ראשי » חדשות » חדשות בארץ » בארץ

כל הארץ אוהלים, אבל מי הם באמת הדיירים?

הוד השרון; עפולה; ירושלים; שדרות. מסע אל אנשי המעמד הבינוני, שעשו הכל למען המדינה, והיא לא החזירה להם דבר בתמורה

ביום שני בצהריים, לפני שארזה את התיק ולקחה איתה את אלכס הבעל ואת הבת הקטנה מאיה לגור במאהל בהוד השרון, פתחה יונית סידלובסקי את דף הפייסבוק שלה, וכתבה: "אז יש לנו ארץ, ויש לנו אוהל, ויש לנו עץ, ויש לנו כביש. ואין לנו בית, בארץ ישראל".

סידלובסקי בת 25. אישה צעירה. צנומה, מחויכת, נראית בעצמה ילדה. נזם באף, תלתלים. עד הלידה של מאיה, לפני שנה ושמונה חודשים, עבדה בגני ילדים. מדריכה של חוגי טבע. עכשיו היא מטפלת במאיה. לא משתלם לה לצאת לעבוד.

אלכס מעצב גרפי. עובד בין עשר ל-18 שעות ביום. מרוויח 7,000 שקל ברוטו. גרים אצל אמא של יונית, בהוד השרון. שלושה אנשים בחדר. מנסים לחסוך. ביום שני הסבירו למאיה ש"עוברים דירה", לאוהל. הילדה הבינה מיד ש"אוהל זה בית".

ביום שלישי, למחרת, יונית חטפה מכת חום. שכבה באוהל עם חום גבוה, מישהו הביא לה שמיכת צמר להתכסות, והיא דיברה על "קפיטליזם חזירי". " אם לא נשב כאן עכשיו, מתוך בחירה", אמרה על הישיבה במאהל, "נעשה את זה בעוד כמה חודשים מתוך'אין ברירה'".

"לי יש מחויבות לילדה שלי", היא מסבירה, "כדי שכשהיא תהיה בגילי, והיא תגיד לי, 'אמא, החיים קשים כל כך בישראל', או 'אמא, הילדות שלי הייתה קשה כל כך', והיא תשאל אותי, 'אמא, מה עשית בשבילי?' 'מה, את ישבת בשקט בבית?', אז אני אוכל להגיד לה 'לא'. אני אגיד לה, 'מאיה, אמא ואבא שלך יצאו לרחוב'. 'ההורים שלך לא ישבו בשקט'. 'ההורים שלך לפחות ניסו'".

שבועיים אחרי שהוצת הגפרור ברוטשילד, עם ישראל ברחובות. זאת לא אותה המדינה. זה כבר לא רוטשילד, לא נפיחה, לא סטודנטים, לא הפנינג תל אביבי, לא אשכנזים ולא שמאל. עכשיו זה כולם, על הכל. מדינה במחאה.

אנשים קונים אוהל במאה שקל, ובאים "להילחם על הבית" בשבוע הכי חם בשנה. "ביבי ואנחנו", מסבירה סידלובסקי, "לא מדברים באותה שפה. הוא בעולם אחד, ואנחנו באחר".

"הם במגדלים, ואנחנו באוהלים", היא ממשיכה (זאת אחת הסיסמאות של יושבי האוהלים). "אני יכולה לנסוע לאירופה, לאמריקה, אבל אני לא רוצה. זאת הארץ שלי. יש לי כאן שורשים. לגור בפריפריה? אין שם עבודה. אנחנו לא שולי החברה, לא מסכנים. אנחנו האנשים האיכותיים של הארץ הזאת.

"אנחנו אלה שמחזיקים את המדינה במסים שאנחנו משלמים. אנחנו קורעים את התחת. אני לא עובדת כי גן עולה 3,000 שקל. רציתי לשכור דירה ולהביא הביתה ילד לטפל בו. אף בעל בית לא מסכים. רוצים סטודנטים, או זוג בלי ילדים. לא אוהבים פה לא ילדים ולא חיות. אני לא מפונקת ולא עצלה, ולא מגיע לי אות קלון. מגיע לי לחיות בכבוד".

ביום שלישי האחרון היה המאהל בהוד השרון בן שבוע. ברכיאל, תושב העיר בן 37 שמגדיר עצמו "אוכלוסייה חלשה", גר ביחידת דיור בחצר של אבא שלו. הוא פנה לשי הופמן

מפורום צעירי הוד השרון, ויחד החליטו להקים את המאהל.

בזמן שברכיאל נסע לסניף חצי חינם בפתח תקווה לקנות אוהל, הופמן הספיק להקדים אותו ולעלות על הקרקע בגן הגיבורים, סמוך לבניין העירייה. שני המייסדים תלו שלט קטן "מהפכה", שמו שולחן, פתחו שמשייה כחול-לבן, תלו את דגלי הלאום ופרשו מחצלת.

בהמשך הצטרפו אליהם גם שני חיילים משוחררים מהשייטת ומהצנחנים, אבל עבר זמן, הם מודים, עד שהמאהל "תפס". "לא רוצים בית בחינם", אומר הופמן, "רוצים לעבוד".

הופמן , 28, מבין בשיווק. הוא מחתים עוברים ושבים על עצומה, "דור שלם דורש דיור". כשמגיעה משפחה חדשה למאהל, הוא ממהר לגשת לקבל את פניה. "חדשים פה", הוא מסביר, "חובה".

ה"חדשים": משפחת ברקאי. פלג ברקאי, מוזיקאי, נולד וגדל בקיבוץ דן, עם הבן גילי בן ארבע וחצי. בהמשך תצטרף גם נירה, אשתו של פלג, תרפיסטית בתנועה, אחות שכולה, עם הבן הקטן בן השנתיים. מקימים אוהל. מקשטים בפוסטרים שהביאו מהבית. "קפיטליזם חזירי", שציירה להם חברה טובה, ופלקט שהכינו הילדים.

"אנחנו מזדהים עם המאבק", מפרט פלג. "חושבים שהמאבק צודק. זאת הזדמנות לשלב בין מה שאנחנו מאמינים בו ובין מה שהילדים אוהבים מאוד. מה טוב יותר לילד בן ארבע וחצי מאשר להקים אוהל?".

משפחת ברקאי היא מעמד הביניים של מדינת ישראל. אלה הכתפיים שנושאות בעול. האנשים שמשלמים את רוב המסים, ומושכים את העגלה קדימה. רוב דומם ושחוק. פלג ברקאי, 42, מזיע, במכנסי ברמודה ובנעלי קרוקס, הוא הישראלי הממוצע. ממש לא קו העוני. מעל שכר המינימום. יש רכב, יש דירה. "דירה של הבנק", צוחק פלג.

משלמים 3,000 שקל בחודש משכנתה. "עשינו הכל נכון", הוא אומר לי, "לפי הספר. שירתנו בצבא. נירה הייתה, מפאת האובדן המשפחתי, מש"קית נפגעים. אני הייתי בשריון. למדנו. התחתנו לפני שש שנים. נכנסנו להיריון לפני חמש שנים. חסכנו בשנות צעירותנו, אז היה לנו אפילו ממה להתחיל ולקנות דירה. מה עשינו לפי הספר אני יודע. אבל הספר קצת מקולקל. חסרים בו פרקים".

"אני גדלתי כסוציאליסט", מספר פלג. "כשיצאתי מהקיבוץ, לא הבנתי למה לא ייתנו לי פיסת קרקע לבנות עליה בית. מאז התפקחתי. אני לא בא ממצוקה שמפנים אותי מהבית. אני כן חושב שיש הרבה צדק במאבק. אלה הפנים של המעמד הבינוני".

החברים שלו, אמר, חושבים בדיוק כמוהו. "אבל האנשים האלה עסוקים כל כך. הם שורדים. אין להם זמן לחשוב. בגלל זה הם לא באים לאוהל ועושים מחאה".

"המשפחה אמרה לי לצאת", אומר דויד ביבי, "אני חושב שאם לא היה לי אוהל הם היו קונים לי". ביבי , 29, "דור חמישי בירושלים וחסר נדל"ן". כבר חצי שנה הוא רוצה למחות. שלושה ימים אחרי שפרצה המחאה בתל אביב, החלה גם המחאה בירושלים, והוא הצטרף. בהתחלה בכיכר צה"ל ועכשיו ממש מתחת לבית שלו (רחוב בן יהודה 26), בגן הסוס.

לפני חודש סיים לימודי היסטוריה ותעודת הוראה באוניברסיטה. בספטמבר הקרוב, אם ימצא עבודה, יתחיל ללמד בתיכון. מורה לתנ"ך ולהיסטוריה. בינתיים הוא ממלצר. גם ההורים עוזרים. משלם 2,500 שקל לחודש שכר דירה. חדר אחד. המטבח נמצא בסלון שנמצא בתוך חדר השינה.

"אני זה מעמד הביניים", אומר ביבי. "אנשים עובדים, עשינו צבא, לומדים. לא לקחתי שקל מהמדינה כל חיי. לא ביטוח לאומי, לא כלום. אומרים ללכת לפריפריה? חוצפה. אני גרתי שנה בצפת. לא מצאתי שם עבודה, אז חזרתי לכאן".

"מחזיק את הראש מעל המים", הוא מספר. "אם קורה לי משהו אני יכול ללכת להורים, אבל בגילי ללכת להורים?"

דויד ביבי הוא מה"נחים". ככה קוראים לזה כאן. בלי השתייכות ארגונית. בא, פרש אוהל, פרש מזרן, והתנחל. ג'ינס קצרים ונעלי אצבע. עולה הביתה להתקלח. אוכל מביאים לו השכנים. רוב הזמן הוא קורא. בערבים הוא מארח חברים שבאים לתמוך.

מאז שהתחיל המאבק הספיק לסיים את "הרייך השלישי", 800 עמודים. עכשיו הוא קורא את "שבריר" המשובח של סטיב טולץ, סופר אוסטרלי. ביום שני בערב, כשהחבר'ה יצאו להפגין, ביבי נשאר לשמור על המאהל. חלוקת עבודה.

"זה מאבק של אנשים שרוצים לישון ולא בגן העיר", הוא אומר. "אני לא רוצה להיות פה. אבל אני אהיה פה עד שזה יסתיים. אני מוכן להשקיע כסף, מאמצים, כל מה שיש לי. ואין. אני אדם פרטי. בלי 'ביבי הביתה'. אני מאמין בממשלה הזאת. מבחינתי ביבי צריך להישאר, והוא גם צריך לפתור את הבעיה. זה לא מאבק פוליטי. לא ימין, לא שמאל, לא פלסטינים, לא התנחלויות. תעזבו אותי ממה שמאכילים אותנו 20 שנה. די. עכשיו תורנו".

ב' השתתפה במהומות של ואדי סליב בחיפה בסוף שנות החמישים. בשנות השמונים, כשהפנתרים השחורים מחו בירושלים, היא תרמה להם אוהל במתנה. מאז הספיקה להיפרד ממעמד הביניים ולרדת מתחת לקו העוני. היום היא אישה ענייה. גרה במרתף, 30 מטר, 1,850 שקל בחודש דמי שכירות.

לא רוצה שנכתוב את השם שלה כי היא "מתביישת". יש לה בן וכלה ונכדים. במאבק הזה היא מזדהה, אבל לא מקימה אוהל. ירושלים, היא יודעת, היא סוגיה נדל"נית מורכבת. אבן שואבת לתושבי חוץ.

"אני דור ראשון של המדינה", היא מספרת. "קראו לנו 'ארץ ישראל העובדת'. שני ההורים שלי עבדו. משכילים, חיפה האדומה. אבא שלי סלל את כביש דרך טבריה צמח, גדוד העבודה. הגיע לכאן בשנות העשרים, ייבש ביצות. הדור שלי בא לירושלים, לאוניברסיטה. אמרו לנו אז'ירושלים צריכה אנשים'. מה אני מרגישה עכשיו? זאת לא המדינה שלי".

"לקח לכם זמן", היא אומרת לצעירים בכיכר הסוס, רובם סטודנטים. "אני הבנתי מזמן שאנחנו מתקרבים לאסון חברתי. תהפכו את היוצרות. אמרו לכם תמיד כשהייתם קטנים'תיתנו, תקבלו?'. עכשיו תגידו הפוך 'מדינה, תיתני לנו, תקבלי מאיתנו'.

"המדינה קיימת פה לאזרחים, אבל האזרחים לא קיימים בשביל המדינה. סוף סוף הציבור מתחיל להבין שאין כאן מדינה בשבילו. אנחנו שישה מיליון אזרחים שיכולים לחלץ את עצמנו".

אשטו יעקוב מחפש את האוהל שלו. בבוקר כשיצא לעבודה, עוד היה המאהל הירושלמי בכיכר צה"ל.
אחר כך עברו דירה. יעקוב מחפש אוהל ושמיכת פוך לבנה שהביא מהבית. הוא עלה מאתיופיה לפני 21 שנה, בגיל תשע. היה עתודאי. אחר כך שירת בצה"ל. עובד סוציאלי. עוסק בקידום נוער.

"נשוי פלוס גרוש ומשלם מזונות", הוא צוחק. מרוויח 5,400 שקל בחודש. זה כבר אחרי המאבק של העובדים הסוציאליים. "הצעירים האתיופים מתוסכלים", הוא אומר. "אצלנו אין 'גב'. אני לא יכול ללכת למפעל של אבא, או לקבל חדר קטן אצל ההורים או יחידת דיור. זאת מצוקה קשה".

אם ימצא עבודה, יעבור לקריית גת. אם לא ימצא עבודה בקריית גת, יירד לגרמניה. דווקא גרמניה. מהי ההיסטוריה לעומת השאיפה הגדולה להסתדר כלכלית. לא צריך לשכוח, אבל אפשר בהחלט לסלוח. לא מזמן, הוא אומר, היה שם בביקור מטעם העבודה. "הכל זול", הוא אומר, "ומחבקים את הצעירים. פה משקרים לנו כל הזמן. ואין תקווה".

במאהל המחאה בעפולה, בצהריים, 40 מעלות בצל. חם. ראש הממשלה נתניהו מכנס מסיבת עיתונאים בירושלים, אבל כאן כבר תופרים את הצעדים הבאים של המחאה. הפגנות, פליירים, הסברה במוקדי קניות. אין רדיו ואין טלוויזיה. דיווחים על מסיבת העיתונאים הם מקבלים בטלפון. כאן המאבק הוא גם על תעסוקה. "תנו לגור בפריפריה", הם מבקשים.

רשף, סטודנט לסיעוד במכללת יזרעאל, שנה רביעית. במקור מאשקלון. שירת בקרבי. פלס"ר 7. "לא רוצים קוטג'", הוא אומר. "רוצים בית. רוצים עבודה".

מאז שנפתח המאהל (ביום רביעי שעבר, כמעט שבוע אחרי המאהל התל אביבי), נמצא כאן מאיר בן טולילה. "מכור נקי". בן טולילה, 54, היה נרקומן כמעט 30 שנה. נכנס לבתי כלא ויצא מהם. עשר שנים הוא לא נוגע בסם וב"שום דבר שמשנה את מצב הרוח".

הבן שלו, ילד טוב. למד ארבע שנים בבית הספר לקציני ים בעכו. אחר כך היה סגן מפקד דבור. היום הוא סטודנט. לומד הנדסה תעשייה וניהול באוניברסיטת תל אביב ועובד בשטיפת כלים בבית מלון. גר במעונות, עם שותף.

בן טולילה אומר שהוא משלם 1,250 שקל בחודש שכר דירה לילד. עוד 1,250 שקלים, הוא אומר, נותן אבא של השותף. כשהם צריכים פיפי בלילה הם יוצאים לשירותים במסדרון. שירותים בחדר - אין. חוץ מזה יש לבן טולילה עוד שני בנים חיילים ובת שמתגייסת בסוף החודש.

"אותי, אחרי שבית המשפט קבע שההתמכרות שלי היא 'מחלה'", הוא מספר, "המדינה שלחה לקהילה טיפולית. 1,500 שקל המדינה משלמת לנרקומן בקהילה טיפולית, כדי שיהיו לו כלי גילוח ופינוקים אישיים. על זה מוסיפים עוד עשרת אלפים שקל בחודש טיפול, לכל ראש. רואים אותנו בתור 'שטר', משרד הבריאות.

11,500 שקל בחודש, כפול 18 חודשים לכל מטופל. יש 80 מטופלים בקהילה אחת, ויש בארץ המון קהילות. מה יוצא משם, אסטרונאוטים? לא. כמה מיליונים נשפכים, ואחוז המצליחים נמוך מאוד. אבל לאנשים הטובים, לא נותנים פה הזדמנות".

"אני מדבר עובדתית", אומר בן טולילה. בעיניים שלו אני בטוחה שאני רואה דמעות. "אני עשיתי נזקים למדינה. עשיתי נזקים כדי לשרת את ה' מחלה' שלי. לא בחלתי בשום אמצעים. אם מישהו היה נותן לי מידע שפלוני קבור בבית קברות עם שיני זהב, הייתי חופר בלילה, להוציא לו את השיניים".

"ראיתי פעם תוכנית של אופרה וינפרי", הוא נזכר. "סיור במחנות ההשמדה עם אלי ויזל. ויזל אמר שם, כשראו את כל השיער והנעליים, לאופרה: 'דמייני כמה מדענים, כמה טייסים, כמה רופאים היו יכולים לצאת מהאנשים האלה'. עכשיו, אני לא משווה. אני עושה הפרדה, מזרח ומערב, אלה חיים ואלה מתים, אבל תראי את האנשים כאן במאהל.

"כולם סיימו שירות צבאי ביחידות קרביות, זה בסיירת גולני, זה צנחנים, אוניברסיטה. אני, מה אני סיימתי? ילד שב"ס. אני גדלתי בבתי סוהר. כמה המדינה נתנה לי ולהם, שהם העתיד שלנו, לא נותנים כלום. אם אחד מהם ילך לכיוון השלילי בגלל הייאוש, בגלל התסכול, איזה הפסד יהיה פה".

רון מרגלית, יושב ראש אגודת הסטודנטים של עמק יזרעאל, סטודנט לסוציולוגיה ולקרימינולוגיה. סיים עכשיו שנה שלישית. מיוזמי המאהל הזה. מייצג מכללה של 5,000 סטודנטים. 99 אחוז מהם, הוא אומר, לאלה שטענו שהמאבק הוא של "מפונקים" - עובדים ולומדים. מחזיקים את עצמם. בטח לא "פרזיטים".

מרגלית עצמו מכפר תבור במקור. בשנים האחרונות מתגורר בבלפוריה. משלם 2,000 שקל לדירת חדר עם גג מפלסטיק. הוא בן 31. חברה שלו, גם סטודנטית, גרה אצל ההורים. "מה שקורה כאן דומה יותר למה שמרקס דיבר עליו", הוא אומר. "אנחנו חיים במדינה קפיטליסטית. האזרחים שתורמים, שמשרתים, שלומדים, שעובדים, שמשלמים מסים, אנחנו סוג של בובות".

שאלתי אם הוא מקנא במחאה התל אביבית. "לפעמים כן", הוא אמר. "לא קל להחזיק מאהל בעפולה. הגרעין הקשה שלנו זה שלושה ארבעה אנשים. שניים הולכים למבחן, אחד לעבודה, לא נשאר כלום. מקלחת עושים פעם ביומיים. ברוטשילד, אם ילכו 50, יבואו מיד 50 אחרים. שם יש קרנבל".

שלושה ימים אחרי שהוקם המאהל בתל אביב, עלה על הקרקע מאהל שדרות. עשרה אוהלים ושלוש מחצלות שמשמשות "מרפסת בוקר, צהריים וערב". המיקום משתנה בהתאם לחום הכבד, כדי לא להיות ב"פוטוסינתזה של חממה".

כאן נמצאים סטודנטים וכאלה שרק סיימו ללמוד. יושבים עם המחשב הנייד על המחצלת. לומדים לבחינות ומכינים עבודות. יש שש-בש וטאקי. שירותים בסינמטק ממול או בקופת חולים. כשסגור, צריך להתאפק או לנסוע לתחנת הדלק.

חלקם הגדול לומד במכללת ספיר. גרים בשדרות ובקיבוצים בסביבה. "עברנו לפריפריה, עכשיו לאן?", אומר ירון שרביט, יושב ראש אגודת הסטודנטים במכללת ספיר ויוזם המאהל. "להחזיר את שדרות? לייבש את הנגב?".

בזמן שהייתה ההפגנה בתל אביב, הם עשו מיצג בגמר "כוכב נולד", בנקודת השידור שהייתה משדרות, בזכות הכוכבת הנולדת חגית יאסו. "רצינו לעמוד חמישה-שישה אנשים", מספר לירון, סטודנט, במקור מירושלים, עובד במכללה וגר בקיבוץ מפלסים, משלם 1,500 שקל בחודש שכר דירה, "עם מיצג של 'בית'. להראות שאנחנו ברחוב.

"אמרו לנו 'התארגנות לא חוקית'. אמרנו: 'בסדר, נהיה רק שניים'. אמרו שגם זה לא חוקי. זה 'מרגיז, מעצבן את העין'. אם רוצים להניף שלט בשביל חגית יאסו, זה בסדר, זה טוב. זה שמח. 'נלחמים על הבית' - לא".
בסופו של דבר, שכנעו את המשטרה והניפו שלט.

ביום שישי שעבר בחצות באו לבקר אותם עמיר ואחלמה פרץ. ביום רביעי האחרון הגיע גם בוז'י הרצוג. חברי המאהל בשדרות פנו לכמה חברי כנסת, בניסיון לארגן "פאנל חברתי אפוליטי". כולם סירבו בטענה שיש להם "התחייבויות קודמות". הרצוג היחיד שנעתר. הוא הביא איתו גם את ימין סוויסה, פעם ממנהיגי הפנתרים השחורים. האיש שזרק בקבוקי מולוטוב בהפגנות ושרף בובה של גולדה מאיר, הספיק מאז לנסוע לפלורידה ולהירגע.

"אנחנו", אמרה שני, דיירת במאהל, לאורחים, "לא רוצים לנסוע לאף מקום. הסיסמה המרכזית שלנו היא'פעם האזור קסאם לנו והיום - יקר לנו'. לא ברחנו בגלל הקסאמים. כן נברח כי יקר".

היא מאילת במקור. אבא שלה בן 58. לפני שבועיים, היא אומרת, לקח אותה לשיחה. סיפר לה שבעוד שלוש שנים הוא סוף סוף "מסיים לשלם את המשכנתה". כבר אחרי גיל 60. אולי אז היא תוכל לקנות בית. "אבא", היא אומרת, "יעזור לי לשלם את המשכנתה שלי".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...