סיפורו של השופט השמרן
ד"ר אשר גרוניס זכה השבוע בהצעת חוק על שמו, שעתידה לסלול את דרכו לנשיאות בית המשפט העליון. בימין חוגגים, אבל מכריו של השופט דווקא סבורים שכצל'ה וחבריו צפויים להתאכזב. פרופיל מיוחד על האיש שהתרגל לשבת בדעת מיעוט, ולא מאמין שאקטיביזם שיפוטי הוא הדרך היחידה
כל זאת כמובן בהנחה שלא תבוטל שיטת הסניוריטי, אשר לפיה לנשיא ממונה הוותיק שבשופטי העליון. גרוניס, כמו יתר השופטים, מנוע מלהתראיין ואף סירב להשיב לפניות שהועברו אליו באמצעות דוברות בתי המשפט. עם זאת, קל להסיק כי חיבוק הדוב שזכה לו מהימין הפוליטי, מביך הן אותו והן את השופטת מרים נאור, שאמורה להתמנות לנשיאות אם לא ישונה החוק.
סקירת האג'נדה המשפטית של גרוניס, כפי שעולה מפסקי דין רבים שהותירו אותו בעמדת מיעוט ולעתים בדעת יחיד, מעלה שמדובר בשופט שמרן יחסית לעמיתיו הליברליים בעליון. בכל תחומי המשפט דוגל גרוניס בריסון שיפוטי ובמדיניות שתקנה מקסימום ודאות משפטית. לפיכך, אין פלא שעורכי הדין מייחלים לכך שיתמנה לנשיא העליון.
לא ברור אם הימין הפוליטי מפרש את השמרנות של גרוניס כפוליטית או כמשפטית, אך אין זה משנה. התוצאה מבחינתו היא זהה: מינימום אקטיביזם והתערבות באיזון השברירי שביחסי הכנסת ובג"ץ.
גרוניס בן ה-66 גדל בתל אביב ולמד בתיכון גאולה. לאחר שירות בצה"ל למד משפטים בשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית, והוסמך לעריכת דין ב-1969, אחרי התמחות אצל עו"ד אמנון גולדנברג האגדי ואצל השופט שלמה לוין. במשך כשלוש שנים עבד גרוניס כעורך דין, עד ששינה כיוון ופנה לתחום האקדמי. אחרי תואר שני בארצות הברית הוא עשה את הדוקטורט באוניברסיטת יורק בקנדה. כששב לארץ לימד במשך יותר מעשור בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, כשבחלק מהתקופה שילב עבודה בעריכת דין, תחילה כשכיר ולאחר מכן כשותף.
בשנת 1988 הוא מונה לשופט מחוזי ונשלח לבאר שבע, ושם עסק בעיקר בתיקי פירוקים ובכינוסים של חברות, תחום שבו כתב ספר עם השופט שלמה לוין, שאצלו התמחה. אחרי שמונה שנים בבאר שבע מומשה ההבטחה שניתנה לו לעבור למחוזי בתל אביב, ושם ישב בהרכב ערעורים אזרחיים שכן משבצת שופט הפירוקים הייתה תפוסה בידי השופטים ורדה אלשיך וישי לויט. ב-2002 מונה
גרוניס ונאור מונו לעליון בצלו של העימות הקשה ששרר אז בין יושב ראש הכנסת רובי ריבלין לנשיא העליון אהרן ברק, על תפקיד המערכת השיפוטית בישראל ועל התערבותה בנושאי החקיקה. שלושה מארבעת הפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים סירבו להשתתף בהצבעה על מינוי השניים, במחאה על שהיו רק שני מועמדים לשני התקנים. נאור קיבלה את כל חמשת הקולות הנותרים, ואילו גרוניס קיבל ארבעה קולות, לאחר שנציג לשכת עורכי הדין יורי גיא-רון נמנע בהצבעה.
גרוניס נחשב לשופט אלמוני יחסית מבחינת הציבור הרחב, אבל שלוש שנים בעליון הספיקו לו כדי להיבחר למקום השני במשאל אנשי השנה בתחום המשפט, שערך ביטאון "הפרקליטים" של עורכי הדין בתל אביב. אחת הסיבות לפופולריות שלו היא שגרוניס הוא איש שטח, הוא עשה את המסלול מעריכת הדין אל המחוזי ואל העליון, ולא הוצנח מבחוץ אל האולימפוס.
"הוא שופט מצוין ויסודי", הייתה תגובתם של רבים מעורכי דין ושופטים בדימוס שנשאלו עליו השבוע. "הוא ידען גדול של פרוצדורה וסדרי דין, ואולי בשל כך הוא קצת נוקשה ופורמליסטי", מציין עורך דין ותיק, "הוא מגיע מוכן מאוד לדיון, ולכן לא נותן לעורכי הדין לקשקש".
אחד ממאפייניו הבולטים של גרוניס, שמהם נגזרת יעילותו, הוא פסקי הדין הקצרים שלו. למרות עברו באקדמיה, גרוניס אינו סבור שפסקי דין הם עניין לחיבורים אקדמיים רחבים, גם כשמדובר בסוגיות הרות גורל. לכן הוא יצא באחרונה נגד התופעה שעורכי דין מגישים כתבי טענות המתפרשים על פני מאות עמודים, וקבע שבמקרים המתאימים יש לחייבם בתשלום הוצאות לטובת המדינה.
בקרב מרבית עורכי הדין שוררת תמימות דעים שהימין הפוליטי שמטיל על גרוניס את יהבו, צפוי להתאכזב. "הימין תולה בו יותר מדי תקוות", אומר אחד מהם. "עיקר השפעתו של גרוניס תהיה מנהלית", אומר אחר, "הימין יתאכזב. לברק הייתה השפעה על שופטים אחרים שרחשו לו כבוד, משום שהוא נתפס כענק משפט. אבל כיום שופטי העליון לא רואים עצמם פחותים מגרוניס, לכן סביר להניח שלא יחששו לחלוק עליו. במילים אחרות, גרוניס צפוי להיוותר בעמדות המיעוט הידועות שלו".
ואכן, גם כשופט צעיר בעליון גרוניס לא ביקש "ליישר קו" עם עמיתיו הוותיקים. כבר ב-2003 נותר בעמדת מיעוט כשסבר ש"אין לקבל את הטענה שפיטום האווזים (לצורך אכילת הכבד שלהם) היא עינוי, התאכזרות או התעללות, בניגוד לחוק צער בעלי חיים".
ארגוני זכויות האדם, למשל, התקשו בתחילה לעכל את גרוניס. הם לא ישכחו לו שעיכב במשך כשנתיים את העברת העתירה נגד מינוי דן חלוץ לסגן הרמטכ"ל לידי הרכב שופטים. מנגד, הוא דגל בפרשנות מרחיבה של הזכות לפרטיות, כשעמדתו זו מותירה אותו בדעת מיעוט. מצד אחר, הוא נמנה עם שופטי הרוב כשסבר שאין לפסול את הקיצוץ בקצבאות הבטחת הכנסה, בשל פגיעה במינימום הקיום בכבוד.
מי שיעקוב אחר הקול הייחודי שהשמיע גרוניס בפסקי דינו הקצרים והממוקדים, יראה משנה סדורה וברורה. ריסון שיפוטי וצמצום שיקול הדעת של השופט לצד ודאות משפטית הם מילות המפתח אצלו. עם זאת, הוא אינו כופר בסמכות בית המשפט להתערב בהחלטות רשויות מנהליות ושלטוניות, ובסמכות לקיים ביקורת שיפוטית על חוקי הכנסת. הוא גם אינו מהסס להשתמש בסמכות במידת הצורך, כפי שעשה בהצטרפותו לפסקי הדין שביטלו את חוק הפרטת בתי הסוהר, ואת החוק שפטר את המדינה מאחריות בנזיקין כלפי פלסטינים שנפגעו מפעילות צבאית שאינה קשורה ללחימה ולשיטור.
כך או אחרת, גרוניס בהחלט נחשב לשופט שמרן ביחס לעמיתיו בעליון. הוא לא חשש מלקרוא תיגר על האג'נדה השיפוטית של ברק, לעתים תוך שהוא מבקר אותה. כך למשל בפסיקתו בעניין חוק האזרחות, האוסר איחוד משפחות בין ערבים ישראלים ובין פלסטינים מהשטחים, הזהיר גרוניס מפני גישת ברק לתת הגדרה מרחיבה מאוד לזכויות החוקתיות השונות. זאת משום ש"חוקים לא מעטים ייחשבו כפוגעים בזכויות חוקתיות, ולפיכך יהיו חייבים לעמוד בבחינה החוקתית. התוצאה עלולה להיות זילות של הזכויות החוקתיות. כמו כן, עלולה להתעורר בעיה מעשית באשר ליכולתם של בתי המשפט להתמודד השכם והערב עם טענות חוקתיות".
באותו מקרה הצטרף גרוניס לעמדת הרוב של השופט חשין, שלפיה הזכות לחיי משפחה אינה זכות חוקתית הנגזרת מכבוד האדם. גרוניס התייחס בפסק דינו למרחב התמרון של הכנסת בחקיקה, ושוב השמיע קול ייחודי וחריג, שלפיו אין לפסול את החוק בשל החשש שטעות שיפוטית תפגע בזכות לחיים של אזרחי ישראל. "נתאר לעצמנו שבעוד מספר שנים יתברר כי ביטול החוק היווה טעות שגרמה נזק חמור. אם יקרה כך, יקשה מאד להחזיר את הגלגל לאחור. לכן חובה להותיר את החוק על כנו".
על המשפט "זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית", חתום אמנם הנשיא לשעבר אהרן ברק, אך גרוניס העניק לו ביטוי ביטחוניסטי ושמרני יותר, שמתבטא באיפוק ובריסון שיפוטי הנדרש נוכח המציאות המיוחדת של מדינת ישראל. "מי ניחן ביכולת נבואית כה מרשימה שצפה, בעת האינתיפאדה הראשונה - היא אינתיפאדת האבנים - שנגיע לימים שבהם מתאבדים פלסטינים יתפוצצו ברחובות ערינו?! מי העריך לפני זמן לא רב, שתנועת חמאס תעלה לשלטון בבחירות? שתי דוגמאות אלה, וניתן היה להביא עוד ועוד, מצביעות על הצורך בזהירות רבה ובאיפוק שעה שבוחנים דבר חקיקה שבא לטפל בבעיה אקוטית, בעת מאבק מזוין מעין זה המתנהל בין ישראל לרשות הפלסטינית".
עם זאת, כדאי לימין לדעת שגרוניס אינו חותמת גומי של גורמי הביטחון. אשתקד הוא נמנה עם שופטי הרוב בהרכב מורחב שביטל הוראת חוק ביטחונית אחרת, המאפשרת להאריך מעצר חשוד בעברת ביטחון שלא בנוכחותו. וזאת משום שהפגיעה בכבוד האדם אינה מידתית.
כאשר הרוב פועל בדרכים דמוקרטיות ומקבל חוק שנותן עדיפות למיעוט, כחלק מפשרה חברתית, נימק גרוניס את עמדתו הייחודית, הרי "אין זה מתפקידו של בית המשפט לשמש כאפוטרופוס לבני קבוצת הרוב ולהוציא עבורם את הערמונים מן האש". לפי גרוניס, ביקורת שיפוטית על חקיקה שנטען כי היא פוגעת בשוויון, תהיה מוצדקת רק כשיש צורך להגן על מיעוט ועל יחידים מפני עריצות הרוב.
פרופ' אריאל בנדור, מומחה למשפט חוקתי מאוניברסיטת בר אילן, אומר כי גישתו של גרוניס שונה ועניינית מאוד, גם כשהוא עוסק בעניינים מורכבים משפטית וציבורית. "אני לא חושב שהתדמית שלו כשמרן היא חסרת בסיס", אומר בנדור. "גרוניס הסתייג מהרחבה יתרה של התערבות בעניינים של סבירות, יש לו נטייה לצמצם במידת מה לפחות את זכות העמידה של עותרים ציבוריים בבג"ץ".
עם זאת, הוא מוסיף, "השמרנות שלו לא פוליטית אלא משפטית, ולכן היא לעתים מביאה לתוצאות שהן אקטיביסטיות במינוח הציבורי. למשל, באחת הפרשות הוא מצא את עצמו במיעוט, כשסבר שחוקים פליליים יש לבחור בפירוש המקל עם הנאשם ככל שהוא סביר, באופן המצמצם את האחריות הפלילית שלו.
במקרה אחר הוא נותר בעמדת מיעוט עם ביניש, כשדגל בהשקפה שלמעט במקרים נדירים רשות מקומית לא תוכל למנות כנציגיה בוועדות התכנון אנשים שאינם נבחרי ציבור או עובדי הרשות, בשל חשש לניגוד עניינים. שופטי הרוב ביקשו לא לקבוע כלל נוקשה שכזה, ואילו גרוניס נקט עמדה אקטיביסטית יותר, והעדיף לקבוע כלל ברור ונוקשה שיצמצם את שיקול הדעת של בית המשפט". גרוניס , מסכם בנדור, "דוגל בכללים משפטיים ברורים, שיותירו לבית המשפט כמה שפחות שיקול דעת, בין שזה נוטה במקרה מסוים לכיוון שהמדינה מעוניינת בו ובין שלא".
אחת הביקורות באקדמיה ובפרקטיקה על האקטיביזם הברקי הייתה שמונחי השסתום שהכניס ברק לשיטת המשפט, כמו תום לב, מידתיות, סבירות ותקנת הציבור, הם אמורפיים ויוצרים חוסר ודאות משפטית. בפסק דינו, הפעם בעמדת הרוב שסברה שאין מניעה למנות את חיים רמון לשר למרות פרשת הנשיקה, התייחס גרוניס לעילת הסבירות, שדרכה נבחנת החלטת רשות ציבורית.
גם בהצטרפו לדעת הרוב שדחתה את העתירות נגד הקמת ועדת וינוגרד לבדיקת מלחמת לבנון השנייה, כתב דברים דומים: "המקרה שבפנינו מהווה דוגמה אופיינית ומובהקת למקרים שבהם בית המשפט חייב לפעול תוך ריסון עצמי, ולהימנע מהתערבות בהחלטה מינהלית. אילו בית המשפט היה מחליט לקבל את העתירות, הייתה בפנינו דוגמה עד כמה ניתן להרחיק לכת בהסתמכות על הפגם של ניגוד עניינים ועל העילה של 'חוסר סבירות' כטעמים להתערבות בהחלטה מנהלית".
באותה החלטה גילה פן נוסף באמונתו השיפוטית. "אצל כל שופט הדן בסוגיה שהנה במחלוקת ציבורית, חייב שיהיה חיץ בין דעתו האישית לבין הכרעתו השיפוטית. הקבלה לתחום הפלילי תקל להבין למה כוונתי. לעתים, כאשר שופט דן בהליך פלילי, מפתח הוא דעה אישית בשאלה האם הנאשם אשם. אותה דעה אישית אסור לה שתכתיב את ההכרעה. ההכרעה חייבת ליפול אך ורק על יסוד התשתית העובדתית, ולאחר בחינה של השאלה האם האשמה הוכחה מעבר לספק סביר.
"בהחלט ייתכן דיסוננס בין הדעה האישית ובין התוצאה המשפטית. כך במשפט הציבורי, אפשר שדעתו האישית של השופט לא תהא נוחה מהחלטה מנהלית מסוימת. ברם, הדעה האישית אינה יכולה להכתיב את ההכרעה, אף שייתכן כי תהא לה השפעה מסוימת על ההחלטה. הרקע המקצועי של השופט, תהליך הסוציאליזציה אותו הוא עובר וניסיונו, הם המאפשרים לו, ואולי מחייבים אותו, לחיות עם הדיסוננס שבין דעה אישית לתוצאה משפטית".
שמרנותו של גרוניס אינה שמורה רק למשפט הציבורי. גם בתחום המשפט הפלילי והאזרחי הוא דוגל בה. בתחום הפלילי הוא נותר בדעת מיעוט מול שמונה שופטים, כשסבר שאין להרחיב את תחולת עברת השוחד גם על עובדי מיקור חוץ או על עובדי קבלן בגוף ציבורי. "דעתי היא שבתחום הפלילי חלים כללי פרשנות שונים מאשר בכל ענף משפטי אחר. על דיני העונשין לדבר בלשון ברורה, ולהימנע משימוש בשפה מורכבת וקשה להבנה".
כן סבר שבתחום הפלילי "חייב בית המשפט לגלות זהירות יתרה שמא יחדור הוא לתחום השמור לפעולתו של המחוקק". בהלכת יששכרוב הידועה, שבה נקבע שבית המשפט רשאי לפסול ראיות שהושגו שלא כדין, נותר גרוניס שוב בדעת מיעוט יחידה, כשסבר שלא ראוי לאמץ כלל פסילת ראיות ב"חקיקה שיפוטית", אלא להותיר מהלך כה משמעותי למחוקק.
גם מי שמחזיק בתפיסת עולם שונה מזו של גרוניס, סבור שטוב שהוא יכהן כנשיא העליון, כדי שגם הציבור יראה שבראש בית המשפט עומדים נשיאים בעלי השקפות שיפוטיות שונות. האם הנשיא הבא יהיה שופט "אפור" ונטול הילה? "גרוניס שופט יסודי מאוד, מדויק וקפדן עם עצמו", מעיד מי שהיה המשנה לנשיא העליון, אליהו מצא.
"הוא אדם שחושב עמוק וחושב רחוק. אני לא מקבל את התיוג שלו כ' אפור' ו' שמרן', בוודאי לא אם הכוונה לתאר אותו כשופט משעמם ולא מעניין". וגם אם הוא שמרן, ממהר מצא להוסיף, "אנחנו לא בהכרח חותרים לנשיא שיהיה אקטיביסט ומהפכן. אני גם לא בטוח שהוא ירצה לסחוף שופטים אחרים באג' נדה שלו. הנשיא אינו בהכרח מי שמטביע את חותמו בפסקי דין של אחרים. הוא מוליך את הקו שלו, יש מי שמשתכנע יותר ויש מי שפחות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם