מחאת הדיור: נתניהו מתגעגע לספטמבר
רה"מ לחוץ וחסר אונים. בדיונים ביטחוניים שניהל לא מזמן, היו כאלה שאמרו לו שבמזה"ת, ספטמבר יכול לבוא ביולי. אז הנה, זה בא
מה שהתוכנית הזו עשתה הוא הורדה דרמטית של המחיר, לפחות ב-30%, כי ביטלנו את אלמנט הרווח של הקבלנים, הורדנו את עלויות הבנייה, כי הקבלנים התחרו ביניהם והמחיר למ"ר צנח, והורדנו את ערך הקרקע שניתנה מלכתחילה בהנחה גדולה על ידי המדינה, ובצורה דיפרנציאלית כי הזכאים בעלי הניקוד הגבוה כמעט לא שילמו על הקרקע, וקיבלו דיור בר השגה כמעט במחיר עלות".
שאלתי את ששון מה נגמר עם הפרויקט הזה. "עשיתי נאגלה ראשונה אצל רבין, 350 יחידות דיור, פרויקט לתפארת, עד היום אני מתפאר בו", הוא סיפר, "ואז בא ביבי". מה קרה אצל ביבי, שאלתי, וששון סיפר ש"אצל ביבי ביטלו לי את הפרויקט, אפילו שכבר הייתי באמצע הנאגלה השנייה.
"היו אדמות בתל גיבורים ובג'סי כהן, אבל סגן שר השיכון של ביבי היה מאיר פרוש, והם ביטלו את זה, והעדיפו לצאת במרכז לקבלנים, לכל המרבה במחיר, כדי שהמדינה תחזור להרוויח מיליארדים על הקרקע, כדי להפריט חזרה את הכל, וכן, כדי שאפשר יהיה לחלק לחרדים".
את מאיר פרוש אני מבין, אמרתי לששון, הוא היה סגן השר, מי היה השר הממונה עליו? "ביבי", אמר ששון, "ביבי היה השר הממונה עליו". החרדים, למי ששכח, קיבלו אז מנתניהו את סגן שר השיכון, בעוד הוא שמר את התיק לעצמו. היום אגב אותו פטנט בדיוק, רק בבריאות. ליצמן הסגן, נתניהו השר. וגם כאן, לא מדובר בלהיט.
אז מה קרה בינתיים בג'סי כהן? פרויקט דיור אין, כי בוטל. מאהל יש. השבוע באו אנשי המאהל הזה לשר משה כחלון. "בוא אלינו למאהל", אמרו לכחלון, "בוא תסתכל לנו בעיניים, ותגיד לנו שיהיה בסדר. אם אתה בא, אנחנו מפרקים את האוהלים ומתפזרים".
כחלון סירב. "אני לא בא, ואתם לא מתפזרים", אמר להם, "אתם נשארים. אני יודע שקשה, אני יודע שחם ולח, מצדי לכו בערב ותישנו בבית, תשאירו שומר מאהל, תחזרו בבוקר. זה לא רציני שדווקא אתם, הכי חלשים, מאהל אמיתי, תתפזרו ראשונים, המחאה שלכם נכונה, המאבק צודק, תמשיכו".
נחזור למוטי ששון. כן, הוא איש מפלגת העבודה, אבל בחולון מצביעים לו כולם. ליכוד, עבודה, קדימה, ימין, שמאל,
לחולדאי, לגרמן, ליהב ולפיירברג מצטרפים ראשי ערים צעירים, נמרצים, שמחוברים לשטח ומבינים את האנשים. מנהיגים מקומיים כמו רוביק דנילוביץ' בבאר שבע, לחיאני בבת ים (בהתעלם מהחקירות נגדו), ברדה במגדל העמק, לנקרי בעכו, צור בראשון לציון, ורבים רבים אחרים.
התפתחות המנהיגות המקומית בישראל בולטת על הרקע של שקיעת המנהיגות הארצית, החידלון הלאומי והתחושה שהמדינה תקועה. המספרים, הנתונים והפרמטרים טובים, אבל האנשים סובלים.
"מדובר באנשים מנותקים", אומר ששון, "פשוט מנותקים. הם יושבים שם בירושלים, אין להם מושג מה קורה בשטח, הם לא מכירים את המצוקות, את המצב האמיתי. אני שואל את עצמי, למה למען השם הם ביטלו את 'בנה דירתך' או פרויקטים דומים, למה מפריטים כאן הכל? מה קרה? הכל כדי שהמדינה תרוויח עוד מיליארד על הקרקע? מה יקרה אם המדינה לא תרוויח כל כך הרבה? מה לעזאזל יקרה אם המדינה תרוויח קצת פחות?".
"אני מסתכל על החבר'ה באוהלים", ממשיך ששון, "גם ברוטשילד, יושבים שם מיטב הנוער, יושב שם המעמד הבינוני, אנשים שנתנו למדינה, שתורמים לה.
"אם היא תמשיך להרוויח, היא תפסיד אותם, ואיפה הרגישות החברתית, איפה הגבולות, למה המדינה לא יכולה ללכת לקראתם, לתת להם אפשרות להגיע לקורת גג? הרי זה מעמד הביניים שעליו הכל בנוי כאן, מה אנחנו רוצים, שהם יהפכו למעמד הנמוך, שיהיו עניים? מה אנחנו רוצים, שההורים שלהם גם ייקחו משכנתה, פעם שנייה, כדי להשיג דירה לילדים?
"אני רואה פוליטיקאים הולכים למאהל, ואני רותח. תפסיקו ללכת לשם, תפסיקו לגזור קופונים על הגב שלהם. החבר'ה האלה הם העתיד שלנו, עליהם בנויה המדינה הזאת, מה אנחנו רוצים, להבריח אותם מכאן? שילכו מפה, אחרי כל מה שהשקיעו, אחרי כל מה שהמדינה השקיעה בהם? לא חבל?
"ואני רואה על מה הולך הכסף הציבורי, על מה כן מבזבזים, ואני לא מצליח להבין את סדרי העדיפויות. ולמה כשהחרדים דופקים על השולחן תמיד מוצאים עוד מיליארד או שניים, או כמה שצריך? ובינתיים ממשיכים לעשוק את המעמד הבינוני ומייקרים את הכל, מהמים דרך הדלק והקוטג' ומה לא".
בשבוע שעבר תהיתי לאן הסיפור הזה הולך. לא הייתה לי תשובה מדויקת. עדיין אין לי. אבל היה לי ברור שמדובר בתופעה אמיתית. לא תעלול יחסי ציבור. היו במוסף הזה עיתונאים (שאני מוקיר ומכבד)שידעו את התשובה. אחד קבע שאין מחאה, נקודה. הכל בגלל התקשורת. השני, במאמר פרוגרמטי נוקב, חוצב להבות ממש, שהוצג בחלון הראווה של העיתון הזה כמאמר מערכת, שהיה אמור לתקוע סיכה בבלון המחאה, ולצייר אותה כקאמבק פתטי של יורשי צ'ה גווארה.
ובכן, מה שקרה זה שהמחאה תקעה סיכה במאמר, ולא ההפך. נכון, יש רגעים שבהם החברים מרוטשילד נראים כמו יורשיו המסוכסכים של דני האדום (מנהיג מהומות הסטודנטים בפריז), אבל זה לא משנה את העובדה שיש להם קייס. שהמחאה כאן. עמוקה, שוצפת, אמיתית. יודע את זה בנימין נתניהו. יודע את זה משה כחלון.
יודע גם הציבור, כפי שהודגם בסקרים (ב"הארץ" הביא קמיל פוקס נתונים מדהימים: 87% מהציבור מאמין במחאה, רוב עצום חושב שהיא לא פוליטית אלא אותנטית). היה מצער לראות את חבריי הטובים, אנשי ימין ראויים (שאני מוצא עצמי מסכים איתם יותר מדי פעמים), מתנפלים בשיניים חשופות ובגידי צוואר משורגים על יושבי המאהלים, שנלחמים גם את מלחמתם (גם בימין משלמים משכנתה), רק כי נדמה להם שזה נגד ביבי. במקום להצטרף אליהם.
מה שקורה כאן בשבועות האחרונים מזכיר את מה שקרה בארצות הברית בסוף 1991, כשג'ורג' בוש האב, מלך העולם, האיש שהוריד את סדאם על ברכיו והנהיג את המערב ביד רמה, התייצב מול הציבור האמריקאי והתחנן, כמעט בדמעות, שיסלחו לו על שהוא לא הבין את מצוקת המעמד הבינוני באמריקה.
"כן, אנשים סובלים, אני מכיר בזה, אני אתקן את זה", ייבב בוש במקבץ תשדירי הבחירות האחרון, כשמצא את עצמו פתאום מפגר בסקרים, מה שלא מנע ממנו להפסיד לאחד, ביל קלינטון, שם שהאמריקאים לא הכירו, ממדינה שהם לא שמעו עליה, עם רקורד אפסי ורזומה דל.
אבל היה לקלינטון משהו אחר, מהפנט, כובש. הייתה בו היכולת להחדיר לבני שיחו, בעל פה או באמצעות הטלוויזיה, שהוא מבין. שהוא יודע. שהוא יעזור. "זו הכלכלה, טמבל", הייתה הסיסמה ההיא, שהפכה מאז לקלישאה שחוקה, אבל גם קלישאות יכולות להיות מדי פעם מדויקות.
איך ביבי יבין? מתי בפעם האחרונה הוא שילם על משהו? הרי רעייתו, שתחיה, מתאמצת בכל כוחה להפיל גם את הוצאותיו של הבית המשפחתי בקיסריה על אוצר המדינה (והפחדנים שנטועים סביבם מתפתלים ומאשרים).
הרי בני הזוג הללו התרגלו כבר עשורים לחיות ולהתהולל על חשבונם של אחרים. ממשלת נתניהו לא המציאה את המשבר הזה. יש בה שרים לא מעטים שעושים עבודה נאמנה (כחלון כבר אמרנו, גם ארדן, סער, שלום ואחרים פעילים בנושאים החברתיים והכלכליים), אבל ביבי עצמו, ואת זה אף אחד לא ייקח לו, הוא אבי ההפרטה.
הוא בעל הפטנט על הקפיטליזם החזירי, הוא האיש שהמציא את הורדת המסים הדרמטית לעשירים ולחברות ולמשקיעים זרים, ומימונה בהעלאת המס העקיף שמכוונת כולה נגד המעמד הבינוני. מים, דלק, קוטג', אי הכרה בהוצאות מטפלת, בהוצאות מעון לילדים, או במילים אחרות, אטימות. לא, הוא לא מבין.
ב-10 ביולי, ארבעה ימים לפני פרוץ מחאת האוהלים, שיגרו עופר עיני ושרגא ברוש מכתב לנתניהו. שני אלה דווקא כן מחוברים. הם זיהו שמחאת הקוטג' עמוקה הרבה יותר ממחיר הגבינה. הם הציעו לנתניהו ללכת לתוכנית חברתית-כלכלית משותפת.
"בוא, אתה תוביל, אנחנו נלך איתך", הציעו לו. הם מבינים שהחמור הזה שסוחב את המדינה על הגב, קרוב מאוד לגווע ברעב. מקצצים לו במנת הקש היומית כבר שנים, מעמיסים לו על הגב עוד ועוד (חרדים ומתנחלים), חייבים לסייע לו. הם לא קיבלו תשובה עד עכשיו.
ברוש, אגב, מנסה להגיע לנתניהו כבר כמה חודשים, ללא הצלחה. הוא לא יודע למה, אבל בסביבת נתניהו אומרים שביבי נעלב מכך שברוש קרא לו "מוכר רהיטים" בנאום פומבי (האמת שונה: ברוש נאם בכנס תעשיינים, ואמר שאלה שיושבים בירושלים לא מבינים מה זה לייצא, מה זה למכור בעולם ממותן ובשער החליפין הירוד הנוכחי, כי הם לא מכרו אף פעם, מישהו מהקהל צעק לו "הם מכרו רהיטים", אז ברוש השיב "לא לייצוא", מכל זה יצאה כותרת מעוותת בעיתון, שהובילה לחרם של נתניהו, מזל שיש חוק נגד חרם עכשיו).
אתמול אמר לי ברוש שהוא ועיני שוקלים להציע עסקת חבילה כזו למשק בעצמם. שתכלול ויתורים, נניח כמו העלאת מס החברות, העלאת שכר לעובדים, דברים כאלה. "צריך להבין שיש כאן שבר עמוק", אומר ברוש, "ברמה הלאומית מצבנו טוב, אנחנו בשלושה אחוזי גירעון השנה, אמורים להיות בשני אחוזים בשנה הבאה, לא יקרה כלום אם נוסיף חצי אחוז, ונהיה בשנה הבאה בגירעון של שני אחוזים וחצי. מדובר בהפרש של שבעה מיליארד שקל, אפשר לעשות בזה דברים נפלאים".
אבל נתניהו בשלו. מעניין אותו יותר להשלים את ההשתלטות על רשות השידור, להמשיך להצר את צעדי כל אלה שמעזים לבקר אותו, להמשיך להילחם בתקשורת החופשית לטובת שליחיו ועושי דברו, ובראשם מיליארדר הימורים שמשקיע מאות מיליונים בהפצת המסר היומי מבית ראש הממשלה (אחד משלושת הבתים, בבלפור, בקיסריה או ברחוב עזה, תלוי איפה הוא באותו יום).
ברשותכם, מילה על ההתנחלויות. אני מודע לכך שבאזכור המילה "מתנחלים" בסוגריים של הפסקה הקודמת, איבדתי לא מעט קוראים. אז הנה כמה הבהרות: אני לא נגד מתנחלים (אם נתעלם לרגע מקומץ הפורעים ואנשי "תג מחיר").
רוב רובם הם אנשי עבודה ובעלי ערכים, מלח הארץ, מטובי בניה ובוניה. הוויכוח על המשך אחיזתנו ביהודה ושומרון עדיין לא הוכרע, אישית אני מוכן לוותר על רוב רובו של השטח תמורת הסדר שלום כולל, סופי, אמיתי, עם כל הערבויות וסידורי הביטחון ובלי זכות שיבה, אם כי לא ברור לי אם יש לנו פרטנר להסדר כזה.
אבל כשמדברים על הזנחת המעמד הבינוני בישראל, על הזנחת התשתיות בישראל, על העובדה שאין בישראל רכבת תחתית, שבאר שבע לא גדולה פי שלושה מכפי שהיא עכשיו, שהנגב נטוש, שהגליל מוזנח, שמערכות הבריאות והחינוך נאנקות, כשמדברים על כל זה אין ברירה, צריך לזכור שהכספים שהיו אמורים להיות מושקעים בכל זה, הושקעו בשטחים. זו העובדה, אין בלתה.
יכול להיות שנכון להשקיע בשטחים. יכול להיות שזה חשוב. יכול להיות שאלה שחושבים שיהודה ושומרון בריבונותנו לנצח עדיף על כל השאר, צודקים. הלוואי שידעתי את התשובה האמיתית. אבל עם ישראל צריך לדעת שזה או זה, או זה. אין גם וגם. אי אפשר גם להחזיק הכל, לספח, להפקיע ולבנות בתים ולסלול כבישים ולהקים תשתיות במאות מיליארדים, וגם לטפח את המדינה שבתוך גבולות הקו הירוק. אין אופציה כזו. מדובר בחזירות.
ועוד דבר שצריך לדעת: גם בימים טרופים אלה, בעודנו מדברים, מצבו של המתנחל הממוצע ממשיך להיות טוב בהרבה ממצב אחיו שגר בפתח תקווה, למשל. הנה נתונים טריים של "שלום עכשיו" (עובדתית, מדובר בנתונים אמינים): בשנתיים האחרונות נבנים כ-2,000 בתים צמודי קרקע, וילות וקוטג'ים (לא של גבינה, זה יקר מדי), ביהודה ושומרון.
80% מהם, אגב, ממזרח לגדר ההפרדה, במקומות שגם על פי תפיסת נתניהו לא יהיו בידינו לנצח (הוא אמר, לא?). המחיר הממוצע לווילה כזו בשטחים הוא 40% מהמחיר הממוצע לדירה מקבילה בבניין מגורים (לא צמוד קרקע) בתוך ישראל.
זאת, ועוד: כדי לקנות את הווילה הזו המתנחל הממוצע מקבל מהמדינה תוספת של כמאה אלף שקל למשכנתה בריבית מועדפת, מימון של 50% מהוצאות הפיתוח, פטור ממכרז על הקרקע, והנחה של 69% ממס על הקרקע (כל זה מפני שרוב ההתנחלויות מוגדרות "אזור עדיפות לאומית").
זאת, ועוד: על פי נתוני הלמ"ס, ההשקעה הציבורית בבינוי בהתנחלויות בשנת 2009 הייתה גדולה פי ארבעה מהגודל היחסי באוכלוסייה, התקציב הישיר שהועבר לרשויות באותה שנה היה גדול פי שניים, וההשקעה הגולמית בבנייה ציבורית שם היה גדול פי שלושה וחצי. מנתוני האוצר עולה כי תקציב הסיוע לרשויות בשנת 2007 היה גדול פי שניים מהגודל היחסי באוכלוסייה. סיכום? טוב להיות מתנחל. לא בטוח שטוב כל כך להיות סתם ישראלי.
אז מה יהיה עכשיו? אין לי מושג. נדמה לי שגם לנתניהו אין. מצער שאין לראש הממשלה כלים להבין את מצבו ולהתמודד איתו. תראו במי הוא מוקף. מצד אחד, נתן אשל. חנווני ששיא הקריירה שלו היה סמנכ"ל "ישראל היום".
יועץ התקשורת (מספר 38, נדמה לי), גידי שמרלינג, גם הוא מגשש את דרכו החוצה, כמו כל קודמיו. אז מה הפלא שראש הממשלה נקלע, שוב, לבהלה גדולה, ביטל ביקור בפולין, הכריז בבהילות על בנייה מואצת להשכרה, על אף שעד אתמול הוא התנגד לזה נחרצות, והמשיך לזגזג את עצמו כל השבוע, תוך המשך התעלמות ממשבר הרופאים החריף (הרי הוא גם שר הבריאות).
נתניהו עושה הכל לבד, כולל הודעות לתקשורת, ולזכותו ייאמר שהוא גם מכניס את עצמו לפאניקה לבד (פעם בשעה, בערך). במקומו , הייתי ניגש לאורי שני, שהיה ראש לשכת שרון, ומקבל ממנו את הנוסחה למבצע ההוא, שבו פירק אריאל שרון את המאהלים בכל הארץ (1990), וגם הצליח לקלוט גל עלייה עצום של מאות אלפים בשנה, כשר שיכון. שרון דיבר פחות, עשה יותר, דפק על השולחן ושמר על רוגע אישי. בדיוק הפוך מביבי.
העניין הוא, כפי שכבר נאמר כאן היום, שנתניהו לא מבין. גל המחאה הזה שבעבע מתחת לרגליו ופרץ בבת אחת החוצה, הוא משהו שכמוהו עדיין לא היה כאן. אלה לא חרדים, לא ערבים, לא מתנחלים, שיודעים להתארגן, יודעים להילחם, יודעים לצאת לרחוב. הפעם מדובר בחיה אחרת לגמרי.
מדובר באנשים יוצרים, חופשיים, אנשים שאי אפשר למרוח אותם, שאין מי שישרוק במשרוקית כדי לפזר אותם, אנשים שמדברים שפה אחרת לגמרי ("חבר, אתה חופר", הם סימנו במהלך מסיבת העיתונאים של נתניהו השבוע), אין להם רב, אין להם ציווי אלוהי, הם די מפונקים, צריך להודות, ועדיין הם צועדים בחום אימים, בלחות מטורפת, וגרים באוהל, ומתעוררים.
אגב, אני לא מוציא מכלל אפשרות שמדובר במהלך פוליטי, שיש כוח פוליטי שמתמרן אותם מאחורי הקלעים, או תומך בהם, או מתכנן איתם את הצעדים. אגב, זה לגיטימי. זוכרים את מחאת המילואימניקים נגד אהוד אולמרט אחרי מלחמת לבנון השנייה? עכשיו מתברר (כך חשף יוסי ורטר ב"הארץ") שהכל היה מתוזמר על ידי אנשיו של נתניהו, בראשותו של ישראל יגל.
זוכרים את יגל? כן, ההוא מהמכתבים, שאחרי שסייע להפיל את אולמרט, הבין מי בא במקום אולמרט (בעיקר מי באה), והעלה את הכל על הכתב (תגגלו "מכתבי ישראל יגל" ותקראו).
אז אלה הם כללי המשחק, הם נכונים לכל הכיוונים, ימין ושמאל, גם מרכז. ואנחנו כבר שבועיים בתוך מחאת האוהלים, קרוב לחודש בתוך המחאה בכלל, ואין לאף אחד מושג אם מדובר בנמר משתולל, או בחתול שתכף יירדם. יכול להיות שזה זמני, בהחלט יכול להיות שזה ייעלם באותה מהירות שזה הגיח.
אבל בינתיים זה כאן, ונתניהו מתגעגע לספטמבר, לחודש הנורא שממנו הוא חושש כבר חצי שנה.
בדיונים ביטחוניים שניהל לא מזמן, היו שאמרו לו שבמזרח התיכון, ספטמבר יכול לבוא ביולי. אז הנה, זה בא.
caspit@maariv-n.co.il
אקו"ם