"עיזבו את הקפיטליזם, תבנו משהו חדש"
הסופר יורם קניוק תומך בכל לב במאבק הרופאים, וחושב שיושבי המאהל ברוטשילד הם חמודים אבל לא יודעים לנהל מאבק. "שידברו פוליטיקה"
יורם קניוק צילום ארכיון: אלי דסה
בכל יום הוא חולף על פני מאהל המחאה, קורא את השלטים, ומתעטף בבליל תחושות שמורכב מרחמים, אהדה, פליאה ובעיקר מהרצון להגיד: אל תהיו מפונקים. קחו את גורלכם בידיכם.
עם הרופאים, הוא אומר, זו אופרה אחרת. בגילו המכובד, 81, הספיק קניוק לפקוד אי אלו מחלקות בבתי החולים השונים, חלקן למשך תקופות ממושכות. במאבק על חייו הם היו שם לצידו. מסורים, טרוטי עיניים ומרוטי עצבים. "אי אפשר להמשיך להתכחש למציאות הזו", הוא אומר.
ואולי מה שאנחנו רואים זו התעוררות בלתי נמנעת? אולי הגענו לנקודת הרתיחה?
"לגבי הרופאים אני בטוח. כבר שנים שאני נאבק למענם. בארץ הזאת מנצלים אותם בצורה שלא תתואר. הם עובדים נורא קשה ואחר כך באים ומאשימים אותם בכל מיני דברים. אני מתאשפז מדי פעם ורואה איך הם רצים ממיטה למיטה בתנאים כאלה, אחרי 20 שעות כשהעיניים כבר נעצמות.
זה קשה. זו חברה שאין לה לב וכל אחד חושב שהוא יהיה בריא. בדיוק כמו אלו שמתחרים עם האמבולנסים במכוניות הפרטיות שלהם ולא מבינים שאחד מתוך שבעה איש יהיה פעם באמבולנס. מבחינה זו המתמחים עושים עבודת קודש. הם נופלים מהרגליים והשכר בארץ הוא נורא. לכן אני מאוד בעדם".
אתה מוצא קווי דמיון בין מאבק הרופאים למאבק על הדיור?
"זה לא דומה בכלל. לרופאים צריך לתת כמה שיותר. הם עושים עבודת קודש. דאגה לחינוך ובריאות היא התחייבות בסיסית של כל ממשלה. יש לנו רופאים נהדרים, בתי חולים מצוינים אבל מנתח ראשי בבית חולים פה מרוויח בחודש מה שמרוויח מנתח כזה ביום אחד בניו-יורק. אם שר בא לבית חולים הוא יקבל תנאים יותר טובים וחדר קצת יותר טוב, אבל מעבר לזה הוא יקבל את אותה רפואה שאת ואני נקבל. ברור לי שהדור הבא של הרופאים, אם לא יטפלו בהם, פשוט יעזוב את הארץ".
האמת היא שאין סקטור שמלקק דבש בישראל. הרוב, להוציא כמה בני מזל, כורעים תחת הנטל עם נוגש עבדים על ראשם, תמורת משכורות מעליבות. העניין הוא שהרופאים יכולים לנקוט בסנקציה שיכולה לעלות בחיים.
"וזה עדיין מעניין את הסבתא של הפוליטיקאים, שרובם יושבים בוילות שלהם ולא מבינים שיום אחד זה יגיע גם אליהם. הרופאים, אגב, כן דואגים לחולים. עכשיו הם שובתים ולא שובתים. אם יום אחד כל הרופאים והמתמחים היו שובתים ביחד, היתה יוצאת צעקה גדולה הרבה יותר".
האם ייתכן הציבור הישראלי משלם עכשיו על התבשיל שהעמיד בשנת 77', כאשר החליט שהוא רוצה קפיטליזם?
"רצו שלא תהיה הסתדרות, שלא תהיה תנועת עבודה וזה מה שקיבלו. כל הדברים האלה תלויים אחד בשני. רק בדיעבד רואים שכל החוקים שנועדו לעזור לאנשים הלכו ונעלמו. כשברל כצנלסון ייסד את ההסתדרות, הדבר הראשון שהוא ייסד היה קופת חולים. היום, זכויות בסיסיות בכלל לא מעניינות את הפוליטיקאים. כביש אחד ליהודים בגדה עולה יותר מכל הדירות שהיו יכולים לבנות לצעירים.
כולם מפנים את הזעם שלהם באופן לא פוליטי. רצו מדינה כזאת וקיבלו. כל הדבר הזה הוא חלק מתהליך שלם שהחברה הזאת עברה עם התעשרות מהירה ותאגידים. אני קורא בעיתון שיצחק תשובה רוצה הלוואה. גם אני רוצה הלוואה! אם אלך לבנק ואגיד:'יש פה דירה במיליון שקל ואני רוצה אותה', יגידו לי:' לך מפה'. תשובה, לעומת זאת, יקבל מיליארד. הכסף הזה הרי בא מאיזשהו מקום. אלה שמפגינים בשדרה משלמים את העמלות המופרזות של הבנקים, כדי שתשובה יקבל את ההלוואה שלו בלי ריבית".
אתה עובר כל בוקר ליד המאהל של מאבק הדיור. מה אתה מרגיש?
"הם חמודים. אני אוהב אותם אבל מרחם עליהם. אני חושב שהם לא מבינים איך לנהל את המאבק שלהם. השאלה הגדולה היא נגד מה הם מוחים. נגד המדינה? מי זו המדינה? האדמה? הכבישים? המדינה היא מה שבחרתם להיות. צדק זה לא דבר שקיים במציאות. זה קיים במוח המעוות שלנו.
מחאת הדיור נראית לי כמו מחאה נגד החום. נכון,
חם, אלא אם אתה מכניס מזגן או עושה משהו. הם מחכים שהמדינה תיתן להם. היא לא תיתן ולא יכולה לתת. העירייה בטח לא יכולה להכריח את בעלי הבתים להוריד מחירים. אני 50 שנה משלם שכ"ד. פעם, כשמצבי היה נורא לא טוב, חשבתי שאגור בקרית גת. יש רכבת, 25 דקות לתל אביב. זה יותר מהיר מלהגיע לתל אביב מרמת השרון".
איך היה בקרית גת?
לא עברתי, מפני שהייתי צריך טיפול רפואי צמוד. זו פריבילגיה של צעירים בלבד. שמעתי ששפכו מים על רון חולדאי. הוא שיפץ את תל אביב בצורה כזאת שהיא הפכה לאטרקטיבית. כל אזור שדרות רוטשילד היה אזור מוזנח מאין כמוהו. בא חולדאי, השקיע, שיפץ, וכולם רוצים לגור פה. אני מציע לכל הצעירים הנמרצים שיעשו מעשה ויפעלו באותה דרך ביפו ד', בתחנה המרכזית הישנה ובעוד אזורים. אם 100 איש היו הולכים יחד, לוקחים בלוק אחד באזור תלוש ומתיישבים בו, תוך זמן קצר האזור היה נזרע בבתי קפה ומסעדות. ככה זה בכל העולם: אף צעיר לא חי במרכז שטוקהולם, לונדון, פריז, וניו יורק".
בקיצור נמרץ, מדובר במחאה עקרה?
"אני לא יכול להתעלם מזה שהיא נולדה כי כואב להם".
מה אתה מציע, אופרטיבית?
"עשו שני דברים: תתחילו לדבר פוליטית. תימכו במפלגה שאתם יודעים שתשנה את המצב. תתפקדו, תנמיכו את הימין ואת החרדים. דבר שני - תמצאו לכם פינות שאתם יכולים לפתח".
זה רעיון נפלא שנשמע כמו וריאציה ליישוב הקרקע. להוציא ההתנחלויות, לא בטוח שזה אידיאל ששרד כאן. אנחנו דור שנולד אל המוכן.
"אז מה הם מציעים? הם אומרים 'דופקים אותנו'. גם אותי דופקים. מה אני יכול לעשות? אני לא יכול להאשים את הממשלה והעירייה בזה שבעל הבית שלי רוצה להרוויח ממני כסף. יש לאן ללכת. שרק יחפשו. אני רואה אותם בשדרה. חם להם, אני לא יודע איפה הם עושים את הצרכים שלהם, הם יושבים שם ולא אומרים שום דבר. הם אומרים: רע להם ובגדו בהם. מי בגד בהם? הם חיים בחברה שהחליטה להיות קפיטליסטית. שביטלה את העזרה ההדדית. אז שיעשו משהו בעניין".
אתה אומר, במלים אחרות: תעזבו את המגרש של הקפיטליזם. תסללו מגרש אחר.
"בדיוק. אנחנו בנינו מדינה משום דבר מפני שאף אחד אחר לא היה מוכן לעשות את זה. אני רציתי לכתוב ספרים והמחיר ששילמתי על זה היה לגור בדירת רבע מטר. רציתי שיעזרו לי אבל אף אחד לא רצה ובצדק. הכל יש להם, לצעירים. מה הם רוצים? שיגורו קצת יותר רחוק".
יורם קניוק: סופר עיתונאי וצייר, גיל: 81, מצב משפחתי: נשוי+2, מגורים: תל אביב, זוכה פרס ברנר, פרס נשיא המדינה לספרות (1991), פרס ביאליק, יקיר העיר תל אביב, פרס קוגל על מפעל חיים מעיריית חולון, פרס קרן צרפת ישראל ופרס ספיר לשנת 2010. בעל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם