מחאת

בין לוחמי הפלמ"ח לצעירי מחאת רוטשילד

עשרות מטרים בלבד הפרידו בין צעירי המחאה ללוחמים שהגיעו לכנס לציון 70 שנה לפלמ"ח. "הם ממשיכי דרכנו, "הלוואי ויכולנו להפגין איתם"

אחיקם משה דוד | 2/8/2011 8:34 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
אברהם לזר עמד אתמול בתור בכניסה להיכל התרבות בתל אביב, שם התקיים כנס לציון 70 שנה לפלמ"ח. התור היה ארוך, החום כבד, אבל לזר בן ה-84 לוחם בחטיבת הנגב של הפלמ"ח, המתין בסבלנות. עבר ביקורת כרטיסים והמתין בביקורת הביטחון. מאחור החלו דחיפות. מישהו צעק "למה עוצרים אותנו" ולזר הסבלני השיב "ביקורת". האיש אמר: "אבל כבר עשינו ביקורת". לזר הסתובב, הרצין פנים והשיב לחסר הסבלנות: "הפעם זאת ביקורת אחרת, שלא נהרוס את המדינה שבנינו. . .".

הנשיא שמעון פרס והרמטכ''ל בני גנץ בטקס
הנשיא שמעון פרס והרמטכ''ל בני גנץ בטקס צילום: אלי דסה
עשרות מטרים ועשרות שנים מפרידים בין מאהל המחאה של הצעירים לבין כנס לוחמי הפלמ"ח בהיכל התרבות, אבל רוח המחאה הצעירה שרתה. "הלב נחמץ אל הילדים האלה", אומר לזר, "אני נותן להם מכאן את הכח שלי למחאה שלהם, שיצליחו, הלוואי ויכולתי להפגין איתם".

בכלל, אם נשפוט לפי רוח הקרב של הפלמ"חניקים הוותיקים, הרי שהם רואים את צעירי רוטשילד כממשיכי דרכם הלוחמנית. הם נאבקו על המדינה, אלה נאבקים על הבית. כשהנשיא פרס מזכיר את המאבק הוא מופסק מספר פעמים במחיאות כפיים סוערות של הוותיקים, שאולי כבר אינם יפי הבלורית והתואר, אבל אם רק יכלו היו עוברים עכשיו היישר למאהל ברוטשילד.
"החלום התגשם, אבל עם פגמים"

כשהמנחה עמיקם גורביץ' אומר כי עכשיו יקראו את היזכור, עובר רחש של מתח בקהל. יזכור אלוהים או יזכור עם ישראל? גורביץ', בחוכמה פלמ"חניקית אופיינית פשוט אמר נזכור. כמה פשוט, ככה חכם. לא אלוהים ולא עם ישראל. כמיטב המסורת הסיפורים והצ'יזבטים לא הפסיקו, ואם רק היה אפשר הערב הזה היה נמשך עוד שעות. רפי איתן מספר איך פקד להסתער ואף אחד לא קם, ורק כששלף את האקדח כולם ניאותו להסתער. יאיר רחלי, זוכה עיטור הגבורה שמסרב עד היום לספר כיצד זכה בו, מסביר בפשטות ש"לא חשבתי שאני מציל את המדינה, חשבתי שאני יוצא לקרב עם חברים שלי וואלה - לא פחדנו".

הרמטכ "ל רא"ל בני גנץ התרגש. הבן של נחום, ניצול השואה שנלחם בנגב ובגליל, סגר אתמול מעגל כשהצדיע

בשם צה"ל לוותיקים. "אני מודה לכם כבן לניצולי שואה שהובאו ארצה על ידי אנשיכם, וכבן למי ששירותו ושותפתו בקרבות הפכו לנקודת ציון במסע התקומה האישי שלו".

כשמשי קליינשטיין שרה את באב אל וואד, מוחה הגברת שלידי דמעה. שולה קוראים לה, בלי שם משפחה. "הגעגועים גדולים מאוד, לאווירה ולתקוות שהיו שם", היא מספרת אחרי ששואלת אותי איך זה לראות את הזקנים, "היה חלום, הוא התגשם אבל עם פגמים".

אבל גם אופטימיות שרתה שם. פיני ויינשטיין, בן 93, עם כוס בירה נשאל למה הוא מתגעגע. "לשום דבר, טוב לי", הודה דווקא בימים בהם כולם מתלוננים. וסיכם זאת רפי איתן כשנשאל איך החיים אחרי גיל 80. " תראה", השיב , "באופן מעשי הכל אותו דבר, רק איטי ".

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים
vGemiusId=>/channel_news/pulitic_news/ -->