גולף אנד קו
במהלך יום ארוך באליפות החובבים של ישראל התגלתה לי אמת מפתיעה: גולף תלוי באופן ישיר במצבו הנפשי של השחקן. ואמנם, במקום הכי לא צפוי בעולם, אי שם בגומה השלישית, מצאתי שלוות נפש שלא חוויתי כמוה כבר זמן רב
קחו לדוגמה את בזל כץ, יו"ר איגוד הגולף הישראלי והמדריך הראשי של מועדון הגולף בגעש, שאליו הוצמדתי מיד עם כניסתי למתחם. הוא בן 74, בעל מבטא דרום אפריקאי כבד, שפת הגוף שלו נמרצת, כשהוא מדבר איתך על גולף (ורק על זה הוא מדבר) הוא נכנס למין אמוק כזה שאתה חושב שהגעת להרצאה של אמנון יצחק.
ויש ביכולתו להפוך גם יום מעודן ומאופק במגרש גולף לחוויה מסעירה וחד פעמית. אי אפשר לא לחבב אותו. "אני משחק גולף מגיל שבע. ואתה?", הוא אמר לי מיד כשעשינו היכרות ועלינו לרכב הגולף הקטן. "אני לא ממש יודע לשחק גולף", עניתי. הוא התחיל לנסוע עוד כמה מטרים ושאל אותי אם אני יודע מה ההבדל בין שחקן גולף מקצועי לשחקן גולף חובבן. אמרתי שאין לי מושג והוא מיד עצר את הרכב, הביט בי ישירות אל תוך האישונים והתחיל להסביר משהו על זה שחובבן לא לוקח כסף בתחרויות ומקצוען כן לוקח כסף, או לחלופין, מלמד גולף תמורת תשלום.
"אתה מוכרח להבין, אפילו אם חובבן יגיע לתחרות עם פרס כספי ויזכה בה הוא לא ייקח את הכסף". מאיזו סיבה הוא יוותר על הכסף?
"איזו סיבה? שהוא חובבן ולא מקצוען. אסור לו לקחת את הכסף".
אם כך, אז איך הוא הופך למקצוען?
בזל הסתכל עליי במבט משונה. "לא נראה לי שאתה מבין: אסור לו לקחת את הכסף, כי הוא הצהיר על עצמו שהוא חובבן".
ואם הוא בכל זאת רוצה את הכסף?
"הוא לא רוצה לקחת את הכסף כי הוא חובבן. הוא יכול לקחת גביע או מדליה אבל לא כסף".
ככה זה נמשך בערך שלושת רבעי השעה. מין ויכוח לא ברור שנגמר עם עוד יותר סימני שאלה ממה שהיו כשהוא התחיל. "מה שלא יהיה, הסיבה שאני מנסה להסביר לך את זה היא כדי שתבין את מהות התחרות פה היום. בתחרות של היום,'אליפות רולקס', משתתפים שחקני גולף שחברים באיגוד הגולף הישראלי אבל מבחינת הסטטוס שלהם הם נחשבים חובבים. זו לא תחרות שמרוויחים בה כסף, זו תחרות שהפרס בה הוא הכבוד שבזכייה והגביע".
אבל תמיד אפשר למכור את הגביע וככה להרוויח כסף, לא?
"כן, אבל חובבן בחיים לא יעשה את זה, כי הוא חובבן ואסור לו להרוויח כסף מגולף".
אני יודע שאסור לו להרוויח כסף, אבל אולי הוא רוצה.
בזל נראה מיואש. "טוב, תגיד לי, אתה בכלל יודע כמה גומות יש במשחק גולף?".
לא.
"מה אתה כן יודע על גולף?".
אני יודע שאם את במקרה דוגמנית שוודית בלונדינית ובדיוק תפסת את בעלך בוגד בך אז את יכולה בעזרת מקל גולף פשוט להרוס לו את ג'יפ הקאדילק ולגרום לו להתנגש בעץ.
"טוב, תרד מהרכב עכשיו", הוא פקד עליי ולקח אותי למסלול הגולף עצמו, לכר הדשא של גומה מספר 1, " יש לך הרבה מה ללמוד ילד, זה הולך להיות יום ארוך. תתכונן".
כעבור מספר שעות מרוכזות מאוד בחברת בזל התחלתי להבין סוף סוף את המשחק. הוא הפגין סבלנות נדירה והסביר לי את כל החוקים בדקדקנות, ואף השיב לי על כל מיני שאלות מטומטמות כמו: מה קורה אם הכדור נופל למים? מה קורה אם הכדור נופל בין העצים? למה צריך כל כך הרבה סוגים שונים של מקלות? לאיזו מהירות מגיע רכב הגולף? והאם הוא יכול לנסוע בחול ים? והשאלה המטומטמת מכולן: "מה הקשר בין פולקסוואגן גולף למשחק עצמו?".
כנראה שכמדריך ראשי לגולף הוא מתורגל בהסברת המשחק
ומכיוון שרמת ההבנה העגומה הזאת מאפיינת את רוב אוכלוסיית ישראל, החלטתי להכין רשימה קצרה בסגנון "כל מה שרציתם לדעת על גולף ולא העזתם לשאול", שתשלים לכם את החורים בהשכלה.
1. משחק אורך בממוצע ארבע שעות (לאנשים חסרי יכולת כמוני זה ייקח הרבה יותר).
2. במהלך המשחק צועד הגולפאי שבעה קילומטרים (אם הוא מתקמצן על שכירת רכב גולף).
3. במהלך המשחק על השחקן להכניס את הכדור ל-18 גומות שונות.
4. בגולף אין שופטים שרושמים את התוצאה, האחריות לרישום מוטלת על השחקן עצמו. הוא שחותם על כרטיסיית התוצאות של עצמו )מה שמיד מעלה את השאלה: למה לעזאזל שמישהו ירשום את התוצאה האמיתית ולא ימציא לו תוצאה יותר אטרקטיבית? התשובה של בזל כץ פשוטה: "זה עניין של אתיקה. מי שמשחק גולף צריך להגיע למגרש עם מוסר ויושר פנימי".
5. בשביל לשחק גולף דרוש מינימום של שני אנשים.
6. קוד הלבוש בגולף כולל חולצת פולו, מכנס בד באורך מלא או עד הברכיים ונעלי ספורט. רצוי שיהיה לך גם כובע מצחייה על הראש.
7. הקשר בין משחק הגולף לפולקסוואגן גולף, וכן לחברת הביגוד והמצעים גולף, איננו מובן לחלוטין.
8. גולף הוא משחק שתלוי באופן ישיר במצבו הנפשי של השחקן. אפשר לשחק אותו רק במצב צבירה אחד: בשלווה טוטאלית.
הסעיף האחרון הוא המשמעותי והחשוב ביותר ברשימה, ככה לפחות טוען בזל, שבמשך כל היום חזר והסביר לי שמי שבא לגולף צריך להשאיר את הדאגות ואת המטרדים היומיומיים מחוץ למגרש ולהתמסר באופן מוחלט למשחק. "אתה תבוא בראש נקי מדאגות, והגולף כבר ידאג לך לשלווה", הדגיש.
אבל רק כשהצטרפתי לצמד הגולפאים סיריל ומייק, שניים מהמתחרים באליפות, באמת יכולתי לחוש את השלווה הטוטאלית שעליה דיבר בזל.
סיריל הוא סיריל קאופמן (69), סגן יו"ר איגוד הגולף הישראלי, ומייק הוא מייק אוסיפ (70), עורך דין במקצועו (הוא אפילו ערך את הגירושים של סבי וסבתי מצד אמי לפני הרבה שנים. שזה לא מצחיק, שכן בשביל להשתלט על שתי חיות הפרא הבריטיות שאותן אני מכנה "סבא" ו"סבתא" דרושה יכולת ומיומנות של מאלף טיגריסים).
גם סיריל וגם מייק הם שחקנים מנוסים (אך "חובבים" בהגדרתם), שראו הרבה מגרשי גולף והרבה תחרויות בחייהם, אך עדיין נראה היה שהם נרגשים לעמוד כאן היום בחום הכבד ולהכניס כדורים לגומות.
איך שהצטרפתי לצמד התחלתי לקשקש ולשאול שאלות. מייק סימן לי בידו שעליי להיות בשקט והצביע על סיריל שעמד ליד קו הפתיחה של גומה מספר 1 והתכונן לחבטת הפתיחה. "כשמשחקים גולף, ובמיוחד כשמישהו הולך לחבוט, לא מדברים", לחש לי מייק באוזן, "זה חוק ברזל של המשחק, צריך לכבד את מי שנמצא ליד הכדור ולתת לו את השקט שלו הוא זקוק".
וכך הגענו לגומה השלישית בשתיקה רועמת, ופתאום נחתה עליי מין שלווה נדירה, על טבעית ממש. לפתע כל הרעשים הקטנים שבוחשים לי במחשבה באופן קבוע נעלמו כלא היו. זה היה פשוט מדהים. דווקא כאן, במקום הכי לא צפוי בעולם, אי שם בגומה השלישית של מועדון הגולף געש, מצאתי שקט נפשי שלא חוויתי כמוה כבר זמן רב. ברור לי שאני כותב יותר מדי על מצבי הנפשי (שב-97 אחוז מהמקרים נע בין רעוע לעגום), ואני יודע שאני משתמש ביותר מדי מילים ממחלקת הפרמקולוגיה והפסיכיאטריה, ובאמת שלא רציתי לגעת שוב בנושאים האלה אלא להתמקד בגולף נטו, אבל אני לא יכול לא לדבר על זה.
אתם מבינים, בימים כתיקונם, לא משנה איפה אני נמצא ומה אני עושה, הראש שלי מתפוצץ מעומס של שאלות חרדתיות וטפלות למדי שמתחילות ב"למה רוני (זוגתי) לא שולחת לי אס-אם-אס, האם היא הפסיקה לאהוב אותי?", ונגמרות ב"מה יקרה אם יהיה לי סרטן ביד ויצטרכו לכרות לי אותה, האם אצליח להקליד ביד אחת או שאיאלץ לפרוש מכתיבה?".
אבל על כר הדשא בגעש כל השאלות האלו התאדו וראשי היה נקי ומסודר מתמיד. ואפילו לא שיחקתי, סתם הייתי צופה מהצד. זה לבד הספיק כדי לשחרר אותי משלטון האימה של הפחדים והחרדות. סיריל חבט חבטה מרשימה של 170 מטר בערך, הכדור התעופף מעל לצמרות של שני עצי זית ונחת לו במרחק די קרוב לגומה. הוא נראה מרוצה. הבטתי לעבר כביש החוף שבצבץ באופק מאחורי מרחבי הדשא הלא נגמרים, וניסיתי להתמקד במכוניות שנסעו עליו. כביש החוף מעולם לא נראה לי כל כך יפה ואלגנטי. זה היה רגע מושלם.
כמה שעות אחר כך מצאתי את בזל עצבני במשרדים של המועדון. כחלק מתפקידו היום, מוטל על בזל לאסוף מהשחקנים את כרטיסיות הניקוד שלהם ולהזין אותן למחשב שבולע את הנתונים ומדרג את המתמודדים.
מתברר שמתמודד אחד מילא את הטופס שלו בצורה לא נכונה וזה פשוט הטריף אותו. "זה פסול, זה טופס פסול", הוא צעק ולקח את הטלפון והתקשר לאיש. "איך אתה רוצה שאני אכניס אותך למחשב כשאתה רושם את הניקוד בטור הלא נכון?", הוא שאג במבטא הדרום אפריקאי שלו. "מה אתה רוצה שאני אעשה עכשיו עם הטופס הזה? אתה הורג אותי, איך אתה לא שם לב לדבר כזה?".
אחרי שניתק הוא הביט בי ואמר: "אלוהים, גולף זה משחק מסובך". מאוחר יותר אתפוס שיחה צדדית עם אחד מעובדי המקום ואספר לו על הטירוף שבזל נכנס אליו בעקבות הטעות בטופס. "ככה זה החבר'ה של הגולף. הם מאוד רגועים ושקטים כל הזמן, יש להם עולם שלם של חוקים מסודרים בראש וזה מרגיע אותם מאוד, הארגון והמשמעת הזו", הוא יגיד לי, "אבל אם משהו בעולם הזה משתבש - הם פשוט לא יודעים מה לעשות וזה מטריף אותם".
כנראה שלכל שלווה יש מחיר. בינתיים בזל נרגע וחוזר להזין נתונים לתוך המחשב ואני מחליט לשוטט ברחבי המועדון. אני מגיע אל מתחם האימונים, שהוא בעצם סוג של מטווח מרושת, ובו אנשים מתאמנים על חבטות למרחק. שלטים גדולים מסמנים את המרחק שאליו הכדורים מגיעים. אני מבקש מהמדריך במקום, כריס, שייתן לי לחבוט קצת והוא מגיש לי מחבט מספר 7 ודלי מלא בכדורי גולף ושולח אותי לעמדה מספר 2.
לידי עומד בחור מבוגר וחובט בכדורים כאילו אין מחר, אין מחרתיים, ואין עתיד בכלל. אני פונה אליו ומסביר לו שזו פעם ראשונה שאני חובט ואני לא ממש יודע מה לעשות. "פשוט תפגע בכדור", הוא אומר לי בחוסר סבלנות ברור, "זה די פשוט". הבעיה היא שזה לא כזה פשוט. זה דורש קואורדינציה מסוימת שכנראה אין לי, וכשאני כבר פוגע בטעות בכדור אני לא מצליח להטיס אותו למרחק של יותר מ-75 מטר . בהתחלה הייתי משוכנע שאיירט את הכדורים לטווח ה-200 מטר והלאה, אך מהר מאוד התברר לי שבשביל להגיע לשם והלאה אתה חייב כנראה שיהיה לך משהו שלי אין: שרירים.
מרחוק אני מבחין בזאטוט בן שבע שנמצא באחת העמדות. הוא משגר כדורי גולף לאזור ה-150 מטר כאילו היה זה הדבר הכי קל בעולם. זה לא עוזר לי לפתח ביטחון עצמי, אך אני ממשיך לנסות לחבוט. ברוב הפעמים אני פוגע במשטח הדשא הסינתטי ולא בכדור, אבל אני לא מוותר. הבחור מימיני מסתכל עליי ומרים גבה נוכח הפוגרום שאני מבצע בעמדה שלי: פיסות דשא סינתטי נעקרות, כדורים טסים לצדדים, המחבט מתעקם, אולם אני חייב להודות שאני נהנה כמו שלא נהניתי זה הרבה מאוד זמן.
מי היה מאמין, אני חושב לעצמי שוב, שמכל הדברים דווקא גולף יעשה אותי רגוע ומאושר. לאחר שאני מסיים את מלאי הכדורים אני יוצא ממתחם האימונים ובזל מודיע לי שהצמד רפי שלף ואייל נמרוד ניצחו בטורניר, אבל האמת היא שזה לא כזה חשוב, כי ברגע זה ממש אני מבין שהטור הזה נכתב במקור על גולף אבל מדבר למעשה על עצמי ועל המצב הנפשי שלי. טוב, גם מזה עוד נצטרך להיגמל, כמו שאמר מאיר אריאל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם