שבט שבט באוהלו: קו השבר בין ימין לשמאל

התגובות על מחאת הדיור שוב הופכות ל"ימין" מול "שמאל". לא מפליא שזה קורה דווקא בקדנציה של נתניהו

עפר שלח | 26/7/2011 5:06

תגיות: מחאת הדיור, מחאת האוהלים

הדבר המרתק ביותר במחאת הדיור הוא התגובות לה. ספק גדול אם דפני ליף וחבריה העלו בדעתם שהאקט שיזמו יזכה לפרשנויות כה מרחיקות לכת. הן, עוד יותר מעקשנותם של יושבי האוהלים, שמחזיקות את המחאה הזו, שאין לה אפילו יעד או כתובת ברורים על סדר היום.

רק לא-ישראלי מופתע מכך שהתגובות האלה מחולקות על פי "ימין" ו"שמאל", ותוהה מה למחירי הדיור ולעמדה ביחס לגבולות המדינה. רובנו יודעים: קו השבר הישראלי אינו מוגדר על פי השאלה האנכרוניסטית האם תהיה מדינה פלסטינית.

"הימין" מעצב את זהותו על פי האחר, זה שלתפיסתו מדכא אותו ואינו נותן לו ביטוי (גם, ואולי במיוחד, כשהימין הפוליטי בשלטון); " השמאל" חש שנושל מעמדות הכוח המסורתיות שלו וממעמדו כעמוד השדרה של הישראליות, ומבכה את אובדנה של "המדינה שלו".

בשנים האחרונות, כשאריאל שרון פינה יישובים, נתניהו הכריז על שתי מדינות לשני עמים, ומנגד - חובשי כיפות תפסו את מקום הקיבוצניקים בצה"ל, התנקז העימות הזה לדימוי אחד, שקרי ומזויף: "מדינת תל אביב". כאילו לא חיים בתל אביב בעיקר אנשים שבאו ממקומות אחרים, כאילו הסטודנט לאמנות משינקין באמת לא יודע איך חיים בשדרות או בגולני. רוב הסיכויים, אגב, שהוא גדל בשדרות או היה בגולני.

הנמאס הקולקטיבי יוצא מתל אביב

והנה, דווקא מדינת תל אביב הזו, ארץ הלא אכפת לי, הניבה מחאה אזרחית ארוכת נגן, מחרידה פוליטיקאים, אפקטיבית למרות שלא היו לה מטרה ברורה וכתובת של ממש. כזו שהימין הצליח לארגן רק נגד תהליך מדיני או פינוי יישובים - ונכשל מול כוחה של המדינה. לא פלא שבימין ממהרים להאשים את התקשורת: בהתחלה בניפוח העניין, עכשיו ביחס של איפה ואיפה למחאות ימין קודמות.

כתבתי בשעתו לא פעם בשבח המחאה של "זו ארצנו" או הפגנת כפר מימון נגד ההתנתקות, כך שאני מרשה לעצמי לומר: העובדה שכותבי ימין (ובהם חברי המוערך אראל סג"ל, שהגיע עד כדי הבעת חשש אבסורדי שמהפגנת האוהלים תצא מהפכה מרקסיסטית אלימה) מתייצבים באורח אוטומטי נגד מחאת שדרות רוטשילד - צריכה לעורר אצלם סימני שאלה, ממש כשם שפסילה אוטומטית של דרכי המחאה של הימין מעידה על שמאלנות ריקה מתוכן.

לא פלא שכל זה יוצא דווקא בקדנציה של בנימין נתניהו. נתניהו איננו "ימני", ומי שתומך בו אינו

עושה זאת כדי לשמור על השטחים. בבחירות 1999 אמרו דוברים ימניים לא מעטים שהם סומכים על אהוד ברק בעניין זה יותר מאשר על ביבי. יותר מהכל, נתניהו הוא המגלם המובהק של פוליטיקת השבטים הישראלית. מאז 1996 הוא מעורר את מיצי ה"ימין" וה"שמאל" האמיתיים, אלה שקשורים לזהות ולפחד, יותר מאשר כל פוליטיקאי אחר.

נתניהו הגיב בלחץ למחאת האוהלים, אף שבוודאי אינו אחראי למצב, ואינו יכול לתקנו בכוחה של מסיבת עיתונאים. הוא מזהה בה את התזוזה הטקטונית שהביאה לתבוסתו ב-99'.

הוא מזהה שה"נמאס" הקולקטיבי הזה יוצא מתל אביב, הפעם כמקום שאליו מתנקז מכנה משותף ישראלי רחב: נמאס משלטון שמגיב במליצות ריקות, מספסר בפחדים ויש לו "סופרטאנקר" לכל דבר; נמאס מזה שכל ויכוח מקוטלג לפי עמדות שאבד עליהן הכלח; נמאס מהפער הזה בין מה שאנחנו למה שאנחנו רוצים להיות. נמאס מזה שמנצלים את המקומות בעצמנו שאיננו אוהבים לראות, כדי לחלק אותנו ולמשול בנו.