץ דין בשם ההלכה, הוא חייב להתבסס על חמלה.
"התורה היא לא מערכת חוקים בתנאי מעבדה. כל עולמה של ההלכה הוא מנעד שמבקש לפגוש אנשים, לא להרחיק אותם. התורה שאני מכיר ופועל בשמה היא תורה שנפגשת עם אנשים, לא מפנה להם עורף. משהו קרה בעולם הדתי, שמצא את עצמו בסביבה של אידאות, ומתוך כל מיני רעיונות לאומיים גדולים והגשמה, הוא איבד את העין של הפרט".
לאו הוא העין של הפרט במחאת הדיור. מוכיח בשער. מנסה לחבר בין הקטבים ולמשוך את החבל למקום של רגשות קטנים. לכן הוא דוחק בתלמידיו ובחבריו לבוא אל אוהלי המחאה לצד עוד כמה רבנים בימין, צעירים, פתוחים, מודאגים כמוהו.
"ייתכן שאנחנו כרגע בדיליי, אבל גם בתוך הרבנות הציונות אני מזהה גל שאומר, אנחנו חלק מהחברה הישראלית, ואנחנו רוצים להנהיג, לא להתבצר. לצאת מהגטאות. לבוא אל האוהל. האוהל רחב. יש מקום לכולם. כמה זמן זה ייקח, חודש? חודשיים? אנחנו דקה לפני הבשלות. אולי הטיימינג לא מסונכרן היטב בין שני המחנות, אבל אני מרגיש שאנחנו קרובים. מאוד".
איך מתקרבים?
"צריך להחזיר את האמון. כשמאבדים אמון בזוגיות, במקרה הטוב לוקח שנים לשקם אותו בחזרה, ובמקרה הרגיל נפרדים. גם אצלנו צד אחד חושב שגנבו לו את המדינה והצד השני מרגיש שלקחו לו את היהדות. כשיש חשדנות בבית, כל אחד בטוח שעושים עליו מניפולציה. אנשי הימין יטענו שמחאת האוהלים נועדה להסיח את הדעת מספטמבר ומתהליכים שמתרקמים נגד ארץ ישראל.
"שכולם מדברים על צדק, ואף אחד לא מדבר על שלום. והצד השני חושב שהימין אשם במצב שנוצר ולכן מתבייש לבוא. כל צד מפנטז איך הצד השני רוצה להרוג אותו. אנחנו זקוקים להרבה מאוד יועצי זוגיות כדי להביא את שני הצדדים לאוהל. ואסור להפסיק לחזר.
"צריך לשלוח פרחים. לעשות את ההשתדלות. לא לתת לרעל לחלחל. לשמור על התום והרעננות והשמחה. לזכור שהעלבון של ההתנתקות גדול מדי והפצעים עוד פתוחים. אסור לשכוח שהשבוע היה יום הזיכרון של ההתנתקות, במוצאי תשעה באב".
אתה לא שוכח, ובכל זאת הגעת לאוהל.
"אני קול מתון ברבנות הדתית. אני הופך כתובת לאנשים שמרגישים פגועים כשהם עומדים מול מערכות הדת הממשלתיות, החסומות, או כשהם מותקפים על ידי הממסד הדתי שלפעמים הוא אטום. אני חושב שהתורה צריכה לחתור להקל כמה שיותר על הבריות. זה כוח הרבנים - להקל. בשביל להחמיר לא צריך כוח. כל ילד יכול להחמיר.
"דווקא כדי להקל אתה צריך המון כוח. למדתי את זה מהרב עובדיה יוסף. ביליתי שעות ארוכות במחיצתו וראיתי איש רחום וחנון ורב חסד, שפועל באומץ בלתי מתקבל על הדעת כדי להושיע אנשים ממצוקות פרטיות. האיש הזה פשוט לא מסוגל לראות אנשים בסבלם ופועל בשם ההלכה להציל אותם מקשיים שנקלעו אליהם בעקבות ההלכה. עגונות, ממזרים, פוריות. אצלו למדתי את העוצמה של פסיקה שכל כולה מגויסת לכוח ההיתר".
הרב עובדיה לא קרא לאנשי ש"ס להתייצב למחאה, לשום מחאה, גם לא לזו של הקוטג'.
"אני רואה את הרב עובדיה יוסף היום, והוא עייף. נורא עייף. עוד מעט בן 91. הוא זקוק למגביר קול, ואין אף אחד בסביבתו שממשיך את קולו. זה נורא עצוב. קולו נדם. בימיו הטובים הוא לא היה עומד מנגד. אלה לא ימיו הטובים".
ואתה?
"לא בחרתי בשום שלב להיות המוכיח בשער, אבל אני מאוד מאוד מאמין בתורה שכולה אנושיות וחיבור לחיים. אני לא יכול לשאת את זה שהיא מתפרשת בצורה מעוותת. ולכן בכל פעם שאני שומע איזה קול שמעקם את התורה, אני מרגיש צורך לצעוק זו לא התורה.
"אני משער שהמון רבנים שומעים אותי ומתפלצים. אומרים, מאיפה הוא בא בכלל עם התורה הזו? אבל אני עומד בעיקר מול הקדוש ברוך ואני אומר לו, זו תורתך. אני מרגיש צורך שהעולם כולו יידע שהתורה שלנו היא תורה של חסד, של אהבת אדם. הצורך בצעקה הזו מעמיד אותי במצבים של נוכחות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם