השרביט של המנצח
מותו של המנצח זוזו מוסא בשבוע שעבר לא זכה לסיקור נרחב בתקשורת, וחבל. פרידה ממוזיקאי ענק ואהוב, שהיה זכאי להכרה רחבה יותר
בעיני רבים נתפס מוסא כעוד אבן באיזה פסיפס פולקלוריסטי המפאר את אולם קבלות הפנים של כור ההיתוך. יהיו גם כאלה שבתמימות מטומטמת ירהטו אותו רק באולמות החאפלה ויגידו שהמוזיקה שלו היא ברווח שבין עראק לגרעינים מתפצחים.
למענם של אלה הנה שתי עובדות שחייבות לשנות דעה. הראשונה היא שמוסא היה כנר בתזמורתו של המוזיקאי המיתולוגי עבד אל-והאב. השנייה היא הרפרטואר הנפלא שהפיק עם התזמורת של קול ישראל בערבית. נכון, כולם אהבו אותו, אבל מוזיקאי ענק כמוהו לא היה זקוק רק לאהבה, אלא גם להכרה.
בשנות ה-50 התסכול לא היה רק מזרחי. היו גם מוזיקאים, שחקנים וסופרים שהגיעו מארצות היידיש ולא מצאו את מקומם במדינה שניסתה להמציא את עצמה מחדש. ובכל זאת, הקושי לאמנים שבאו מארצות ערב היה גדול יותר ערבית נחשבה בשנים האלה לשפה של האויב.
זמרת הבית שבו גדלתי הייתה אום כולתום, והפולחן היחיד שאני זוכר מימי הילדות קשור בשמיעת השיר החודשי שלה. ביום הזה לא התחתנו במשפחתנו ולא נערך שום דבר שיכול היה להסיט את האוזן מקולה של המלכה. ההורים שלי ידעו שהיא שרה לא פעם לפני חייליו של עבד אל-נאצר כדי לחדד את הכידונים שהופנו אלינו, אבל מול כישוף שיריה אפילו ההיגיון הרפה את שריריו.
זוזו מוסא בא מאותה מצרים. כאן שרו להקות צבאיות שירי אהבה לטבחיות, ובארץ הנילוס עצמה אום כולתום עיניים ואמרה: "הרגלתי את עיניי לראות אותך/ ואם לא תבוא יום אחד/ יימחק היום ההוא מחיי".
לשורות הנפלאות האלה לא היה
תזמורת קול ישראל בערבית ולהקת כוורת המריאו הכי גבוה שאפשר. סנדרסון עשה זאת מתוך כבוד ולא מתוך צורך אנתרופולוגי. ברגע אחד הוסט מוסא ממשבצת החאפלה למשבצת הכמעט-קלאסיקה. לרגע הזה לא היה המשך ובתזמורת הנהדרת המשיכו לזקק זהב במדינה שהתאהבה בפלסטיק, שלמרבה הבושה נקרא "מוזיקה מזרחית" ולא, למשל, "מוזיקה ים תיכונית".
פעם , לפני כמעט 30 שנה, ראיינתי את מוסא לאחר הופעה נהדרת בבית המורה. הנגנים קיפלו את הכלים ומוסא עמד בצד ושיבח אותם אחד-אחד. בסוף הראיון, כאשר הרגשתי שאני כבר יכול להתבדח איתו, שאלתי אותו: "מה זה כל הסיפור של הניצוח? הרי כמה מהם בכלל עיוורים", ומוסא קרץ ואמר: "הם שומעים את האוויר שנחתך מהשרביט".