הגיע זמן ההתפכחות: המחאה זקוקה לניעור
התמיכה הציבורית איתנה, יש למחאה סיבות מצוינות, אלא שלאחר שבועיים צצות המחלות הצפויות. המחאה מצליחה קצת יותר מדי
חברי הכנסת, גם אלה שרק שלשום היו שרים, ואפילו שרי אוצר, מזדהים עם המחאה. לפחות שניים או שלושה שרים, משה כחלון בראשם, משחררים טקסטים כאילו הם דוברי המחאה. הטייקונים מזדהים. בקרוב יהיה להם אוהל ברוטשילד.
לכולם יש. זה רק עניין של זמן עד שפקידי האוצר יפגינו, עם דגלים אדומים, נגד משרד האוצר גם נתניהו יהיה חלק מהמחאה. במשא ומתן הוא עתיד לשבת בשני הצדדים. זו כבר לא מחאה. אנחנו מתקרבים לשלב האקסטזה. יתכן שכבר שם. עכשיו אפשר רק לרדת. אם המחאה לא תהפוך לקצת יותר רצינית, הבחירה תהיה בין התרסקות לבין התפוגגות.
2. ראשי הרשויות הצטרפו אתמול למחאה. הצטרפו? בתל אביב, רשות מקומית, התנכלה העיריה רק לאוהלים שהוקמו בדרום תל אביב. אותו סיפור בדיוק בבית שאן. העיריה החליטה שהמאהל לא מתאים לה. ולכן גורלו לפירוק ולפינוי.
המסכנים ביותר גם במסגרת המחאה, נשארו הדפוקים ביותר אף אחד לא העז להדביק צווי
3. אחת ממנהיגות המחאה היא סתיו שפיר. בתקשורת היא הפכה לדוברת המרכזית. סתיו מקפידה לשדר נופת צופים של מחאה חברתית. הפרופיל הפוליטי המלא מוסווה. הסוואה עם סיבות.
אלא שבראיון לתקשורת הזרה היא לא התאפקה: "החשש הגדול שלנו כרגע הוא שנתניהו, מתוך פחד ממה שקורה, יפתח במלחמה". האג'נדה האנטי-ציונית קפצה לה החוצה. זו שוב ישראל המרושעת, שהמנהיג הזדוני שלה ישפוך דם חפים מפשע, ערבים ויהודים, כדי להשתיק את ההמונים. תעשיית השקרים במיטבה.
4. אני קצת תוהה על עמיתי, שלום ירושלמי, שהביע כאן אתמול דעה דומה. הוא אפילו מצא הוכחה: כשנכנס דרעי לכלא, הגיעו לשם עשרות אלפים, והבטיחו להישאר שם שנתיים. האוהל התקפל, מספר ירושלמי, ב-29 בספטמבר 2000, כאשר פרצה האינתיפאדה השנייה.
מבחינתו זו הוכחה ש"הפוליטיקאים שלנו מספיק ציניים כדי ליזום מהלך מדיני או ביטחוני מעושה כדי להרוס את המחאה שמאיימת להפיל אותם". יש מחלוקת פוסקים רבת שנים על הסיבות לפריצת האינתיפאדה. אין ספק שהגרסה החדשה, על כך שמדובר בתגובה ישראלית למחאת פעילי ש"ס, תירשם כמגוחכת מכולן.
ירושלמי הוא עיתונאי ופרשן רציני. מהטובים שבחבורה. אצלו, בניגוד למובילי המחאה, זו לא אג'נדה. זו מעידה. מיותרת לחלוטין.
5. בעקבות הדרישה ל"משא ומתן בשידור ישיר רק עם נתניהו" התגלו אתמול סימנים ראשונים של הסתייגות בתקשורת המגויסת. במחשבה שנייה, אם הייתי יועצו של נתניהו, הייתי קופץ על המציאה. מישהו בשידור היה יוצא מגוחך. מנהיגי המחאה ירדו מהעץ הגבוה.
הם לא עשו שום טובה לנתניהו. הם הצילו את עצמם. המחאה אמיתית. יש לה סיבות מצוינות. התמיכה הציבורית איתנה. אלא שלאחר שבועיים צצות המחלות הצפויות. המחאה הזו זקוקה לניעור. הגיע זמן ההתפכחות. לא כדי לפגוע במחאה. להיפך. כדי להציל אותה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם