במלחמות אחים אין מנצחים
כמו שעל נתניהו להקשיב, גם על המפגינים מוטלת האחריות לפוגג את הלעומתיות, לעמעם את השנאה לראש הממשלה ולרדת לקרקע המציאות
בזיכרון היהודי תשעה באב אינו רק תאריך מציק באמצע הקיץ, אלא נעוץ בו גם לקח נצחי לעם המכונה עם הנצח. ואף שנדמה כי בישראל המודרנית הזיכרון והלקח נמוגים באד מכונות האספרסו הפועלות באין מפריע בעיר העברית הראשונה, דווקא היום, יותר מתמיד, מתבקש הלקח. תשעה באב חל השנה בצל המחאה הגדולה שדגלה ערבות הדדית ונסה אהבה, אלא שתחת הפנים הגלויות, המחייכות, רוחשים ומרעילים ניכור ושנאה.
עם ישראל חונה למחנותיו, מגזריו ושבטיו. חבל שיום האבל על החורבן הפך לעניין מגזרי דתי (וכבר קונן על כך ברל כצנלסון), משום שיש בו הזדמנות ליצוק תוכן בעל משמעות על-זמנית לדיאלוג בין השבטים השסועים.
בית ראשון חרב בשל גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. חטאים כבדים, נוראיים, זועקים ברשעותם לשמים. בית שני, מספרים חז"ל, חרב בשל שנאת חינם. יתרה מזאת, בעיני חז"ל שנאת החינם חמורה אף יותר מחטאי בית ראשון. מוזר, לא? כיצד שנאת חינם, מושג חמקמק, תלוש מהגדרה מדויקת, חמור יותר משפיכות דמים או גילוי עריות?
חז"ל לא היו היסטוריונים, הם התחמקו מעיסוק בשאלות גיאו-פוליטיות או טקטיות צבאיות על כישלון המרד, והציבו במקום מערך של אגדות בעלות נופך סוציולוגי-פסיכולוגי כדי להבהיר את מושג שנאת החינם. "קמצא ובר קמצא" במקום ניתוח מערכי קרב; משולש רומנטי על נגר, שוליה ואישה, במקום תיאור הדייק והמצור.
להיגיון ולפשרה יש מקום
לטעמי, אגדות החורבן מדגישות את הבעייתיות של החוק הפורמלי משום שכולם פועלים על פי חוק, חוק יבש, אולם חסרה חמלה, ערבות הדדית. אין "לפנים משורת הדין", יש רק דין. ועולם של דין נטול רגישות אנושית, נטול גדלות נפש, עולם של הטחת האשמות מגזר במגזר הוא עולם של שנאת חינם. וההיסטוריה אכן העידה שבשעה שהיה על העם להתאחד במלחמה נגד רומי, עסקה ירושלים במלחמת אחים עקובה מדם.
לפני כעשור, בנאומו המפורסם בבינת ג'בל, קבע נסראללה שישראל ארוגה קורי עכביש וכחברה שסועה סופה קרוב. ברגע של שקט עולים המתחים ומאיימים לקרוע את המארג הרגיש. כאן המקום ללקח היסטורי נוסף. אסונות רבים נקשרו בתשעה באב, מחורבן הבית עד גירוש ספרד, ונדמה שרק תאריך אחד חסר - היום בו התפצלה ממלכת דוד ושלמה לממלכת יהודה וישראל.
שלמה נפטר ובנו רחבעם הומלך בשכם. זקני עם ישראל,
ובראשם ירבעם בן נבט, מבקשים מהמלך החדש להקל בנטל המס ששלמה הנהיג. רחבעם מבקש שלושה ימי התייעצות. יועצי אביו הזקנים מציעים כי יקבל את דרישת העם, ואילו חבריו הצעירים מייעצים לו להפגין את כוחו בסירוב לדרישות ואף בהחמרתן. רחבעם, כזכור, משיב במילים: "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים". עם ישראל מתקומם, ובסופו של יום - מתפצלת הממלכה.
לכאורה הנמשל ברור, ומכותבו העיקרי הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. אלא שבאותה מידה המסר מופנה גם למוחים, לצעירים המניפים את שלטי "מובארק, אסד, נתניהו". גם עליכם מוטלת האחריות לפוגג את הלעומתיות, לעמעם את השנאה לראש הממשלה ולרדת לקרקע המציאות, שבה לדרישות יש היגיון ולפשרה יש מקום. אם חוכמת הלב ואהבת אחים לא יעשו את העבודה, הרי שעל השכל לסיים את המלאכה. במלחמות אחים אין מנצחים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם