בין לוחמי הפלמ"ח לצעירי מחאת רוטשילד
עשרות מטרים בלבד הפרידו בין צעירי המחאה ללוחמים שהגיעו לכנס לציון 70 שנה לפלמ"ח. "הם ממשיכי דרכנו, "הלוואי ויכולנו להפגין איתם"

בכלל, אם נשפוט לפי רוח הקרב של הפלמ"חניקים הוותיקים, הרי שהם רואים את צעירי רוטשילד כממשיכי דרכם הלוחמנית. הם נאבקו על המדינה, אלה נאבקים על הבית. כשהנשיא פרס מזכיר את המאבק הוא מופסק מספר פעמים במחיאות כפיים סוערות של הוותיקים, שאולי כבר אינם יפי הבלורית והתואר, אבל אם רק יכלו היו עוברים עכשיו היישר למאהל ברוטשילד.
כשהמנחה עמיקם גורביץ' אומר כי עכשיו יקראו את היזכור, עובר רחש של מתח בקהל. יזכור אלוהים או יזכור עם ישראל? גורביץ', בחוכמה פלמ"חניקית אופיינית פשוט אמר נזכור. כמה פשוט, ככה חכם. לא אלוהים ולא עם ישראל. כמיטב המסורת הסיפורים והצ'יזבטים לא הפסיקו, ואם רק היה אפשר הערב הזה היה נמשך עוד שעות. רפי איתן מספר איך פקד להסתער ואף אחד לא קם, ורק כששלף את האקדח כולם ניאותו להסתער. יאיר רחלי, זוכה עיטור הגבורה שמסרב עד היום לספר כיצד זכה בו, מסביר בפשטות ש"לא חשבתי שאני מציל את המדינה, חשבתי שאני יוצא לקרב עם חברים שלי וואלה - לא פחדנו".
הרמטכ "ל רא"ל בני גנץ התרגש. הבן של נחום, ניצול השואה שנלחם בנגב ובגליל, סגר אתמול מעגל כשהצדיע
כשמשי קליינשטיין שרה את באב אל וואד, מוחה הגברת שלידי דמעה. שולה קוראים לה, בלי שם משפחה. "הגעגועים גדולים מאוד, לאווירה ולתקוות שהיו שם", היא מספרת אחרי ששואלת אותי איך זה לראות את הזקנים, "היה חלום, הוא התגשם אבל עם פגמים".
אבל גם אופטימיות שרתה שם. פיני ויינשטיין, בן 93, עם כוס בירה נשאל למה הוא מתגעגע. "לשום דבר, טוב לי", הודה דווקא בימים בהם כולם מתלוננים. וסיכם זאת רפי איתן כשנשאל איך החיים אחרי גיל 80. " תראה", השיב , "באופן מעשי הכל אותו דבר, רק איטי ".







נא להמתין לטעינת התגובות






