איך מונעים חורבן
בכל מה שקשור לסולידריות חברתית, אנחנו במצב גרוע יותר מזה של הודו וירדן. זו לא סיבה לייאוש, זו הזדמנות לנצל את המחאה לצורך תיקון
מדינת ישראל עברה את המשברים הקשים של הכלכלה העולמית בהצלחה יתרה. המדינה. לא אזרחי המדינה. לא העובדים. כך שהכלכלה חזקה, אבל הפערים הולכים וגדלים. מצבו של היחיד אינו נקבע לפי מצבה של המדינה. הוא נקבע לפי הסביבה שבה הוא חי. וזו סביבה שבתהליך ארוך אבל בטוח איבדה את הסולידריות.
להצלחה, לעצמאות, לריבונות ולשגשוג יש מכנה משותף. קוראים לו סולידריות חברתית. מדד ג'יני בודק את אי השוויון. בישראל עומד המדד על 39.2. אנחנו במקום 63 בעולם. אין סיבה לגאווה. המיקום גרוע יותר מזה שבירדן ובהודו. ומבין המדינות הדמוקרטיות, רק ארצות הברית במצב גרוע יותר. המדינות שמצויות במקומות הגבוהים ביותר במדד ג'יני הן דנמרק, יפן, שוודיה, צ'כיה ונורבגיה. למדינות אלה יש מכנה משותף נוסף: הומוגניות. בדנמרק 94 אחוזים הם דנים. ביפן 99 אחוזים הם דוברי יפנית מלידה.
בשבדיה רק 6.5 אחוזים מהאוכלוסייה הם ממוצא לא-אירופי, ובנורווגיה אף פחות מכך. בישראל הסיפור שונה. הערבים מהווים 20 אחוזים, וקרוב לחמישה אחוזים נוספים אינם יהודים. בנוסף לכך הקיטוב התרבותי הולך ומעמיק.
אחוז החרדים גדל, רובם מחוץ למעגל העבודה, והסולידריות בינם לבין החילונים פוחתת ככל שמספרם של החרדים גדול יותר שהרי המעמד העובד חייב להחזיק אותם על כתפיו. כלומר המכנה המשותף של החברה הישראלית הולך ונעלם.
כך שמיקומה של ישראל במדד ג'יני אינו רק עניין כלכלי. מדובר בעניין חברתי ותרבותי. יש פערים אדירים בתוך מעמד העובדים. יש פערים והבדלים ושסעים על רקע דתי ולאומי. ומעל לכל אלה, השפעתו של מעמד העובדים, שהוא עדיין הרוב, הולכת ופוחתת.
אובדן הסולידריות מצוי גם בתוככי המחאה. אין מכנה משותף בין מתחמי המאהלים בשדרות רוטשילד כולם רוצים שינוי. כולם רוצים צדק. אבל לא אותו שינוי ולא אותו צדק. החלשים והנזקקים, בעיקר מקרב מצביעי המפלגות החרדיות והערביות, רוצים דברים שונים לחלוטין מאלה שרוצים המפגינים בני המעמד הבינוני-גבוה, שמילאו את רחובות תל אביב במוצאי שבת.
זה לא אומר שיש צורך בייאוש. להפך. בתנאים של חוסר הומוגניות יש צורך בעבודה הרבה יותר קשה כדי להשיג סולידריות. זה קל בצ'כיה וביפן. זה קשה יותר בישראל. יש צורך להבין את עומק הבעיה כדי לחפש את הדרכים הנכונות להתמודד איתה. אפשר להשיג הסכמה לאומית. לא של כולם. זה חסר סיכוי. אבל לפחות
יש צורך בשותפות ובתחושת שותפות, כדי שתהיה כאן סולידריות. זה חייב לכלול את החרדים והערבים. לא כולם יבואו. אבל אפשר ליצור את התנאים לכך שיהיה להם פיתוי להיות חלק מהמכנה המשותף. שום שינוי לא יצלח כל עוד שיטת השלטון בישראל היא צנטריפוגלית: כל מי שבעמדת כוח מושך לכיוון שלו, שמנוגד לאינטרס של הכלל. דווקא מעמד העובדים, ובתנאי שאינו חלק מהוועדים החזקים, הוא זה שנותר חסר ייצוג. כך שיש צורך לשנות את השיטה. לא עוד תלות בקבוצות לחץ, אלא שותפות. גם בתחום הפוליטי.
פעמיים, בתשעה באב, עבר עם ישראל את חורבן הבית. פעמיים זה קרה בגלל קיטוב פנימי, שחיתות ואיבוד הסולידריות. המחאה הנוכחית, בשלב הזה, עדיין לא ניסחה את האמנה לסולידריות חדשה. אפשר ומותר להתפלל שהיא, גם היא, תצמח מתוך המחאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם